למה אין "חתולים שמנים" בספורט?

סינדרום "החתול השמן" זו תופעה שמשפיעה על מנהלים בכירים שהובילו להצלחות בעברם והמוטיבציה שלהם הפכה להיות שמירה על מעמדם וכוחם. התסמינים לסינדרום רבים: משפחתם במקום הרביעי או החמישי בסדר העדיפויות האישי שלהם, למשל. הם נהנתנים באופן מוגזם ואובססיביים לגבי מה שאומרים עליהם. כמו כן, לפי אדם גרנט, פסיכולוג ארגוני מאוניברסיטת פנסילבניה, "חתולים שמנים הם שאננים וחושבים פחות ביצירתיות ואף חוששים מאנשים שמביאים דעות חדשות ויצירתיות". התסמין החמור ביותר: הנורמות המקולקלות שהחתול השמן מאמץ הופכות לחשובות יותר עבורו מאשר סט הערכים של הארגון שהוא מנהל. זה מוביל לארגון שמגדל בתוכו חוסר כנות, מניפולטיביות, שחיתות בצורות רבות, אנוכיות ופוליטיקה פנימית רעילה.

בספורט אין הרבה "חתולים שמנים", והסיבות לכך רבות. שאננות מובילה להפסדים, והפסדים - בגלל הנראות שלהם והביקורת החיצונית - מובילים לשינויים בהנהלה הבכירה (מאמן, מנהל ספורטיבי, מנכ"ל וכו'). יש פה ושם קבוצות שמצליחות לאורך זמן רב ואז ניתן לראות את סינדרום החתול השמן מתפתח אצלהן. דינמו זאגרב, למשל, שולטת ביד רמה בליגה הקרואטית במשך שנים וזה הוביל להתפוצצת פרשת שחיתות עצומה של זדרבקו מאמיץ', האיש הכל יכול בקבוצה. גם גבוה יותר בעולם הכדורגל - פיפ"א - רואים הרבה מסינדרום החתול השמן בקרב העסקנים המנהלים. ממישל פלאטיני ועד ספ בלאטר - שניהם הודחו בגלל שחיתות - ניהלו את אופ"א ופיפ"א בהתאמה כמו אנשים ששכחו את הערכים של הכדורגל.

אז איך מועדונים ומאמנים מצליחים לאורך זמן ולא נהפכים ל"חתול שמן"? זה כנראה האתגר הגדול ביותר בספורט. "לנצח זה קשה — אבל לנצח פעם נוספת זה הרבה יותר קשה" כפי שהסביר קרלס פויול, הקפטן האגדי של ברצלונה. "האגו מתחיל לשחק תפקיד. אנשים שמנצחים פעם אחת מרגישים הרבה פעמים שהם השיגו את מה שרצו, ואין להם אותה אמביציה לניצחון".

חדשנות כערך ליבה

אלכס פרגוסון, ששלט בכדורגל האנגלי כמנג'ר מנצ'סטר יונייטד כמעט שני עשורים וחצי, תמיד התעקש להתחדש, ולהתאים את עצמו לשינויים בעולם. הוא לא היה יכול להיות שאנן מאחר שתמיד בחן מה עושים טוב אצל היריבים. הוא תמיד אימץ טכנולוגיות חדשות, הכניס מדעני ספורט לצוות שלו, כל הזמן מצא דרכים חדשות וחדשניות לשפר את היכולות של השחקנים שלו. זה נשמע מאוד פשוט - אבל כמה אנשים באמת מוכנים לקבל רעיונות חדשים, לא שלהם, על בסיס קבוע? חלק מהחדשנות שלו היה להכניס דם חדש לסגל מדי שנה.

"המחשבה הראשונה של 99% מהמנג'רים החדשים היא שצריך לנצח כדי לשרוד", צוטט פרגוסון במחקר שעשו עליו בהאוורורד. "אז הם מביאים שחקנים ותיקים שהם מכירים. אבל מה שאני חושב שנכון לעשות זה לבנות מבנה למועדון הכדורגל — לא רק בשביל הקבוצה הבוגרת. אתה תמיד צריך לבנות תשתית ויסודות. ואין דבר טוב יותר מאשר לראות את השחקנים שגדלו על היסודות שבניתי נכנסים לקבוצה הבוגרת". לפי ראיון שהעניק ל"פייננשל טיימס", "לראות שחקנים חדשים, שחקנים צעירים שהופכים לגברים לנגד עיניך, זה נותן לך את הכוח להמשיך".

גיוון כערך ליבה

גרג פופוביץ' רואה ב"גיוון" ככוח מחדש שמעניק אנרגיות למועדון, ולכן מקדם בתוך המוסד שבנה בסן אנטוניו. "עבורנו הגיוון הוא חשוב. אפילו רק כתרגול אינטלקטואלי, פסיכולוגי" אמר למייקל C רייט, כתב ESPN. הוא מאפשר לאנשים להרחיב את עומק הידיעה שלהם על העולם וזה גם מסייע לפתח רמה גבוהה יותר של רעות ונכונות להבין אחד את השני. להיות בעל אמפתיה כלפי אחד השני. להיות אחראים אחד לשני, לרצות לשחק אחד עם השני". כחלק מהתפיסה הזו הוא מרחיב ומגוון, מדי שנה, את מספר המוחות שעובדים איתו בחדר ההלבשה. מלבד אטורה מסינה האיטלקי, הוא הביא את בקי האמון, שחקנית לשעבר, להיות עוזרת מאמן ויש אצלו בצוות גם מאמן קליעות שכיכב בנבחרת הפיליפנים, מאמן ניגרי וגם "ילדים" שרוצים להוכיח את עצמם בעולם הכדורסל. כולם מרקעים שונים אבל מתאגדים תחת אותם ערכים. בספרס יש שיטה שרצה הרבה מאוד זמן והיא מאוד מוצלחת אבל חלק מהשיטה זה גיוון ושינוי תמידי.

להיות אמיתי, לקחת אחריות, לדעת ממי לדרוש אחריות

לקחת אחראיות זה לא רק להגיד "הפסדנו בגללי" או "אני אשם ששחקן x לא משחק" - כפי שמאמנים בכירים עושים לא מעט - זה רק חלק מ"אחריות". כדי שקבלת האחריות תהיה אמיתית, מי שלוקח אותה צריך להיות אמיתי. "הוא לא שחקן תיאטרון" אמר פול פוגבה על אולה גונאר סולשייאר. "הוא אמיתי איתנו, אין לו אג'נדות נסתרות". פוגבה דיבר על המאמן הנורבגי אבל בעצם התייחס לז'וזה מוריניו, שכל ביקורת שלו - עצמית או על שחקנים - לא נתפסה כאותנטית בחדר ההלבשה של מנצ'סטר יונייטד ולכן לא היתה יעילה. להיות אחראי זה מתחיל בלקחת אחריות אבל זה גם לדעת איך לגרום לאחרים בארגון להיות אחראים לביצועים שלהם.

בגולדן סטייט ווריירס, למשל, החליטו שאין דבר כזה ביקורות שמתייחסות למספרים האישיים של שחקן. הביקורות והתשבוחות מגיעות לצד סטטיסטיקות שמלמדות על התרומה של שחקן ספציפי למשחק הקבוצתי. מדדים כגון פלוס/מינוס (שמראה את התרומה של השחקן למספר הנקודת שהקבוצה קלעה וספגה בזמן שהוא היה על המגרש) ומספר מסירות איתו ובלעדיו על המגרש, מאפשרים דיון אמיתי על כמה תרם או לא תרם לקבוצה כולה ולו לשורה הסטטיסטית האישית שלו. זה מגיע לצד כנות ישירה ללא מתווכים. המאמן, סטיב קר, אחראי שככה זה יתנהל.

קר למד הרבה מפופוביץ', שבהשתלמות בפיב"א סיפר: "אצלנו בספרס, הדבר שעובד הכי טוב זו כנות ברוטלית וטוטאלית. אני לא מנסה לעשות מניפולציות על שחקנים, אני לא רוצה לעשות עליהם טריקים... אם הם עושים משהו טוב, אני אומר להם שהם עשו משהו טוב. אם הם עושים משהו לא טוב, אני אגיד להם. וצריך סטנדרטים דומים לכולם. אי אפשר להתנהג אחרת למישהו אחד בגלל שהוא (טים) דאנקן או (טוני) פרקר (שניהם היו כוכבי הקבוצה). אפשר להתייחס לכל אחד בצורה אחרת, אבל כולם צריכים ללכת באותו השביל, ולקבל את אותם סטנדרים של כבוד". פופוביץ' גם מתייחס למילה שאין לה בדיוק תרגום לעברית - accountable. להיות מחויב לדין וחשבון, או להיות אחראי. "כנות אמיתית יכולה לעבוד רק עם accountability" הסביר. זה אלמנט שהוא מחפש אצל כל שחקניו. שחקנים שיודעים לקחת אחריות על עצמם".

סטיב קר סיפר פעם שפופוביץ' תמיד ידע עם מי להיות אגרסיבי יותר כשדרש אחריות. "הוא אף פעם לא צעק עליי, כי הוא ידע שזה יהרוס אותי" אמר קר למליסה רוהלין מסן חוסה מרקורי ניוז. "הוא ידע שאני לא שחקן עם הרבה ביטחון עצמי. פופ הוא חכם, הוא ידע שאנשים כמוני לא המטרה הנכונה. אתה צריך להכיר את הקהל שלך, להכיר את הקבוצה שלך. קר לקח את מה שלמד מפופוביץ' לגולדן סטייט ווריירס, שם הוא דורש - בעיקר מהכוכבים שלו - לקחת אחריות. "איך שהוא חתם עם הקבוצה, הוא דיבר איתי וביקש שניקח אחריות" הסביר סטף קרי לעיתונאים. "זה משהו שהוא חיבר לזהות של הקבוצה ולזהות שלו כמאמן. הציפייה שלו היא שכולנו נוכל לגלות אחריות".

להעצים את העובדים

הדרישה לאחריות יכולה להגיע רק עם העצמת היכולות של השחקנים. בראיון לבן כהן מוול סטריט ג'ורנל פופוביץ' סיפר איך הוא שומר על עניין בעבודה שלו ושל שחקניו. "אני חושב שזה מאוד עצוב שהתדמית העצמית, השווי העצמי של אדם תלוי בעבודה שלו. אם אתה שחקן כדורסל, אינסטלטור, דוקטור, דוור, מה שאתה לא, למה שלא תנסה לחיות חיים יותר מעניינים שכוללים אנשים אחרים, תרבויות אחרות ועולמות אחרים?". פופוביץ', שבמשרדו פתוחים מספר ערוצי חדשות בטלוויזיה, מנסה להכניס את העולם הגדול לחיים היום-יומיים במתקן האימונים ובמשחקים הבלתי נגמרים ולכן, על פי וול סטריט ג'ורנל, הוא יכול להסתובב באימון ואז לשאול שאלות רנדומליות, כמו מתי יום העצמאות של שבדיה, או מה הבירה של קניה ואיפה אפשר למצוא וומבט.

לפי קר פופ גם נהנה להכניס ויכוחים פוליטיים לחיים היום-יומיים של הקבוצה. ולעתים מחלק שחקנים לקבוצות על פי עמדתם בקשר לרישיון נשק (למשל), לוקח אותם לסרטים פוליטיים/צבאיים ומחזות זמר אקטואליים. המטרה היא שלא יהיו רק כדורסלנים טובים יותר אלא אנשים שלמים יותר כדי שיוכלו להתמודד עם הדרישות שלו לקחת אחראיות. התנהלות כזו, ביחד עם השקעה רבה בתחביבים שלהם ובפיתוח החברויות ביניהם על ידי ארוחות ערב משותפות ודיונים מחוץ לאולם, זה עניין של לפתח חיים מחוץ לענף עבור חלק מהספורטאים, להכניס פרופורציות וגם לאפשר להם לקחת אחריות. בפורום שנערך בקיץ האחרון, OpenView’s CEO Forum, קר סיפר: "בתחילת העונה מאמן צריך להגיד מה החזון שלו לקבוצה. אבל בסוף ההעונה, הקבוצה שייכת לשחקנים. אני אולי אבקש טיים-אאוט מדי פעם או אראה להם תרגיל, אבל רוב המשחקים - השחקנים צריכים להבין שזו הקבוצה שלהם והעבודה שלי היא להעצים אותם. לשים אותם על מסילות שבסופם הם הבעלים של הקבוצה".

קר נותן לשחקנים להעביר תדריכי וידאו ולעיתים אפילו לאמן בעצמם במהלך משחקים. אחד מהדברים הראשונים שדאג פידרסון עשה כמאמן זוכה הסופרבול עם פילדלפיה איגלס זה לבנות "מועצת מנהיגות" עם מספר שחקנים. "המועצה" נפגשת מדי יום במשרדו של פידרסון ומדברת על מה שקורה בחדר ההלבשה. מה הדאגות ומהחשבות של השחקנים. "אפילו אם שום דבר קונקרטי לא יוצא מהפגישה הזו, זה לא משנה. פסיכולוגית זה מרגיש כמו מנהג שמחזק אותנו" אמר ג'ייסון קלסה, אחד מהשחקנים הוותיקים באיגלס ל-The Ringer. "המשמעות של זה היא שהמאמן אומר לנו 'אנחנו מעריכים אתכם, את מה שיש לכם להגיד, את הדעות שלכם'. זה ענק". העצמה מגיעה גם על ידי הענקת המושכות לשחקנים בכל הקשור למשמעת השחקנים. בריאל מדריד, ברצלונה ומועדונים גדולים אחרים האחראים למשמעת הם השחקנים עצמם. בקיצור, לפי טום פיטרס, מומחה לניהול ארגונים: "מנהיגם לא מייצרים חסידים. הם מייצרים עוד מנהיגים".

לנהל מתוך אידיאולוגיה

פפ גווארדיולה הוא "מנהל מיקרו" וההסברים שלו לשחקנים נכנסים לפרטים כגון המקומות בהם הכדור צריך לגעת בנעל הם נפוצים ביותר. פפ עוצר את התרגילים לעיתים קרובות ומסביר דברים "קטנים" כביכול כמו זווית הרגל בקבלת הכדור או עמידה נכונה. אלו דברים שעשויים לשפר את מהירות הפעולה של שחקניו במאית שנייה - אבל המאית שנייה הזו היא קריטית במשחק של היום. ניהול המיקרו הזה לא קורה רק באימונים. פפ דואג לכל דבר ששחקניו אוכלים ורוצה שהם ידברו זה עם זה בארוחות ועוד. אבל הניהול המיקרו הזה נובע מעקרונות כמעט דתיים שפפ פועל לפיהם. פפ הוא חסיד של יוהן קרויף ("קרויף בנה קתדרלה, אנחנו רק משפצים אותה") וכמאמן הוא פועל לפי אותם עקרונות שלמד אצל קרויף כשחקן. אידיאולוגיית הכדורגל שלו התפתחה והשתדרגה עם השנים אבל באיזשהו מקום הוא עדיין רואה את עצמו כמשרת של האידיאולוגיה הקרויפיסטית ו"משחק העמדות" (Juego de Posición).

פפ דורש שלמות מעצמו ומשחקניו - שלמות זו מטרה בלתי אפשרית - אבל פפ משתמש במטרה הזו כדי להמשיך ולעבוד, לחדש ולעניין אותו ואת שחקניו במשחק. "הוא רוצה שלמות" הסביר ברנרדו סילבה, קשר מנצ'סטר סיטי. "והוא עוזר לנו להגיע לזה עם ירידה לפרטים הכי קטנים. אנחנו מנצחים 10 ברצף והוא רוצה 11. ככה הוא". המוטיבציה של פפ היא להביא את הקבוצה שלו לאיזשהו סוג של כדורגל אידיאלי שכנראה בלתי אפשרי להגיע אליו מתוך אמונה כמעט דתית. הוא לא יכול להיות שאנן.

לדעת להבדיל בין מנהיגים למתחזים

בחירת המנהיגים בקבוצה היא הבחירה המשמעותית ביותר עבור מאמן ולעיתים קרובות האדם הלא נכון נבחר לתפקיד הלא נכון עבורו - ויש לכך השפעה שלילית גדולה על הקבוצה והארגון. סם ווקר, סגן עורך וול סטריט ג'ורנל שכתב את הספר The Captain Class, על המנהיגים הגדולים בספורט, מסביר: "הרבה פעמים, מנהלים של חברות ובעלים של קבוצות מאיישים תפקידי הנהגה או ניהול בכאלה שמוכשרים בעיקר בלובינג לעצמם. זאת בשעה שהמנהיגים האמיתיים לא מתעניינים בטייטל או ביוקרה של התפקיד. הם שם כדי לעזור לחבריהם, לתמוך בהם ולתת מעצמם הכי הרבה. הם לא יבזבזו זמן בלעבוד בשביל לקבל תפקיד.

"זו הסיבה שהרבה פעמים בוחרים באנשים הלא נכונים. אנחנו מגיעים מנקודת מוצא שמנהיגות היא עניין של להיות האלפא בלהקה, אבל המנהיגים הכי יעילים, שהצליחו בתפקידם לאורך זמן - ואנחנו רואים את זה לאורך כל ההיסטוריה של הספורט - הם אלה שהניחו את האגו בצד, הקריבו מהרצונות ומהצרכים שלהם ועשו את מה שנכון היה לעשות".

האם הכרה וכוח יכולים להפוך מנהיגים יעילים לחתולים שמנים?

"אפילו האישיות של המנהיג יכולה להיות מושחתת מכוח, אבל הרבה פעמים זה כי הם עשויים לקבל את התפקיד ולחשוב בטעות שהם 'צריכים להנהיג', כלומר להראות את הסמכות שלהם, לייצר היררכיה ברורה ולכפות את החזון שלהם על כולם. ברגע שמכריזים עליהם כ'חומר של מנהיגות', רבים מתחילים להתנהג כמו שהם חושבים שהם צריכים להתנהג. זה די מסוכן. אז באמת, אם אתם מחפשים את המנהיג בקבוצה, צריך לבחור את האדם האחרון שרוצה בתפקיד. שם צריך להתחיל. הבעיה היא שפעמים רבות אנחנו בוחרים את מי שהכי רועש בחדר, שמרגיש הכי נוח מול קהל, האלפא שנותן הוראות בקול רם. מישהו עם כריזמה. וזה האינסטינקט הכי גרוע. המנהיג הכי טוב הוא מי שלא רצה את התפקיד וחש מחויבות לעבוד הכי קשה כדי להצליח".

ודבר אחרון. נראה שהאווירה האלקטרונית-דיגיטלית-קליפית-ללא עומק - מעודדת הנהגה לא יעילה. בספורט ובכלל. "האקלים האלקטרוני, תרבות הטלוויזיה, הגיבורים המיידיים — אי אפשר לראות בכלל אם למישהו יש את התכונות להנהיג כי באופן טבעי המנהיג האמיתי לא ירצה להיות חלק מקרקס" אומר ווקר. "והקרקס הזה קורץ לאנשים עם אגו גדול. כאלה שמתמודדים עם דיבייטים תקשורתיים, עם ציוצים עליהם ושלהם".

האקלים הזה לא רק שלא מושך את האנשים הנכונים, אלא מונע מהם להתעסק בעבודה אמיתית. "מנהיגים אמיתיים יעילים יותר באחד על אחד", אומר ווקר. "הם עושים את העבודה הגדולה והחשובה מאחורי הקלעים ולא מול מסך הטלוויזיה. כל ההליך של בחירת מנהיג שבור — בכל הדמוקרטיות בעולם. הרי אם מנהיג אמיתי לא רוצה את התהילה ולרבים מהם יש בעיה עם מדיה חברתית, אז איך אפשר לבחור במישהו מתאים? טראמפ הוא סימפטום של בעיה בכל ההליך. אנחנו, כבוחרים, מחפשים את כל מה שאין במנהיג אמיתי". ומי שלא מנהיג אמיתי נוטה להפוך לחתול שמן.