אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוסף שבועי 14.3.19 אומנות תחנה מרכזית תל אביב, צילומים: עמית שעל צילומים: עמית שעל'

מוסף כלכליסט

התחנה המרכזית לאמנות

בזמן שהמדינה והעירייה מתווכחות על גורלה, נהפכה התחנה המרכזית בתל אביב לחממת אמנות מסעירה. השכירות הזולה משכה אליה אמני שוליים, שייצרו סצנה שוקקת באינספור החנויות הנטושות: "החלום הוא שיוציאו מכאן את האוטובוסים אבל ישאירו את הכאוס"

16.03.2019, 22:00 | ענבל סיני

המשימה היתה למצוא לוקיישן אלטרנטיבי לחגוג בו את יום הולדתי ה־32, ובמהלך שיטוטיי הגעתי לקומה החמישית בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, אל "יונג יידיש", מרכז תרבות לשימור השפה היידית, ובו חלל להופעות והצגות, ספרייה שבה יותר מ־60 אלף ספרים ביידיש, מחסן תלבושות, בר מאולתר ואווירה קסומה שלא יצא לי לפגוש בשום מקום בעולם. "יש לנו את זה! א גרויסע מציאה!", הכרזתי אחרי כמה דקות סיור במקום, וכבר התחלתי לדמיין איך תיראה המסיבה, מה יוגש לאורחים (יין אדום וקרפלעך בכלי וינטג' מעוצבים), איזה קוד לבוש נכפה עליהם (אלגנטי, מהארון של סבא או סבתא) ואיזו מוזיקה תתנגן ברקע (אלקטרונית, כי לא צריך להגזים). אבל החברה שליוותה אותי היתה סקפטית, ורק כשיצאנו מהמקום הסבירה למה — היא חששה שהמוזמנים שלנו, רובם תל אביבים מלידה, לא יעזו להתקרב לתחנה המרכזית בלילה. גם לא במחיר אכזבת חברה אהובה. אוי ויי זמיר.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

אבל אני כבר נשביתי בקסמה של התחנה והתחלתי לחפש רמזים לחיזוק תחושת הבטן שלי לגביה. הנה כאן, במסדרונות הארוכים והנטושים של הקומה החמישית, בין מכונות הצילום הישנות לחלונות הראווה הנטושים, פתאום הבחנתי במיצגי אמנות אוונגרדיים, מסקרנים ומסתוריים. פנטזתי על עולם מקביל של תרבויות שוליים שצמח לי מתחת לאף, באזור הכי מושמץ בעיר.  

 , צילום: עמית שעל צילום: עמית שעל  , צילום: עמית שעל

"אני לא יודע אם התחנה היא משהו מיוחד מאוד או נורא מאוד", אומר לי אלי בנדיקט, מנהל היונג יידיש, שהוקם על ידי הזמר והשחקן מנדי כהאן ופועל היום בעזרתם של מתנדבים בגילאים שונים עם זיקה לשפה היהודית. "אבל מה שבטוח זה שהיא מאפשרת את הקיום של כל מיני קהילות שלא היו מוצאות מקום אחר, בזכות מחיר השכירות הנמוך שנובע מזה שאף אחד לא רוצה להיות כאן". דתיים וחילונים, חיילים ופעילי "שוברים שתיקה", תיירים ומהגרי עבודה מכל קצווי תבל, אנרכיסטים ורבנים - כולם עוברים בתחנה, ובדרך נכנסים ליונג יידיש לסיור, הופעה, שיעור, ארוחה או סתם שיחת חולין על כוס קולה וסיגריה. "אלו קבוצות שלא היו נפגשות בשום תרחיש אחר, ויש בחיבורים האלו משהו קסום", הוא אומר.  

