אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
 דיוויד בואי: מוצא החיים במאדים צילום: באדיבות yes

דיוויד בואי: מוצא החיים במאדים

הדוקו "הדרך לתהילה" (yes) מתאר את דיוויד בואי הצעיר יותר כרודף פרסום נואש מאשר זיקית אמנותית

11.03.2019, 08:04 | דנה קסלר

לרגל 50 שנה לצאת הסינגל המפורסם של דיוויד בואי, "Space Oddity", יוצא סרט חדש על אחד האמנים הגדולים של תקופתנו. "דייוויד בואי: הדרך לתהילה" ("David Bowie: Finding Fame") הוא החלק השלישי בטרילוגיית הסרטים התיעודיים שיצר פרנסיס וואטלי ל־BBC על בואי, והוא ישודר מחר ב־yes דוקו. בואי הוא ההפך הגמור מכוכבי האינסטנט שרוכבים אל־על על גלי ההייפ ומצטלמים לשערי מגזינים עוד לפני שהוציאו סינגל ראשון או עושים קפיצת ראש אל תוך בתיהם של מיליונים באמצעות תכניות ריאליטי לזמרים - לבואי לקחו 11 שנה ותשע להקות שונות עד שסופסוף נהיה סופרסטאר.

קשה להאמין, אבל בואי התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו ב־1962, בגיל 15. במהלך הסרט אנחנו לומדים להכיר חלק מהלהקות שניגן איתן, את הסגנונות המופרכים שבהם התנסה (מיני שילובים של פולק אקוסטי עם תרגילי פנטומימה), את התספורות היפות (מתקופת ה־Mod שלו) והאיומות (תלתלים ארוכים), את מושאי החיקוי הביזאריים (השחקן והזמר האנגלי אנתוני ניולי) ואת האקסיות היפות. אנחנו פוגשים מפיקים מוזיקליים שנשבעים שהם זיהו את הכישרון הגדול שלו מההתחלה, ושומעים מילה במילה את הביקורות שכתבו שדרני ה־BBC בדו"ח לאחר שבואי עשה אודישן לרדיו עם אחת מלהקותיו המוקדמות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חשבו שהלהקה משעממת ושבואי בחור חסר כריזמה וחסר כשרון שלא יודע לשיר.

דיוויד בואי בסרט הדוקו, צילום: באדיבות yes דיוויד בואי בסרט הדוקו | צילום: באדיבות yes דיוויד בואי בסרט הדוקו, צילום: באדיבות yes

לקח לבואי הרבה זמן למצוא את עצמו ולמצוא את הפרסונה, את השם ואת הסגנון המוזיקלי שבאמצעותם הקהל יתחבר אליו. ובאמת, כמה מהניסיונות המוקדמים שלו איומים. הסינגל "The Laughing Gnome" ("הגמד הצוחק") שהוציא ב־1967 הוא מופת של טעם רע, עם משחקי מילים טפשיים וקולות מואצים של גמדים. זה היה יכול להיות שיר ילדים חמוד, אבל לא נראה שבואי התכוון לזה.

התגובה הראשונית בסוף הצפייה בסרט היא אכזבה. הרושם שנוצר הוא שבואי הצעיר היה חסר עמוד שדרה או אינטגריטי אמנותי, שלא באמת היה לו משהו להגיד או סגנון מוזיקלי שזרם בעורקיו. אפילו לא היתה לו את התכונה החיננית של "אחד מהחבר'ה" שהרבה אמני סיקסטיז בריטיים ניחנו בה, כמו חברי הביטלס, הקינקס והרולינג סטונס. נראה שבואי היה סתם בחור אגואיסט שמאוהב בעצמו ונורא נורא רצה להצליח - לא משנה איך.

אבל זה רק הרושם הראשוני. אחרי שחושבים על הסרט עוד קצת מתחילים להבין שאולי המעברים התכופים מלהקה ללהקה, מסגנון לסגנון, מלוק ללוק, וחוסר הלויאליות המוחלט של בואי, נבעו ממקום עמוק יותר. יש שני רמזים שמעידים על כך. הראשון הוא ראיון שבו אומר בואי: "ביליתי את שנות הנעורים המעצבות באימוץ תחפושות והחלפת תפקידים. למדתי להיות מישהו". השני הוא סוף הסרט, כשבואי כביכול מגיע אל המנוחה ואל הנחלה עם זיגי סטארדאסט - דמות הסופרסטאר האנדרוגיני הג'ינג'י מהחלל החיצון. בדיוק ברגע הזה מחליט בואי לפשוט מעליו את התחפושת של זיגי, ולפרק את להקת העכבישים ממאדים בהודעה דרמטית ומפתיעה, כלומר לחתוך בשיא, ולעבור לדבר הבא.

שני הרגעים הללו מעלים את האפשרות שהצורך של בואי להשתנות ולהחליף תפקידים דווקא לא היה פונקציונלי ושטחי, כפי שנדמה מהשנים הראשונות של הקריירה שלו. ייתכן שהזיקיות המפורסמת שלו היתה רכיב חשוב במהות האמיתית שלו, ולא רק אחד המפתחות לגדולה שלו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות