טייס בלי כוונה: המכונאי שהמריא בטעות במטוס הכי חזק בעולם

שלום, כאן הקברניט; דמיינתם פעם, אולי כילדים, איך אתם נכנסים למטוס הקרב הכי מהיר, הכי חזק והכי משוכלל - ופשוט ממריאים ומזנקים לשחקים?

אחח, איזו פנטזיה נעימה ונהדרת, שטוב מאוד שנשארת בדימיון: זה יכול להיות מאוד מסוכן ללא כנפי טיס (כי אווירון זה לא קורקינט), הסמכה על המטוס הספציפי (כי ססנה 150 זה לא F15), תיאום עם מגדל הפיקוח (כי מסלול המראה זה לא כביש ביום כיפור), אישור מנהלי (כי החיים זה לא משחק מחשב וטריק כזה יכניס אתכם לכלא) וזו רשימה חלקית ביותר. היום אספר לכם על מישהו שלא רק שעשה זאת, הוא עשה זאת בטעות - ונחת בחתיכה אחת אבל לא ממש לא בשלום.  

סיפורנו מתחיל בשנות החמישים, ימי המתח הפרנואידי של המלחמה הקרה. כמו כל שחקנית בינלאומית חזקה, הפעילה בריטניה צי מפציצים ארוך טווח שנועד לשנע פצצות אטום לשטח בריה"מ. הבריטים ידעו שהסובייטים יודעים היכן נמצאים בסיסי המפציצים שלהם - בסיסים שכנראה יותקפו ראשונים כשתפרוץ לה מלחמת העולם השלישית.

הודות למרחק בין הממלכה המאוחדת ובריה"מ ומערך המכ"מים של נאט"ו, יכלו הבריטים לראות את מפציצי האויב מתקרבים - אך היה עליהם לבנות משהו שיחסל אותם כשהם מתקרבים. היו שתי אפשרויות: פיתוח טיל נ"מ ארוך טווח שיוכל להגיע במהירות למפציצים, או פיתוח מטוס יירוט מסורתי. הם בחרו בשתיהן: מטוס שיתנהג כמו טיל.

הכירו את הלייטנינג של חברת אינגליש אלקטריק: היו לו שני מנועים זללני-דלק שהוצבו אחד מעל לשני, וניזונו שניהם מכונס אוויר אחד בחרטום, כמו של מטוסי מיג בני זמנו. פחות כונס אוויר פירושו פחות התנגדות באוויר, והמטוס הזה יכל לטוס מהר. ממש, ממש מהר. כל כולו עוצב למלאכה אחת: צבירת גובה בזריזות. המשקל המירבי שלו היה 20.7 טונות, עם מנועים שמייצרים כ-14.2 טון דחף; זה לא יחס מושלם, אבל טוב מספיק כדי להזניק אותו ב-2,100 קמ"ש לשחקים.

הלייטנינג היה חתיכת טיל ואשכרה הפחיד את הטייסים: היה לו כוח עצום ביחס לכל מה שהכירו לפניו; "הוא טיפס כל כך מהר שזה הרגיש כאילו מישהו תפס את כדור הארץ ומשך אותו ממך", אמר אחד מהם לתוכנית תעודה של ה-BBC. לאחר שהתרגלו, נהגו הטייסים להתבדח ולהגיד שללייטנינג יש כנפיים רק כדי שיהיה היכן לשים את אורות הנחיתה; אפילו הטילים שלו נישאו מתחת לגוף.

והוא לא היה כמו טיל רק בשל העוצמה שלו: בגלל עניין ההגנה הנקודתית, טווח טיסה לא היה פקטור מורגש בתכנון והלייטנינג הכיל יחסית מעט מאוד דלק: פרופיל המשימה היה המראה מהירה, טיפוס מהיר ביותר לגובה בו מגיעים הרעים, ירי (בשאיפה, ללא צורך בקרב תמרון, כזה ששותה דלק) ונחיתה כשהמטוס טס על אדים. אין ספק שזה היה מטוס מרשים: טייסי ניסוי של חיל האוויר האמריקאי בחנו אותו והעידו שהטווח שלו אמנם אפסי, אך הטיסה בו פשוט חלומית.

כמה חזק היה הלייטנינג הזה? ובכן, בואו נדבר במספרים: העיצוב המיוחד נתן לו שיעור נסיקה אתלטי (כלומר, כמה מהר הוא מגיע לגובה) של 15,200 מ' בדקה. לשם השוואה, לפאנטום (שברבות הימים, החליף את הלייטנינג), היה שיעור נסיקה של 8,500 מ' בדקה. יודעים למה יש שיעור נסיקה כזה? ל-F15, מטוס שתוכנן עשרים ומשהו שנה אחר כך. אז הבנו שזה מטוס מפלצתי. עכשיו, איך קרה שמישהו הטיס אותו בטעות?