"רציתי לקחת את כל הלכלוך והרעש של התחנה ולהפוך אותם לצבע", אומר מתי עלה, אוצר גלריית ציורי הקיר בקומה 7. "היינו בטוחים שאחרי כמה חודשים לא יישאר דבר, אבל הופתענו לגלות שאנשים שומרים על העבודות"

אז החלטתי לחקור לעומק, להקיף את התחנה על כל קומותיה, לדבר עם האנשים שנמצאים בה יום־יום, שחיים אותה מבפנים ומבחוץ, כדי להבין איך החיים והעשייה שם נראים ואיזה עתיד הם צופים למקום. ספוילר: יש בתחנה שלושה תיאטראות נוספים; עשרות אמנים שהפכו את חלונות הראווה הריקים לגלריות אמנות; גלריה מרכזית לאמנות עכשווית שמארחת תערוכות מתחלפות של אמנים מהארץ ומחו"ל; קירות מעוטרים בציורי קיר שאצר מתי עלה, בקומות השישית והשביעית; מסדרונות הקומה החמישית משמשים חדר חזרות לקבוצת ריקוד של ילדים פיליפינים ולוליינים שבאים להתאמן כאן באופן קבוע. עשרות אירועי תרבות מתחוללים בתחנה, ובהם סיורים בנושאי אמנות, קולינריה, היסטוריה ואדריכלות, יריד פנזינים, שוק כריסמס ואפילו טקס מלכת היופי הפיליפינית. כל השפע של המקום היה חדש לי. בעוונותיי הכרתי רק מועדון הבלוק, שצמוד לקומה השלישית בתחנה ומארח דרך קבע די.ג'ייז ואמנים נחשבים מכל העולם.

"אני מאמין שאמנות שוברת מחיצות", מסביר לי מיקי זיו, מנהל התחנה, שזוקף לזכותו את המהפך האמנותי שלה. "אמנות יוצרת מעורבות ועניין בקרב כלל האנשים הנכנסים לתחנה: מבוגרים וצעירים, ישראלים וזרים — יש כאן ערב רב של אנשים, והאמנות היא קו מקשר המחבר בין כולם. לכן חיזקתי ושיווקתי את מתחם האמנים; הקמתי את הגלריה המרכזית, חלל תצוגה גדול בקומה החמישית; פתחתי את התחנה לסיורים, וקידמתי את פרויקט ציורי הקיר בקומה השביעית, שהוא מוקד משיכה לתיירים ומקומיים גם יחד".

שבעה מדורים של מסתורין

אבל עכשיו חוזרים לנקודת ההתחלה בסיור — קומות התחנה המרכזית התחתונות והנטושות. במקור הן נבנו כמסופים לאוטובוסים העירוניים, אך התחנות הועברו כבר לפני 15 שנה לקומות הגבוהות יותר בגלל זיהום אוויר חמור. כיום פועל שם תיאטרון "מסתורין", המעלה בחלל העצום מופע אינטראקטיבי ששמו "Seven", בהשראת "הקומדיה האלוהית" של דנטה. אם דנטה עובר בפואמה דרך שבעה מדורי גיהינום, כאן המבקרים נפגשים עם השחקנים בקומה השביעית, ויורדים מטה, אל השאול של קומות אחת ושתיים. "המופע הזה נולד בהשראת החללים הנטושים, שבהם עשינו חזרות", אומרת דנה פורר, מפיקה ושחקנית בצוות התיאטרון. "גם את התפאורות המרשימות עיצבנו מחומרים לא קונבנציונליים, כמו יער שעשוי משקיות ניילון משומשות".

 , צילום: עמית שעל צילום: עמית שעל  , צילום: עמית שעל

ההליכה בקומות אחת ושתיים נעשית בחשכה, אולי כי חלק מהשטח שימש בגלגול אחר אולמות קולנוע, אבל היא בעיקר מעוררת בי אי־נוחות ואני ממהרת לצאת משם לחניון דרך אחת הרמפות שנותרו פתוחות. באחת הרמפות הסגורות שמובילות מהרחוב אל הקומה השלישית אני נתקלת במקום מושבו של קולקטיב אנייה. חבריו הם אנשי תכנון עירוני, מעצבים ופעילים חברתיים, שיוצרים חיבורים בין טבע לאנשים בעיר, למשל באמצעות סדנאות בנייה מחומרים ממוחזרים. זהו אי ירוק ויפהפה באמצע ההמולה והכאוס של תחנה מרכזית טיפוסית, והגישה אליו אפשרית מהרחוב בלבד.

