מפגע הולך ומחמיר ברחבי ישראל: מכוניות נטושות

זה מתחיל במכונית אחת, בדרך כלל משנות השמונים או התשעים, שמישהו משאיר בחניה ברחוב. אך בעוד המכוניות האחרות ברחוב באות והולכות, המכונית הזו נשארת. בהתחלה מדובר בשבוע. אחר כך בשבועיים. בשבוע השלישי המכונית מתכסה בשכבה עבה של אבק שרומזת שבעליה לא טס לחופשה וישוב בהקדם. אחרי חודש האוויר מתרוקן מהצמיגים ועל המכונית מופיעות מדבקות של סוחרי גרוטאות שמעוניינים לרכוש את הפגר. אחרי עוד כמה שבועות מופיעה לעתים מעטפה מנוילנת על החלון הקדמי: דרישה מהעירייה לפנות את הגרוטאה.

אך אם אין מעטפה מהעירייה, הגרוטאה לא זזה. לפעמים היא חונה באותו מקום במשך שנים, גוזלת מקומות חניה יקרים, הופכת למעון לעכברים ובסופו של דבר הופכת לחלק בלתי נפרד מן הרחוב, למגינת לבם של התושבים. בשנים האחרונות, כך עולה מבדיקת "כלכליסט", חלה עלייה מטרידה בהיקף התופעה שהפכה כבר למכת מדינה, ובהיעדר פתרון העיריות נאלצות לטפל בנגע – ולעתים קרובות לא מסוגלות.

ניסיון הצתה על הדרך

סיור קצר ברחובות רמת גן חושף שפע עגום של מכוניות נטושות: יונדאי אטוס לבנה, כזו שעומדת חודשים רבים תחת אותו העץ מכוסה בפירות ושלטים המזמינים את בעל המכונית למכור אותה לסוחרי מתכת. דייהו לאנוס אפורה ממתינה בחניון של מכללת רמת גן עם חלון אחד פתוח ותא נוסעים שמעיד על מה שנראה כניסיון הצתה. קיה פרייד לבנה נטולת חלונות. כולן ממתינות לפינוי שאינו מגיע.

סיור ברחובות מערב ראשון לציון חושף שברולט קרוז נטושה שאליה פקחי העירייה הגיעו והדביקו התראות גדולות בצבע צהוב. במרחק של פחות מ־500 מטרים ממנה ממתינה מסחרית של סיטרואן, נטולת סמלים, לוחיות רישוי ופנסים.

ואלה כמובן רק דוגמאות בודדות. כיום ברוב הערים הגדולות בארץ אפשר למצוא אלפי מכוניות שבעליהן פשוט החליטו יום אחד לא להשתמש בהן יותר. לפי נתוני עיריית תל אביב, בשנה שעברה הוציאה העירייה 400 אלף שקל לטיפול בבעיית הרכבים הנטושים. לפי הערכת העירייה, שחלק מתושביה יצאו למאבק פומבי בשל תפיסה של 260 חניות על ידי רכבי אוטו תל, נכון להיום קיימות ברחבי העיר 600 חניות שתפוסות על ידי גרוטאות רכב. הנתון הבעייתי ביותר שמצביע באופן מובהק על התופעה הוא מספר הרכבים שפונו על ידי העירייה, כלומר המספר שמייצג נאמנה את הרכבים שבעליהם נטשו אותם והעירייה נאלצה לגרור. זאת בניגוד לבעלי רכבים שכן פעלו כחוק והביאו את מכוניתם לגריטה.

לפי הנתונים, מספר הרכבים הנטושים נמצא במגמת עלייה ברחבי הארץ. כך בשנה שעברה נגררו בתל אביב כ־540 רכבים, כלומר כאלה שהפכו למטרד, לעומת כ־450 רכבים ב־2017. באשדוד נרשם הזינוק הגבוה ביותר בין הערים: בשנה שעברה נגררו בה 337 גרוטאות של רכבים, עלייה חדה מול 69 רכבים בשנת 2017 – זינוק של 388%.

החוק בישראל ברור מאוד לגבי מכוניות נטושות. לפי חוק שמירת הניקיון מ־1984, רכב שאין לו טסט והושאר ברשות הרבים במשך יותר מ־60 ימים נחשב לרכב נטוש. במקרה כזה רשאית העירייה להתריע בפני בעל הרכב הנטוש וזה נדרש לפנות את הרכב בתוך פרק זמן סביר. אם הרכב אינו מפונה, העירייה יכולה לגרור את הרכב למגרש אחסנה ולחייב את בעל הרכב בהוצאות האחסנה. לאחר מכן הרכב נגרט, כלומר מושמד על ידי העירייה.

אלא שבפועל ניתן להבחין ברחובות ערי ישראל ברכבים השוהים באותו מקום כבר שנים. "עיריות בישראל מנהלות מול בעלי רכב נטוש משחקי חתול ועכבר ובעלי הרכב הנטוש לרוב זוכים", כך מודה גורם במערכת אכיפת איכות הסביבה באחת מערי המרכז. לדבריו, "בעלי המכוניות הנטושות גורמים נזק סביבתי. לא חולף הרבה זמן עד שמהרכב מתחילים לדלוף שמנים והוא הופך לקן של צרעות ועכברים, שלא לדבר על זה שמתישהו מישהו ישבור חלון והרכב עלול להפוך למלכודת מוות לילדים. הבעיה היא שבעלי המכוניות הנטושות מסרבים להיפרד מהן".

הגורם הוסיף כי "העיריות בישראל תלויות בשני גורמים עיקריים כדי לקבל מידע על הרכבים האלה – השכנים והפקחים של העירייה. פקחי העירייה לא בדיוק עוסקים כל היום בללכת לחפש איזו מכונית זזה כי זו משימה קשה, והשכנים שצריכים לדווח, כי אחרי הכל לוקחים להם חניות, מפחדים. הרבה פעמים מי שמשאיר גרוטאות של מכוניות ברשות הרבים אינו אדם שניתן לשוחח איתו בנימוס ולהסביר לו שהוא הותיר מפגע ברשות הרבים. יש איומים ויש לפעמים מקרים של אלימות אם מישהו מגלה שהלשינו עליו".

יותר מכך, לבעלי המכוניות הנטושות יש גם תכסיסים משלהם: "יש בעלי מכוניות שלמדו שיטה. החוק קובע שהרכב נחשב גרוטאה אם הוא עומד 60 יום. אז ביום ה־59 מגיע בעל הרכב עם חברים והם דוחפים את הגרוטאה למקום אחר. ואז אף אחד לא יכול לבוא בטענות. הם לוקחים את הבעיה שהם יצרו והם פשוט מזיזים אותה 20 מטר הצדה, שתדלוף שמן ותתפוס חניות במקום אחר".

אך מדוע אנשים משאירים את מכוניתם ברשות הרבים? לדברי אייל לחיאני, מנהל מדור גרוטאות רכב בעיריית אשדוד, "יש כאן עניין כלכלי. לאנשים אין כסף לחדש את הטסט של המכונית אז הם פשוט משאירים אותה ברחוב. יש אנשים שהתקדמו למכונית חדשה ואיבדו עניין ויש דווקא כאלה שהמכונית הישנה היא הבייבי שלהם. אז הם לא מנסים למכור אותה אבל גם לא נוסעים בה. ומעבר לכך, המכירה של הרכב לגרוטאות בעייתית, כי כיום על טונה של ברזל מקבלים כ־120 שקל. הגרירה עולה כסף, אז בשביל 250 או 300 שקל לא שווה לאנשים לקחת את המכונית לגריטה. בסוף אנחנו בכל מקרה נמצא את הרכב ובמידת הצורך נפנה אותו, אנחנו גובים 20 שקל ליום אחסנה ובסופו של דבר התושבים מבינים שיש לגרוט את הרכב".

מחביאים בחניונים

גם נושא מיקום המכונית נחשב בעייתי. לדברי גורמים בעיריות במרכז הארץ, בעלי המכוניות הנטושות הבינו שאם ישאירו את מכוניתם ברחוב ייתכן שנוכחותה תדווח ולכן הם מעדיפים לנטוש את המכונית בחניונים ציבוריים או פרטיים, שם נוכחותה תורגש פחות.

"בשנים האחרונות העיריות דאגו לחניונים עירוניים. החניה בהם חינמית. הנוטשים אוהבים להשאיר בהן מכוניות כי הן נבלעות בין כל המכוניות בחניון והסיכוי שמישהו ידווח נמוך כי המכונית לא נמצאת למישהו מתחת לאף, אז מדובר בפתרון נוח", אמר ל"כלכליסט" פקח בעיריית תל אביב. בעיה נוספת נוגעת לחניונים פרטיים, שם המכוניות הנטושות אינן נמצאות ברשות הרבים, אך עדיין מהוות מטרד. בחניון פרטי, כך מתברר, אין לעירייה סמכות, והדיירים נדרשים לפתור בכוחות עצמם את נושא המטרד שיוצרת המכונית. "כיום יש נוטשי מכוניות מתוחכמים. הם בודקים היכן בחניוני הבניינים הפרטיים יש חניה פנויה, למשל של פנסיונר שאין לו רכב ולא יוצא מהבית, ומשאירים שם את המכונית", אומר הפקח.