ובכן, אי שם בבוקר ה-22 ביולי 1966 סערו הרוחות במשרדו של וולטר "טאפי" הולדן, מפקד יחידת התחזוקה בבסיס ליינהאם שבין לונדון לבריסטול. אותה יחידה היתה אמונה על שמירת כשירות מטוסי חירום והפצתם לבסיסים אחרים, אך בשל שינויים מבניים בחיל האוויר הוחלט לפרק אותה. כל שנותר היה לסיים את תיקוני המטוסים האחרונים ולהרים מסיבת פרידה מכובדת.

אבל להולדן ואנשיו היה מטוס לייטנינג אחד שנתקע כעצם בגרון, מספרו XM135. היתה לו תקלה חשמלית נורא מוזרה: הגנרטור פשוט התנתק ועבר לכוח חירום תוך כדי המראה. ליחידה של הולדן היו טייסי ניסוי במשמרות, שהיו אמורים לבחון כל מטוס בין תיקון לתיקון - אבל בגלל שהמטוסים הלכו והתמעטו, נמחקו גם טייסי הכוננות. למעשה, באותו בוקר כבר נשאר רק טייס אחד, שאמר שיוכל לבוא רק בעוד שבוע. אף אחד לא רצה לחכות; המסיבה האמורה כבר נקבעה לשבוע הבא.

הולדן ואנשיו לא ידעו מה לעשות, ואז הציע הטייס: "רגע - טאפי הולדן? יש לו רישיון טיס, לא? שיסיע את הלייטנינג המנחוס על המסלול בעצמו. הוא לא יטיס אותו, רק ינהג. מה הבעיה?". וכולם הנהנו. כן, הולדן למד טיסה בעברו, על מטוס דו כנפי מדגם טייגר מות', והתנסה במטוסי אימון דומים. כמהנדס, עבר מטעם הצבא את ההדרכה הזאת כדי שיבין טוב יותר את צורכי הטייסים. וכך הוחלט: הולדן קיבל הסבר של כמה דקות מאחד מטכנאי המנועים, כמה דקות מאחד מטכנאי המכשור, וחיכה לבדוק את XM135 לאחר סיבוב התיקונים האחרון.

הוא נכנס לקוקפיט ונקשר, הניע את הלייטנינג שעמד על מסלול צדדי מושבת, פתח את המצערת ל-90% ושחרר את בלמי הגלגלים. הלייטנינג זינק לפנים אך הולדן עצר אותו לאחר כ-36 מ'. הכל פעל כשורה, והולדן חייך במחשבה שיוכל לסיים את הבדיקות ואת פירוק היחידה בזמן. אבל כקצין בריטי אחראי, רצה לבצע בדיקה נוספת. הוא פתח שוב את המצערת, הפעם לקצת יותר מ-90%, והמטוס רעד ונתן קפיצה קטנטנה וגורלית; הקפיצה גרמה ליד של טאפי הולדן להחליק קצת ולדחוף את המצערת את הדחף המקסימלי.

המבערים האחוריים נדלקו וננעלו, כשהם שותים חביות דלק שלמות, ולהבות כתומות רושפות מהאגזוזים; הלייטנינג עשה מה שבנו אותו לעשות - זינק בעוצמה שהפכה את טאפי לחלק מריפוד הכיסא, בעודו המום ומבוהל. הוא רכב על טיל.

את סכנת המוות הראשונה שלו ראה ממש לפניו: מיכלית דלק סילוני שחצתה את המסלול - בידיעה ששום דבר לא אמור להמריא משם; במזל גדול הספיק הנהג לבלום והלייטנינג חלף מטרים ספורים ממנו ברעש עצום. סכנת המוות השנייה הגיעה ממש שתי שניות אחר כך: מטוס תובלה מדגם קומט חצה את המסלול של טאפי בעודו ממריא על מסלול אחר. כאן היה הנס כפול; לטייסי הקומט לא היה מושג שמטוס יירוט שועט לעברם, וגם אם כן לא יכלו לעשות דבר. הלייטנינג עבר מתחת לקומט, שהמריא ממש רגע לפני כן - והמשיך לרוץ אל עבר סכנת המוות הבאה: העובדה שלכל מסלול יש סוף. ומה היה בסוף במסלול ההוא? ואדי - משהו שמטוסים לא יודעים לחצות בנסיעה.

להולדן לא היתה ברירה. למזלו, קוזזו ההגאים למצב המראה בידי טייס הניסוי הנעדר. הוא משך את הסטיק אליו, בתנועה קלה וזה כל שהצטרך לעשות: הלייטנינג ניתר לשחקים כחץ מקשת וטאפי הבין בדיוק למה הטייסים אומרים שהוא גורם להם להרגיש כאסטרונאוטים.

הולדן שקל לנטוש את המטוס, אך כיסא המפלט היה במצב מנהלתי, כלומר מושבת ופיני הבטיחות נותרו במקומם. הוא חשב גם רצה למשוך בידית קיפול הגלגלים, כדי שהמטוס יהיה קל יותר לשליטה - אך נזכר שהגלגלים קובעו אף הם למצב ניסוי. הוא היה במטוס שאין לו מושג איך מטיסים, שטס במצב ממש לא אופטימלי.

אינסטינקטיבית, שמר על קשר עין עם הבסיס; הלייטנינג טס מהר מאוד ולא חכם ללכת לאיבוד כשאתה בתוכו. המכונאי ניסה לפנות אל עבר המנחת, והצליח להתיישר מול המסלול ולהתקרב לעברו. ואולם, מנועי הלייטנינג עדיין פלטו להבות והוא התקדם מהר מדי. הולדן שיחק עם המצערת עד שהצליח לנטרל את המבער האחורי, ולהתחיל להאט. עד שזה קרה, כבר עבר את הבסיס והתרחק במהירות.

הוא שוב פנה וניסה לנחות; לא היה לו קשר למגדל הפיקוח, בו בינתיים נכנסו לאמוק באופן לא בריטי במיוחד, אך גם עצרו את כל המטוסים בבסיס. היעף השני של טאפי הולדן נראה הרבה יותר טוב: הלייטנינג בא במהירות טובה - אך בזווית גישה קצת עקומה. המכונאי, שלא רצה להישתל עם המטוס שלו באספלט, נאלץ לתת גז ולבצע יעף שלישי.

הפעם הצליח להירגע מעט ולהרגיש טוב את ההגאים, להתייצב היטב ולגשת לנחיתה לפי הספר. בעצם, לא בדיוק: הוא הוסמך לטיסה על מטוסים עם גלגל-זנב, כלומר כאלה בעלי גלגלים גדולים תחת הכנפיים ואחד קטן מאחור, בהם הגישה לנחיתה היא בזווית שונה ביחס למסלול. ובלייטנינג? יש שני גלגלים מתחת לכנפיים והשלישי נמצא מתחת לאף. הולדן לא חשב על כך, והגיע לנחיתה בצורה שפשוט מעכה את הקצה האחורי של המטוס העוצמתי - הקצה ממנו נשלף מצנח העצירה שמשחררים טייסים כדי להאט על המסלול.

הולדן לא ידע זאת; הלייטנינג הוטח בעוצמה במסלול, אך לא התפרק; בלמי הגלגלים חרקו ופלטו גצים עד שנשרפו, ומצנח העצירה פשוט עף ממקומו. הטייס-בטעות הצליח לעצור כמה עשרות מטרים מקצה המסלול, כשהלייטנינג מעלה עשן ומנועיו משתעלים ונכבים לאיטם.

צוותי חירום רצו לעבר המטוס והולדן פונה למרפאת הבסיס. שם גילה הרופא שהוא בריא ושלם, אם כי המום ומבוהל ועל כן קיבל חומרי הרגעה. במהירות הבזק נערך תחקיר בליינהאם שגילה שהולדן אמנם עשה פה משהו מטופש להדהים, אך א. הציל את עצמו ואת המטוס וב. לא עשה משהו בניגוד לפקודות. 48 שנים חלפו מאז הקמת חיל האוויר המלכותי ואף אחד לא חשב לכתוב "לא תמריא עם מטוס קרב שאין לך מושג איך להטיס, בפקודה".

הצבא ידע שסיפור כזה אי אפשר להסתיר; הבסיס היה מלא קבלנים אזרחים, ואף אחד לא ישמור דבר כזה לעצמו. הולדן נשלח עם אשתו לנופש באיטליה על חשבון המערכת, בזמן שהחיל האוויר ישלוף איזו הודעה לעיתונות. אבל זה לא עזר: המכונאי סיפר שתוך יומיים פנה אליו מישהו בארץ המגף ואמר לו "אתה טאפי הולדן? וואו, שמעתי על הנחיתה שלך"; מסתבר שהוא הפך לכוכב והסיפור שלו נפוץ בכל העולם כאש בשדה קוצים.

טאפי הולדן פרש מחיל האוויר אחרי כמה שנים, ונהנה מפנסיה צבאית כשהוא עובד כשרברב וחשמלאי חובב בשכונה שלו. מטוס XM135 תוקן; מסתבר שהיה בו ציוד בדיקה שנשאר מניסויי טיסה קודמים, ופשוט נטרל את הגנרטור בטעות. גם הוא פרש מחיל האוויר והוצב במוזיאון בדאקספורד ב-1975. משימות הלייטנינג הוחלפו בידי מטוסי קרב פחות אקזוטיים, שיכלו לשאת חימוש לטווח ארוך יותר, ביחד עם סוללות נ"מ. בסופו של דבר, לא כלכלי לבנות מטוס שעושה רק דבר אחד.

עם השנים, הבין הולדן שהוא השאיר משהו מעצמו בקוקפיט של לייטנינג XM135. הוא לא נפגע בגופו, אך חווה חרדות, סיוטים וקשיים נפשיים עצומים בשל החוויה שעבר.

לדיסציפלינות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה לקחו שנים רבות להבין איך נכון לטפל בפוסט-טראומה, ולהבין כיצד עוזרים לאנשים שנפגעו נפשית כמותו. קל לשכוח, אך אנשי צוות אוויר נמצאים בסכנות איומות בעת פעילות מבצעית, לא פחות מלוחמי רגלים ושריון - ולפעמים לוקחים את הנזקים שלהן איתם להמשך חייהם.