בקומה הרביעית, נוסף על שוק האוכל האסייתי המהולל, פועלים שלושה תיאטראות המתקיימים זה לצד זה: תיאטרון קרוב שייסד ניקו ניתאי; במת מיצג — מרכז לאמנות בינתחומית ואמני מיצג; ובית פרסקו, שנוסד בידי הכוריאוגרף יורם כרמי ומשלב תיאטרון ומחול. אני מסיירת עם מנהלת בית פרסקו, נעמה קוטנר, בין החדרים המוארים עם רצפות הפרקט המבריקות, וצופה ברקדנים העורכים חזרה למופע הקרוב ובאנשי המקצוע שמתקינים גופי תאורה גדולים. אני נכנסת לעולם שכולו ריקוד שמשכיח לרגע את המתרחש בחוץ.

רעש של אוטובוס מעיר אותי מהחלום, ואני ממשיכה לקומה החמישית. כאן, בין חנויות מאוישות לחלונות ראווה ריקים, אמנים שוכרים חדרי עבודה ומקבלים ממנהל התחנה חללי תצוגה להציב בהם את עבודתם. בסמוך ליונג יידיש אני פוגשת את אילן שדה, שחולק סטודיו עם ירמי עדני. שדה יוצר קולאז'ים מעניינים המשלבים מפיות צבעוניות בעלות טקסטורות שונות עם חוטי תיל וצבעי שמן. העבודות שלו עדינות וחזקות בו זמנית, נעימות למראה אך מזיזות משהו בבטן באי־נוחות בלתי מוסברת. הוא טוען שהיצירה שלו מושפעת ממה שקורה סביבו במסדרונות התחנה, ולוקח אותי לחלל ענקי שבקצה הקומה, שבו הוא מאחסן ומציג פסלי נייר גדולים וססגוניים לצד יצירות דו־ממדיות המכסות את הקירות.

  , צילום: עמית שעל צילום: עמית שעל   , צילום: עמית שעל

"מי שנמצא כאן עושה זאת ממניע כלכלי", אומר שדה. "יש בתחנה שתי קומות שלמות נטושות לחלוטין, וגם בקומות המאוישות, בין החללים המושכרים, יש מספר לא מבוטל של חללים שעומדים ריקים, ממש עיר רפאים. בגלל העזובה הזו המקום מציע דמי שכירות שלא דומים לשום מקום אחר בתל אביב".

מול הסטודיו של שדה, רמון מנדוסה יוצר כלי קרמיקה אבסטרקטיים שהוא מוכר בעיקר בשוק האמנים בנחלת בנימין בימי שלישי ושישי. הסטודיו שלו עמוס במדפים על גלגלים, המתנשאים לגובה ומלאים בכל טוב: כלים, חומרי גלם וחפצים מוזרים, האפופים בריח של עשייה. הוא מגלגל החוצה שתי קבוצות מדפים כדי לפנות מעט מקום לראיון שלנו ומספר לי שכיום הוא יוצר אמנות מחפצים שהוא מוצא במסדרונות התחנה ובזבל. "פאנק תעשייתי פיגורטיבי בהשפעת דאדא", הוא קורא לזה.

מלבד השכירות הזולה וחומרי הגלם הלא שגרתיים, מה מושך אמנים לכאן?

"בניגוד לשאר המקומות בעיר, שבהם בעל הבית יכול למכור את הנכס ובתוך ימים לשנות את ייעודו ולפנות את השוכרים, כאן יש לאמנים יותר ביטחון. כי מה שלא יחליטו לגבי התחנה, זה ייקח כמה שנים טובות".