הסיבה לנטישה נובעת מכמה גורמים. ראשית, בניגוד למדינות רבות בעולם, בישראל אין כיום שוק אמיתי למכוניות משומשות זולות, והרישוי יקר. ומעבר לכך, בישראל אין מדיניות קיימת לגריטה של מכוניות ישנות. במדינות רבות בעולם קיים שוק תוסס למכוניות משומשות ישנות. לשוק תוסס זה אחראים סטודנטים, צעירים וסתם מי שידם אינה משגת לרכוש מכונית במחירים של מעל 15 אלף שקל. אך בארץ מדובר בשוק ההולך ודועך מכמה סיבות.

ראשית, כיום שוק הרכב המשומש בישראל נמצא בתקופת שפל חסרת תקדים. ערכן של מכוניות משומשות צנח בפועל והמכוניות נמכרות במחירים נמוכים ממחיר המחירון. אך חשוב מכך: מכוניות משומשות נמכרות תוך מתן מימון אגרסיבי. המשמעות היא שמכונית משומשת ששווה למשל כ־50 אלף שקל נמכרת בפועל בכ־40 אלף שקל בשוק המוסדי. השוק המוסדי מעניק גם מימון, כלומר על המכונית המשומשת הזו יש לשלם מקדמה של כ־20 אלף שקל ולקבל בתמורה מכונית בת כחמש שנים. מכיוון שכך, אי אפשר למכור כיום מכונית בת עשר שנים בסכום שגובהו קרוב לזה שמשלמים כמקדמה על מכונית יחסית חדישה.

עוד נושא ההופך את המשך החזקת המכונית הישנה ללא כדאי נוגע לעלויות הרישוי. כיום מחיר הטסט למכוניות חדשות ומשומשות בישראל נחשב לאחד הגבוהים בעולם. במקרה של מכונית משפחתית שמחירה הוא כ־15 אלף שקל, מחירו של הטסט עשוי להגיע לכעשירית ממחיר המכונית, מה שהופך את המשך החזקתה ללא כדאי.

אבל הנקודה הקריטית ביותר היא שאין בארץ תוכנית גריטה למכוניות נוסעים ישנות. בעבר היתה תוכנית שבמסגרתה קיבלו בעלי מכוניות ישנות סכום זעום למדי של כ־3,000 שקל עבור המכונית הישנה. התוכנית הוצגה לראשונה ב־2010 והופסקה במהרה לאחר שהתקציב נגמר. ב־2013 הוצגה התוכנית שוב, אך שוב הופסקה מאותה סיבה. כיום קיימת תוכנית גריטה אך זו מיועדת רק לרכב כבד, כלומר משאיות ישנות. הנימוק לפי המשרד להגנת הסביבה הוא שרכב כבד מזהם יותר. בינתיים אלפי מכוניות נוסעים ישנות הזרוקות בערי ישראל מהוות גורם זיהום מסוכן בפני עצמו ללא כל פתרון ריאלי.

לבעיית הגריטה אחראים כמה משרדים. משרד האוצר, האחראי לתקציב; משרד התחבורה, הלוקח קרדיט כאשר תוכנית גריטה כן מצליחה; וכמובן המשרד להגנת הסביבה. במשרדי האוצר והתחבורה טענו בתגובה כי נושא המכוניות הנטושות נמצא באחריות המשרד להגנת הסביבה. לעומת זאת, במשרד להגנת הסביבה מסרו כי האחריות לטיפול ברכבים הנטושים היא דווקא של הרשויות המקומיות: "נטישת כלי רכב ברשות הרבים מהווה עבירה על חוק שמירת הניקיון, ובסמכות הרשויות המקומיות לפנות את המפגעים הללו. המשרד להגנת הסביבה החל לאחרונה לבחון היתכנות חקיקת חוקי אחריות יצרן ויבואן מורחבת על כלי רכב בסוף חייהם, בדומה לנהוג באירופה, וכך ניתן יהיה לחייב איסוף ומיחזור של גרוטאות אלה, בדומה לחוק האריזות וחוק פסולת אלקטרונית".

עיריית רמת גן סירבה להגיב לכתבה.