בית הדין הארצי לעבודה: גם לחיילים יש זכויות עובד בקבוצות ספורט

בחודש דצמבר 2015 הגיע אל משרדנו שחקן כדורגל שמשרת בצה"ל והתקשר בהסכם עם קבוצתו לפיו יהא זכאי לתשלום החזר הוצאות בסך 1,000 שקל. במהלך אימון הקבוצה, נפצע הספורטאי ולכן פנה אל המוסד לביטוח לאומי על-מנת שיכיר בפציעתו כתאונת עבודה וישלם לו את הפיצויים להם הוא זכאי על פי החוק. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת הספורטאי בטענה, כי בין הספורטאי לקבוצה לא התקיימו יחסי עובד- מעביד ולפיכך הוא אינו עומד בתנאים להכרה בתאונה כתאונת עבודה.

מלבד המחשבה כי מדובר היה בהחלטה שגויה משפטית, החלטה זו העלתה תחושה כי מדובר בהחלטה קנטרנית כלפי השחקן וכלפי מאות ספורטאים במעמדו אשר הינם עובדים לכל דבר ועניין ויש לראות בפגיעתם בעבודה כתאונת עבודה.

על כן, הגיש הספורטאי תביעה לבית הדין האזורי לעבודה ודרש כי בית הדין האזורי יורה למוסד לביטוח לאומי להכיר בו כעובד ובתאונתו כתאונת עבודה העמודת בתנאי סעיף 14 לצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים) תשל''ב 1972 ובמבחני הפסיקה (דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח' ובג"צ 176/90 גד מכנס ואח' נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מז 711).

אלא שגם בית הדין האזורי דחה את התביעה וקבע כי לא התקיימו המבחנים אשר מבססים יחסי עובד-מעביד מאחר שלספורטאי שולם "החזר הוצאות" בלבד אשר אינו מהווה תשלום שכר או תמורה בעד ביצוע עבודה. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי השחקן נפצע בעת שהיה חייל בשירות סדיר וכי הדבר מלמד על היעדר מחויבות הדדית המקימה יחסי עבודה, וכי השחקן לא הציג תיעוד למספר השעות והימים בהם התאמן ושיחק במסגרת הקבוצה.

לאחר שקראנו ושבנו וקראנו את החלטת בית הדין האזורי, התעצמה עוד יותר המחשבה כי אין להותיר את ההחלטה על כנה, שכן מסבה לשחקן (ולספורטאים רבים נוספים) נזק רב.

לכן, הגיש הספורטאי ערעור לבית הדין הארצי לעבודה במסגרתו התבקש בית הדין הארצי לקבוע כי החלטת בית הדין האזורי שגוייה וכי הספורטאי הינו עובד לכל דבר ועניין ויש להכיר בתאונתו כתאונת עבודה.

בין היתר נטען בערעור, כי בין הקבוצה לשחקן נכרת הסכם עבודה לכל דבר ועניין, כי לשחקן הונפקו מדי חודש תלושי שכר ככל עובד, כי הקבוצה אישרה בכתב את מעמדו של השחקן כעובד הקבוצה וכי המבחנים הקבועים בחוק ובפסיקה מעידים על יחסי עובד מעביד בין הספורטאי לקבוצה ועל זכאות הספורטאי לקבלת הפיצויים להם הוא זכאי בגין תאונת העבודה.

לאחר שהוגשה תגובת המוסד לביטוח לאומי לערעור ולאחר שהתקיים דיון בפני בית הדין הארצי לעבודה, קיבל בית הדין הארצי את הערעור וקבע, כי בנסיבות העניין, השחקן היה עובד של הקבוצה ויש לראות בהחזר ההוצאות ששולמו לשחקן כתמורה עבור עבודתו.

בית הדין הארצי לעבודה קיבל במיוחד את טענתנו כי המבחנים לקיום יחסי עובד מעביד בין השחקן לקבוצה מתקיימים (כפי שמתקיימים עם יתר שחקני הקבוצה) וכי תנאי סעיף 14 לצו ההרחבה מתקיימים במלואם.

הואיל ותשלום החזר הוצאות לספורטאים במקום תשלום שכר הינו פרקטיקה ידועה ומקובלת בעולם הספורט הישראלי (במיוחד בקרב ספורטאים המשרתים בצה"ל עליהם חל איסור לקבל שכר אלא רק תשלום החזר הוצאות), החלטת בית הדין הארצי הינה בשורה חדשה וחד משמעית בכל הנוגע למעמד ספורטאים להם משולם החזר הוצאות.

שאלה מעניינת המתעוררת בנושא הינה, האם לקבלת הערעור על ידי בית הדין הארצי ישנה השלכה על זכויות נוספות של ספורטאים להם משולמים החזרי הוצאות במסגרת העסקתם.

האם משמעות פסק דינו של בית הדין הארצי הינה כי תשלום החזר ההוצאות מחייב בתשלום זכויות סוציאליות בגין תשלומים אלו? האם יש לבחון את גובה החזר ההוצאות המשולם על ידי הקבוצה על רקע שכר המינימום המחויב בדין? ועוד שאלות רבות.

מכל מקום, על רקע החלטת בית הדין הארצי, מומלץ לקבוצות הספורט השונות לבחון מחדש את אופן ניסוחן את הסכמי ההעסקה עם שחקניהן ולמעשה את אופן העסקתם.

הכותבים הם ממשרד עורכי הדין זיסמן אהרוני גייר ושות' (ZAG S&W)