אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
 "אני מלמדת פילאטיס לאלה שלא משתלבים" צילום: Glo.com

"אני מלמדת פילאטיס לאלה שלא משתלבים"

אנוּלה מיברג לא מתאימה לשום סטנדרט של גורו פילאטיס, וזה בדיוק מה שהופך אותה לאחת ממורות הפילאטיס המבוקשות בעולם. בשיחה אינטימית היא מספרת איך תפסה בעלות על השונות שלה, למה בחרה באנגלית כשפת דיבור, ועל היחסים המורכבים עם אביה, העיתונאי רון מיברג

08.04.2019, 09:26 | רותה קופפר

בשישי בצהריים, בתחילת פברואר, עמדה אָנוּלָה מַיבּרג בתוך אולם גדול ומלא במיטות פילאטיס בבית דני בתל אביב והדגימה תרגיל על מתנדבת מהקהל. סביבה עמדו עשרות מורים לפילאטיס באייפונים שלופים וצילמו את התרגול של מיברג. היא בתורה דיברה על רעיונות שאפתניים יותר מאשר ביצוע תרגיל כלשהו, כמו "להילחם בכוח המשיכה ובתמותה".

באנגלית, השפה שבה דיברה, זה נשמע קליט קצת יותר, אבל בהחלט לא הפחית מהיותן מטרות לא פשוטות. גם ללא אלומות האור של האייפון בלטה מיברג מעל שאר המורים בכנס: היא גבוהה יותר, גדולה יותר, מקועקעת יותר ("זה חלק מלקחת בעלות על הגוף שלי"). פניה הלבנות, שערה השחור, המשקפיים הגדולים והליפסטיק האדום משלימים מראה ייחודי, הכולל שרשרת עם שמה יוצא הדופן לצווארה. המראה שלה שונה לא רק כאן, אלא גם בכל הכנסים שאליהם היא מוזמנת.

מיברג (35) נהפכה בשנים האחרונות למורה מבוקשת בקרב מורים לפילאטיס ברחבי ארצות הברית וגם בעולם, הרואים בה מעין גורו. "מעכשיו עד 2020 אני בסבב נסיעות בעולם", היא אומרת: מישראל היא נסעה לכנסים דומים באירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה, ואז חזרה לזמן קצר לבית אמה בפיטסבורג שבארצות הברית. זה הסיור העולמי השני שלה.

בכנס בתל אביב דיברה מיברג אנגלית. זאת השפה שבה נוח לה ללמד, וכנראה גם לדבר בשנים האחרונות. עם זאת, היא הקפידה לעדכן את הנוכחים שהיא דוברת עברית "כדי שלא יהיו אי־נעימויות", מתוך הבנה שאיש אינו מנחש שהיא ישראלית - אף שהיא נולדה וחיה כאן עד גיל 18, ואף שהיא בת למשפחה של אייקוני תרבות ישראליים: אנוּלה ("כמו אנחנו־לה, זה שם שההורים שלי המציאו") היא בתם של האמנית נעמי ליס־מיברג והעיתונאי רון מיברג. היא עזבה את הארץ ועברה לגור בניו יורק לפניהם. ועד שהם עזבו לפני כעשור ועברו לגור בארצות הברית היא נהגה לבקר בישראל בקביעות.

מיברג מדגימה טכניקות פילאטיס. "הקעקועים הם חלק מלקיחת הבעלות על הגוף שלי", צילום: Glo.com מיברג מדגימה טכניקות פילאטיס. "הקעקועים הם חלק מלקיחת הבעלות על הגוף שלי" | צילום: Glo.com מיברג מדגימה טכניקות פילאטיס. "הקעקועים הם חלק מלקיחת הבעלות על הגוף שלי", צילום: Glo.com

הביקור הנוכחי בא אחרי היעדרות ממושכת. בחשבון האינסטגרם שלה, שלו 27.7 אלף עוקבים, היא כתבה: "אני מתרגשת לקראת הנסיעה. לכבוד לי שהזמינו אותי. קשה לי להפריד את הרגשות האלה מהחרדה שבלחזור הביתה. כשגדלתי שם לא השתלבתי. אף פעם לא הייתי בגודל הנכון או חשבתי את הדברים הנכונים... ללמד במקום הולדתי הוא הזדמנות להתעמת עם העבר, לבחון מחדש את הפצעים, ולהזמין את הקהילה לשמוע את נקודת המבט שלי".

"הורי הרשו לנו לומר 'לא'"

בשיחה איתה מיברג מדברת בפתיחות על פצעי העבר. "לא הייתי פה הרבה שנים”, היא אומרת. “עברתי בגיל 18 למקום שאני לא ממש מכירה ולא הסתכלתי לאחור. שמחתי להתחיל משהו חדש, לא מצאתי עולם שהתחברתי אליו בישראל. כילדה אמנותית ומוזרה היה לי קשה. עזבתי כי רציתי להיות עם אנשים שלא מכירים אותי ולא מכירים את אבא שלי. רציתי להיות אנונימית".