הצלם אלדד רפאלי יושב בסטודיו מרווח שבו הוא מצלם דוגמניות פוטוגניות בהפקות אופנה וגם מהגרי עבודה בשיתופי פעולה אמנותיים ללא מטרות רווח. "הגענו לכאן כבר לפני 15 שנה, חבורה של אמנים עם אג'נדה. רצינו לפתח את האמנות ועשינו המון בזארים, תערוכות ופרויקטים שעירבו את הקהילות המקומיות. הכל מומן על ידי האמנות שמכרנו. עבדנו על התפר שבין אמנות לפעילות חברתית". לאחרונה הוא יצר סדרת פוסטרים של פליטים תושבי השכונה ותלה אותם על הקירות בתחנה, אך רובם הושחתו ונתלשו באקט מחאתי בידי המתנגדים להשתקעות הפליטים באזור.

רפאלי מסביר כי יש יד מכוונת שמפקירה את האזור ויוצרת לו מוניטין רע. "אני מבין מה עושים מקבלי ההחלטות, נוח להם שמרבית הפשיעה של העיר מרוכזת במקום אחד. את היית רוצה שהנרקומנים יגיעו לרוטשילד? תוסיפי לזה את ההכפשות והמוניטין הנוראי שיצא למקום הזה ותביני למה אנשים נרתעים מלהגיע לכאן".

באחד החללים הגדולים והמרשימים ביותר מציג האמן הרב־תחומי גיל יפמן עבודות סרוגות גדולות ממדים. הוא כנראה האמן הכי מדובר מחוץ לכותלי התחנה: הוא זוכה פרס רפפורט היוקרתי לשנת 2017, המוענק לאמן צעיר : בידי קרן ברוך ורות רפפורט בשיתוף מוזיאון תל אביב. גם יפמן פועל בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה שגרה בסמוך לתחנה.  

"פאנק תעשייתי פיגורטיבי בהשפעת דאדא", כך קורא מנדוסה לאמנות שהוא יוצר מחפצים שהוא מוצא במסדרונות התחנה ובזבל. "אמנים באים לכאן כי יש יותר ביטחון שבעל הבית לא יזרוק אותם. עד שמשהו יקרה עם התחנה יעברו כמה שנים טובות"

"התערוכה שלי במוזיאון תל אביב נקראת ‘קיבוץ בוכנוולד’ והיא נוצרה בשיתוף פעולה עם קולקטיב קוצ'ינטה, שהוא קולקטיב של נשים אפריקאיות מבקשות מקלט שסורגות בשביל לשרוד בדרום תל אביב, ועם דב אור־נר, מחלוצי האמנות המושגית בארץ. אור־נר הוא ניצול שואה, רדיקל חופשי בן 92, קיבוצניק ששינה את הקיבוץ יותר מאשר הקיבוץ שינה אותו", הוא מסביר לי. יפמן נמצא בתחנה כבר שמונה שנים, ולדבריו, המקום שזור ביצירותיו לא רק דרך הנשים שלוקחות בהן חלק פעיל, אלא גם בהשראה שהוא שואב הן מההיסטוריה של המבנה, המגולמת בתפר שבין מלחמת ששת הימים ליום כיפור, והן מהארכיטקטורה הברוטליסטית שלו. "זוהי תחנה מרכזית צנועה שנהפכה לקניון הגדול והכושל ביותר במזרח התיכון — כל זה מעורר תהיות לגבי נטיות הלב של הישראליוּת, ועדיין מצליח להדהים אותי כל פעם מחדש".

אני עולה לקומות שש ושבע. מתי עלה אוצר שם שלוש תערוכות שונות, המציגות עבודות פואטיות של יותר ממאה אמנים מהארץ ומחו"ל, ובהם Mas, Dioz, נטלי מנדל ו־Lavi. התוכן הרגשי שלהן בשילוב עם הטכניקה האוונגרדית יוצרים מחזה מרהיב ומרגש: היצירות מכסות את פאות מסדרונות הרציפים ומקיפות את הממתינים לאוטובוסים בפינות הישיבה המוארות. אחת התערוכות מונגשת לעיוורים ולקויי ראייה, ויש גם גלריית חור הצצה, שניתן לראות את המוצג בתוכה רק מבעד לחריץ צפייה בתוך תא טלפון שמעוצב בסגנון הסדרה הבריטית הקלאסית "דוקטור הו". 

התחנה המרכזית. בעוד חמש שנים יסתיים החוזה מול המדינה, ויתחיל כנראה הפינוי, צילום: אוראל כהן התחנה המרכזית. בעוד חמש שנים יסתיים החוזה מול המדינה, ויתחיל כנראה הפינוי | צילום: אוראל כהן התחנה המרכזית. בעוד חמש שנים יסתיים החוזה מול המדינה, ויתחיל כנראה הפינוי, צילום: אוראל כהן

למה באת דווקא לתחנה המרכזית?

עלה: "רציתי לקחת את כל הלכלוך והרעש של התחנה ולהפוך אותם לצבע, למשהו מעניין. ב־2012, כשפתחתי את התערוכה עם עוז מדר, רוב אמנות הרחוב התקיימה בדרום תל אביב, והתושבים שאלו למה רק שם? למה לא במוזיאון? אז רצינו להראות שאמנות רחוב זו אמנות לכל דבר. היינו בטוחים שאחרי כמה חודשים לא יישאר דבר אבל הופתענו לגלות שאנשים שומרים על העבודות ונהנים לראות אותן כל פעם מחדש".

"עד שיבואו לפנות אותנו"

"להגדיר את מה שקורה כאן רנסנס תרבותי זה להכשיר את השרץ בעזרת מילים זוהרות", אומרת שולה קשת, פעילה חברתית, תושבת האזור מילדות וחברת מועצת העיר מטעם סיעת "אנחנו העיר", שנועצת סיכה בבלון על מתחם אמנים קסום. "כן, אמנים ויוצרים מגיעים לתחנה כי זול פה, אבל זה מקום מוזנח ומטונף. מה גם שהתחנה נמצאת בדרום תל אביב, בפאתי שכונה של אוכלוסייה מזרחית ביסודה, אבל אין בה שום דבר שקשור לתרבות המזרחית. אז רנסנס תרבותי? של מי בדיוק? בסך הכל יש כאן שימוש בתרבות כדי לשים עגילי זהב על אוזני מפלצת שמזהמת, מרעישה ומכערת את אחת השכונות החלשות בעיר".

קשת. "שימוש בתרבות כדי לשים עגילי זהב על מפלצת מזהמת", צילום: יובל חן קשת. "שימוש בתרבות כדי לשים עגילי זהב על מפלצת מזהמת" | צילום: יובל חן קשת. "שימוש בתרבות כדי לשים עגילי זהב על מפלצת מזהמת", צילום: יובל חן

מה היית רוצה לראות כאן?

"המתחם צריך לשמש את דרום תל אביב בדרך שתיטיב עם כלל התושבים, לא רק עם היזמים ובעלי ההון, ולא תוך דריסת האוכלוסיות החלשות. קודם כל והכי דחוף — יש להוציא את האוטובוסים למסופים בשולי העיר. כרגע הם נמצאים בתוך בתי מגורים, בלב לבו של המטרופולין. לשם כך הגשנו עתירה לבג"ץ נגד משרד התחבורה כדי למנוע את החתימה על הפעלת תחנת האוטובוסים במתחם ל־24 שנה. הצלחנו להוריד אותם למקסימום של חמש שנים, משמע שבתוך פרק הזמן הזה המפגע הסביבתי עתיד להסתיים (ראו הרחבה במסגרת).

"בשלב השני יש לתכנן את ייעוד המבנה בשיתוף הציבור, להתמקד ברב־תרבותיות הקיימת כאן בדגש על תרבות מזרחית ובשילוב התרבויות של מהגרי העבודה והקהילות המוחלשות המרכיבות את השכונה. זאת כדי למנוע מהאזור לעבור ג'נטריפיקציה מוחלטת ולהפוך לעוד 'רוטשילד'".

