תבוסתנות ממשלתית מול כיל

כיל היא מהמעסיקות הגדולות בנגב. החברה דואגת להתהדר בנתון הזה בכל פעם שיש לה חיכוך עם המדינה על משאב הטבע (אשלג וברום) שאותו היא מיטיבה לשאוב מים המלח. גם אינטל מרבה לעשות שימוש בכוח ההעסקה הגדול שלה כשהיא מגיעה לשולחן המשא והמתן על הטבות המיסוי מהמדינה, ובכל הפעמים האחרונות היא הצליחה. יש בכך היגיון. אבל קשה למצוא את ההיגיון בשקט הכנוע שמגלים משרד האוצר, רשות המסים והממשלה נוכח תרגילי האקרובטיקה הפיננסית שנועדו לייתר את תשלומי המס של כיל.

המדינה מחזיקה את כיל באיבר החיוני ביותר שלה - ים המלח. בעוד 11 שנים פג תוקף הזיכיון של כיל והיא תידרש לקיים משא ומתן עם המדינה על הארכתו. זה חתיכת מקל, גם אם המדינה תידרש לפצות את כיל כפי שקובע ההסכם המקורי ביניהן. כשכיל ניסתה להקטין את התלות בים המלח ולפעול בחו"ל, היא כשלה כישלון חרוץ. למשל כשיצאה לאתיופיה וניסתה לפתח פעילות אשלג, זה הסתים במחיקה של כ־200 מיליון דולר.

מיסוי רווחים עודפים על משאבי הטבע נועד להסדיר את תשלומי המס המופחתים ששילמה כיל על ים המלח לאורך השנים. הפרצה שיש בחוק מאפשרת למעריכי שווי למיניהם להכשיר אי־תשלום מס. זה חתיכת חור שלא מאוחר מדי לסגור. הערכות שווי באופן כללי הן כחומר ביד היוצר. יש להן עקרונות אבל הן אלסטיות דיין כדי לרצות את מזמין העבודה. הספרות המקצועית והעיתונות מלאות בדוגמאות כאלו. לשים בידיים של מעריכי שווי (שמקבלים את שכרם מכיל) את תקבולי המס שמגיעים למדינה זו רשלנות. לא לתקן את זה אף שכיל עושה בפרצה שימוש ציני כדי לא לשלם מס - זו כבר תבוסתנות שקשה להשלים עמה.