נשמע שגם הבחירה המקצועית שלך היא ניסיון לבדל את עצמך מעיסוקי ההורים.

"זה לא היה בכוונה. למדתי בבתי ספר לאמנות במשך 12 שנה, המאסטר שלי הוא באמנות. בחרתי בצילום כי אמא שלי ציירת ולא רציתי ללכת בדרכה, ולא רציתי לכתוב כי אבא שלי כותב - אבל אהבתי אמנות. הבחירה בפילאטיס היתה די מקרית.

"בתיכון לא קיבלתי תעודת בגרות כיוון שנכשלתי בהתעמלות", מחייכת המומחית לפילאטיס. "לא הסכמתי להשתתף בשיעור, הוא נראה לי פשיסטי: 'כולם רצים ואני, המורה, מסתכל עליכם עם סטופר'. הודעתי שאני לא מתכוונת לרוץ בלי סיבה בזמן שהם מתבוננים בי, ובמקום ללכת לשיעור התעמלות הלכתי לספרייה.

"הרבה אנשים שונאים שיעור התעמלות ובכל זאת משתתפים. אני פשוט נטשתי. גדלתי בבית שמותר להגיד בו ‘לא’; בבית שאמרו לי שאם אני יכולה לנמק את הטיעון שלי יתמכו בי. וכך היה. בבית הספר הבינו את העמדה שלי מבחינה רציונלית, אבל לא יכלו להסכים לכך - הרי לא ייתכן שרק אנולה תעשה את מה שהיא רוצה. זה לא הפריע לי בהמשך".

"אני מאפשרת להיות אנושי"

 

ההמשך היה בסקול אוף ויז'ואל ארטס, בית ספר גבוה ויוקרתי לאמנות במנהטן. "סיימתי לימודים והלכתי לעבוד כעורכת צילומים במשך כמה שנים, עד שהבנתי שזה לא בשבילי.

"במקביל, לאורך שנות הלימודים התאמנתי בפילאטיס בסטודיו ליד הבית באיסט וילג'. באיזשהו שלב עשיתי קורס מורים, ופשוט המשכתי. הייתי צריכה להחזיר את ההלוואות על הלימודים, אז עבדתי בזה.

"אחרי עשר שנים שבהן לימדתי בחדר אחד הרגשתי שאני צריכה לפרוץ את כותלי החדר, וביקשתי מחברה שגרה בוושינגטון ללמד בסטודיו שלה. פרסמתי את זה בפייסבוק ובאינסטגרם, והופתעתי לגלות שהמון אנשים נרשמו לשיעור. לא ידעתי מראש מה אני הולכת לומר, אבל באתי ואמרתי. ואז קיבלתי הזמנות לכל סטודיו לפילאטיס בארצות הברית".

מיברג מעבירה סדנה בתל אביב, בפברואר. "ללמד כאן זו הזדמנות להתעמת עם העבר ולהציג את נקודת המבט שלי", צילום: עמית שעל מיברג מעבירה סדנה בתל אביב, בפברואר. "ללמד כאן זו הזדמנות להתעמת עם העבר ולהציג את נקודת המבט שלי" | צילום: עמית שעל מיברג מעבירה סדנה בתל אביב, בפברואר. "ללמד כאן זו הזדמנות להתעמת עם העבר ולהציג את נקודת המבט שלי", צילום: עמית שעל

מהו הדבר שאת אומרת בשיעורים שגורם לכולם להזמין אותך לסטודיו שלהם?

"זה לא מה שאני אומרת, אלא העובדה שאני גורמת להם להרגיש שהם בסדר. בספורט, ובפרט בפילאטיס, יש נכון או לא נכון, ומה שאני אומרת לאנשים שאינם מורים - כי בשנים האחרונות אני מלמדת רק מורים - הוא שכל אחד יכול רק להשתפר ושאין 'לא נכון'. אני מאפשרת להם להיות אנושיים. כל השאר זה כוריאוגרפיה: 'שימי את הרגל פה, את היד פה', זה לא משנה. יש מורים שמלמדים טריקים: 'למי שיש בעיה ברגל או בכתף, זה מה שעושים'. אני מדברת על תמונה גדולה בהרבה. אני רוצה שאנשים ינסו. ברוב המקרים הם מפתיעים את עצמם. הרעיון הוא להתבגר בדרך המיטבית. כל מה שפילאטיס עושה הוא לאפשר חיים ארוכים וטובים.