ומה רוצים האמנים? "החלום שלי הוא שיכניסו לתחנה בית ספר לאמנות או עיצוב", אומר מנדוסה. "מוסד חזק מספיק שיוכל להרשות לעצמו לשדרג את החלל וגם לתחזק אותו כראוי. יש פה שטח מטורף שמאוד מתאים למקצועות האמנות, ואם רק ירימו את הכפפה, תוכל להתפתח פה חממה נהדרת לחינוך דור האמנים הבא".

"החלום הוא שיוציאו מכאן את האוטובוסים אבל ישאירו את הכאוס, שיתנו לדברים לצמוח מתוך הבלגן ויקימו מרכז אמנים של יוצרים מהאזור, 'של העם'", אומר בנדיקט מיונג יידיש. "אבל זה לא יקרה, כי זה לא משתלם כלכלית".

רפאלי אופטימי פחות. "יש כאן חיבורים מעניינים", הוא אומר, "אבל האמנות לא תציל את המצב ולא תחזיק את המקום". ומנדוסה מסכם בשביל כולם: "סביר להניח שפשוט ימשיכו להזניח את התחנה בכוונה כדי שהמחירים ימשיכו לרדת, עד שימכרו את המקום, ואז יתחילו עם הבנייה והג'נטריפיקציה ויעיפו את כולנו".

הקרב על דרום העיר

לאן הולכת התחנה המרכזית?

האם התחנה המרכזית של תל אביב תעבור מקום? עד לפני חצי שנה התשובה הברורה היתה — לא בעתיד הקרוב. על אף שלל התבטאויות בעד העתקה שלה, שהשמיעו בכירים בעירייה בעשור האחרון, ואף שכוונה להעתיק אותה לצומת חולון עוגנה בתוכנית המתאר החדשה של תל אביב — "כלכליסט" חשף לפני כשנה כי משרד התחבורה מתכוון להחזיק במבנה כתחנה מרכזית לעוד 24 שנה, כלומר עד 2042, וכי הוא מצוי במו"מ מתקדם בנושא עם חברת נצבא, בעלת הנכס. עיריית תל אביב לא נקטה שום צעד אופרטיבי כדי להקים מסוף חדש באזור צומת חולון, ואילו עיריית חולון מצדה עדיין מתנגדת בתוקף לרעיון.

התחנה המרכזית לאמנות
 
להאזנה לפודקאסט
לחץ כאןהתחנה המרכזית לאמנות

חשיפת הכוונות של משרד התחבורה עוררה מחאה ציבורית חריפה על ההזנחה של שכונות דרום תל אביב, שנאנקות תחת הזיהום והפשיעה שמתקיימים בחסות הפיל הלבן. המחאה התגלגלה לדיונים בוועדת הפנים של הכנסת, והביקורת שהוטחה בעיריית תל אביב ובמשרד התחבורה הצליחה לבסוף להניע את המערכות הרלבנטיות לקידום רציני יותר של הפינוי. לאחרונה נודע כי משרד התחבורה מקצר משמעותית את משך הסכם השכירות שבכוונתו לחתום עם נצבא, ותקופת השכירות המחודשת תהיה 5 שנים בלבד. במקביל החלה עיריית תל אביב לקדם תכנון מפורט להקמת מסוף האוטובוסים החדש, ואף הודיעה לאחרונה כי מצאה מיקום שיהיה מקובל גם על עיריית חולון.

רוב הקרקעות במיקום המתוכנן — מדרום לדרך בן צבי וממערב לנתיבי איילון — הן פרטיות, מה שאומר כי הליך התכנון, המורכב גם כך, יהיה סבוך אף יותר בשל ריבוי בעלי העניין. עם זאת, כבר לא מופרך להניח שעשור מהיום התחנה המרכזית של תל אביב תהיה היסטוריה.

נמרוד בוסו

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות