להיפרד מהביביזם – ישראל זקוקה להחלמה לאומית

לפני כארבע שנים, קצת לפני הבחירות במרץ 2015 עמדתי על הבמה הזו ויצאתי נגד הסיסמה רק-לא-ביבי. רק-לא-ביבי הייתה קריאת הקרב של מי שרצה להחליף את ראש הממשלה בבחירות ההן. וזו גם קריאת הקרב של כמה מפלגות בבחירות של 2019.

כבר ב-2015 ישראלים רבים חשו שהשוליים חטפו את המדינה והשתלטו בבריונות על סדר היום ועל תקציבי ענק. כבר אז היה ברור שמערכות חיוניות ובהן החינוך והבריאות והתחבורה צוללות במדרון הבערות והעליבות. בארבע השנים האחרונות הפוליטיקה הישראלית הפכה למטורללת יותר, השוליים לאלימים יותר, ולקינוח קיבלנו פרשיות שחיתות בכיכובו של ראש ממשלה.

הסיסמה רק-לא-ביבי נראית ב-2019 אם כך טבעית יותר, מתבקשת, מובנת מאליה. אבל הפעם אני רוצה לצאת נגד הסיסמה רק-לא-ביבי, ולהציע כאן נוסחה אחרת, רחבה ועמוקה יותר: רק-לא-ביביזם. יש כנראה לא מעט ישראלים גם בצד הימני של המפה שמייחלים לסיומו של הפרק הזה בתולדות המדינה בהם גם שרים בממשלה וחברי כנסת בקואליציה.

אני מוכן לומר גם היום שבנימין נתניהו הוא אחד האישים המוכשרים ביותר שצמחו בפוליטיקה הישראלית מאז קום המדינה. הכישורים שלו נדירים, היכולות שלו מעוררות קנאה. הוא צבר ניסיון בביטחון לאומי, בכלכלה, במשחקי הכוח של וושינגטון. למרבה הצער בשנים האחרונות הוא איבד את זה. אולי בגלל שעשר שנים רצופות בשלטון מבלבלות ומשחיתות. אולי זה הסד המשפחתי המעיק בתא הלחץ של בלפור, אולי זו האמונה היוקדת בקרבו שהוא המלך המשיח שנועד להציל את עמו מחיות הטרף. ההיסטוריונים יחקרו, הפסיכולוגים יסבירו.

בקדנציה הזו נתניהו ערער והשחית את יסודות הדמוקרטיה. הוא החליש וגימד את המערכת הפוליטית, כולל שרים במפלגתו שלו. הוא דרס פקידים בכירים שהוא מינה, תקף בעוצמה חסרת תקדים את שומרי הסף שהוא מינה. הסית ועודד הסתה נגד אזרחי המדינה – עיתונאים, סופרים ואמנים; ארגוני זכויות אדם; השמאל; מדינת תל אביב; הערבים הנעים בכמויות.

הוא יזם או אפשר לכל מיני סמוטריצ'ים, ניאו כהניסטים, פופוליסטים נבערים ואיילת שקד ליזום חוקים שיש בהם סכנה ברורה ומיידית - ובהם חוקים שבזים ליסודות הדמוקרטיה, חוקים שפוגעים בעקרונות השוויון החברתי, חוקים שמסבים נזק לשמה של ישראל, חוקים ששמים ללעג את המלחמה בשחיתות, חוקים שהורסים את החינוך החילוני. הרשימה ארוכה.

  יש אנשים שמאמינים שאם רק-לא-ביבי יהיה ראש ממשלה, ישראל תעלה על הדרך הנכונה. ארבע השנים האחרונות מאז הבחירות הקודמות החריפו את התחושה המרה שמשהו יסודי, עמוק, מהותי, התקלקל כאן. הדנ"א הישראלי השתנה. החזון הציוני המלהיב - האתוס המלכד של המדינה - מתפרק ומתמוסס לנגד עינינו לשבטים שבטים שרק רוצים לעשות שפטים אלה באלה. ההסתה המכוערת, המבחילה, חסרת המעצורים, מראש הממשלה ועד אחרון הטוקבקיסטים, כלומר בנו של ראש הממשלה, הפכה לנורמה לגיטימית-לכאורה.

לכן, הקריאה רק-לא-ביבי מבלבלת בין הבעיה לבין דמות טרגית שמגלמת אותה. אם נסתפק בקריאה רק-לא-ביבי, אולי נחליף את ביבי ב-9 באפריל אבל הבעיה תישאר איתנו. לכן, צריך להחליף את ביבי אבל יותר מכך צריך להיפרד מהביביזם. זו לא בהכרח רק משאלת לב של צד אחד במפה. הגיע הזמן לומר שלום ולא להתראות למועקה הלאומית, לזיגזג האימפוטנטי במערכות הממשל, לטירלול של הפוליטיקה והשיח הציבורי, להסתה ולשחיתות, למתקפות על שלטון החוק, להזנחה הפושעת של מערכת הבריאות, לאמונה המיסטית שביבי מרכז היקום, לסיפורי שרה.

ישראל זקוקה להחלמה לאומית. ישראל חייבת לשכנע את עצמה שהיא מסוגלת להגן על עצמה, לצמוח ולפרוח גם בלי האיש שהילך עליה קסמים ואימים שלוש עשרה שנים. בשבעת עשורי המדינה היו כאן ראשי ממשלה מכל מיני גוונים פוליטיים. יש אנשים ראויים בימין במרכז ובשמאל. יש חיים אחרי ביבי. יש חיים אחרי הביביזם.