"מי שהזמינו אותי היו מוכנים לשמוע קול אחר. לפניי המורים הפופולריים היו אנשים שמרנים; לכן בעלי סטודיו חששו מלקחת סיכון עם מישהי צעירה ולא מוכרת כמוני. בפילאטיס גם נורא אוהבים ממשיכי דרך, ואני לא בת הטיפוחים של אף אחד, סללתי את הדרך לבד. יש משהו חצוף במה שאני עושה, שהרבה אנשים לא אוהבים; משהו שונה שעיקרו 'תחשבו לבד, תקשיבו למורים שלכם, אבל האחריות עליכם'. אבל יש גם מי שרוצים בזה".

"אני לא משתלבת. אני מורדת"

לא רק הקול שלך שונה, גם הלוק הוא אחר.

"ודאי. אי אפשר להפריד בין איך שאני נראית ממה שאני אומרת. אם הייתי בלונדינית קטנה וחטובה במודל של מורה לפילאטיס, לדברים שלי לא היתה אותה השפעה שיש להם כיום. אני לא מעמידה פנים שאני משתלבת בנוף. אני מורדת. אני מייצגת את אלה שלא משתלבים, שלא מרגישים שמקומם הטבעי הוא בסטודיו לפילאטיס. אני רוצה ללמד את הקהילה הלהט”בית, שאליה אני משתייכת בלבי; אני רוצה ללמד אנשים שנמצאים בתהליך של שינוי מגדרי. זה מתקשר לחוויה שלי של להיות בת 15 שמנמנה. מהחברה שסבבה אותי הבנתי שמשהו לא בסדר איתי, ולכן אי אפשר להיות חברים שלי. לא היה יום שבו לא שאלו 'אבל למה את לא יורדת במשקל?'. כולם שאלו, לא רק ילדים. זה לא שכעסו עליי, פשוט לא הבינו למה אני לא רוצה להיות כמו כולם. למה אני בוחרת להיות שונה. לא עניין אותם כמה זה גנטי, או שכמה שלא ארוץ וכמה שלא אוכל חסה לא יהיה לי הגוף שהם רוצים שיהיה לי. בתקופה הזאת פחדתי לרצות להיות חברה של אנשים מחשש שלא ירצו להיות חברים שלי. באמריקה היה לי קל יותר: לא ידעו שאני 'הבת של רון מיברג' וגם לא הכירו את ישראל. יכולתי להמציא את עצמי מחדש".

ואז עשית ניכוס מחדש למראה שלך.

"או שמאמצים את זה, או שמחליטים לחיות בבור עמוק באדמה. צריך לשנות את הפרדיגמה. אבל זה לא פשוט: כדי ללמד את מה שאני מלמדת ולהיראות כמוני, אני צריכה להיות טובה יותר מאחרים. זה נכון באופן כללי לנשים, אבל בפרט לנשים במראה שלי ובתחום הזה. אני לא יכולה להיות בינונית. אם מישהי כמוני הולכת לעמוד מול 80 מורים, כדאי שיהיה לי מה להגיד. אני חזקה וגמישה מאוד; אני לא אוהבת להדגים בשיעור, כי זה יכול לתסכל, אבל כשאני מתעמלת מול קהל אפשר לראות שהם בשוק".

"אני רוצה לעורר הזדהות"

 

"יש עוד הסבר לפופולריות שלי: אני זולה. להזמין אותי עולה פחות מלהזמין מורה אחר במעמד מקביל. זה חלק מתפיסת העולם שלי: אני לא חושבת שחינוך צריך להיות תלוי־מחיר. אני מגיעה ללמד במקומות כי אני רוצה, ולא כי זה משתלם לי. אני לא מאמינה בתפיסה שאומרת 'אני קמה מהמיטה רק תמורת איקס דולרים'. כשמעלים את המחיר עלולים להיהפך למין כת של סלבריטיס, ואני רוצה להיות נגישה ומעוררת הזדהות. אני יודעת שאני מוּכּרת, אבל אני רוצה שיהיה אפשר לדבר איתי בסוף השיעור".

דיברת קודם על רצון לחיות במקום שבו לא ידעו מי ההורים שלך. השיוך הזה הגדיר אותך?

"כן, ונראה לי שהם יסכימו. הוא מי שהוא", היא אומרת על אביה.

ביולי 2017 אביך פרסם כתבה על הגירושים שלהם, שממנה עולה שאת ואחייך לא בקשר איתו.

"לא כרגע. הכל מסובך. קשה לגדול בבית עם אבא מלא דעות. אני מודה שכשראיתי קריירה שבה לא תהיה לנו שום הצטלבות זה קסם לי. היה לי נעים לחשוב שאעשה משהו שלא קשור אליו. כשהייתי קטנה ההורים שלי עזרו לי מאוד. הם עזרו בשיעורי הבית. הם אנשים מאוד מיוחדים ועשו הרבה דברים מיוחדים בשבילי. קשה לראות איפה אני מתחילה ואיפה הם נגמרים, והיה לי כיף לגלות את זה ולהמשיך לתרגל את זה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות