אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
כל בדיחה פוגעת בול: "בארי" היא סדרה שמעט מדי אנשים מכירים

כל בדיחה פוגעת בול: "בארי" היא סדרה שמעט מדי אנשים מכירים

העונה השניה של קומדיית המתח על רוצח שכיר שנהפך לשחקן כושל, מסירה את הספק: זאת הקומדיה הכי טובה בטלוויזיה

07.04.2019, 08:52 | עמית קלינג

"בארי" היא סדרה מושלמת שמעט מדי אנשים מכירים. מדובר בקומדיית מתח שיצר ביל היידר ("סטרדיי נייט לייב", "אסון מהלך"), וככזאת היא נחשבת נישתית: ההומור שלה שחור מאוד, היא מותחת ולפעמים די אכזרית, והיא פונה לאנשים שנהנים במידה שווה מעלילות על המאפיה הצ'צ'נית בלוס אנג'לס ומבדיחות על חייהם של שחקנים כושלים ולא מוכשרים עם חלומות גדולים. אבל היא בעיקר טרגדיה קורעת מצחוק ומדויקת כמו קליע.

קראו עוד בכלכליסט

עונתה הראשונה היתה מושלמת, אחת העונות הטובות ביותר שהיו בטלוויזיה בשנים האחרונות בכל סדרה. ובכל זאת היא לא ממש ריסקה את טבלאות הרייטינג - בארצות הברית היא מגרדת בלחץ חצי מיליון צופים לפרק (אם נשווה לקומדיה אחרת של HBO, "תרגיע" הוותיקה גורפת פי שלוש מזה). אבל כעת, עם עליית עונתה השנייה (מהשבוע ב־yes, HOT וב־VOD של סלקום טי.וי), יש הזדמנות לעשות תיקון.

 הבעיה בסדרות שנשענות על אנטי־גיבור, היא שהתסריטאים לעולם לא ייתנו לו להשתקם, אחרת הסדרה תגווע. "בארי" עוקפת זאת באלגנטיות הבעיה בסדרות שנשענות על אנטי־גיבור, היא שהתסריטאים לעולם לא ייתנו לו להשתקם, אחרת הסדרה תגווע. "בארי" עוקפת זאת באלגנטיות  הבעיה בסדרות שנשענות על אנטי־גיבור, היא שהתסריטאים לעולם לא ייתנו לו להשתקם, אחרת הסדרה תגווע. "בארי" עוקפת זאת באלגנטיות

הנחת היסוד של העלילה נשמעת מופרכת ולא אמינה - בארי (היידר בתפקיד נהדר, שעליו זכה באמי) הוא מתנקש מופנם ועצור רגשית על גבול האספרגר שנשלח ללוס אנג'לס כדי להתנקש בשחקן כושל שהסתבך עם אשתו של מאפיונר. במהלך המעקב אחריו הוא מתגלגל במקרה לסדנת תיאטרון חובבים, מתאהב בתחום ומחליט להפוך לשחקן (מבלי לפרוש לגמרי מכל עניין הרצח־תמורת־תשלום). אבל מה שהופך את הסדרה לפנינה הם התסריט המעולה והקאסט הנהדר, ובראשם הנרי ווינקלר, לנצח פונזי מ"ימים מאושרים", בתפקיד המורה האגואיסט למשחק, ואנתוני קריגן כמאפיונר צ'צ'ני עולץ עם חיבה להרצאות עזרה עצמית.

אפס קלישאות

 

בפרקים החדשים העולם הצר של העונה הראשונה מתרחב קצת: עכשיו יש גם בלש שמתחיל לקשר את בארי לגופות שנערמו בעונה הקודמת, הבוס הקודם של בארי (סטיבן רוט, מצוין גם כן), חשיפה לעולם האודישנים האכזרי וחשוב מכל: יש את העבר של בארי בתור צלף מצטיין בעיראק. גם כאן "בארי" נמנעת בתבונה מקלישאות על פוסט טראומה ובמקום זאת מציגה אדם אבוד, בודד ועצוב שגילה יום אחד במקרה שהוא טוב להדהים בלכוון רובה וללחוץ על ההדק בדיוק בשניה הנכונה.

העונה הקודמת הסתיימה באופן כל כך מדויק, שכמעט התחשק שהיא תסתיים שם. שמונה הפרקים הראשונים שלה נשענו על השאלה "האם בארי יכול להפסיק להיות רוצח"? והסצינה האחרונה בעונה קבעה באופן חד משמעי: לא.

אבל בתחילת העונה השנייה בארי חי חיים קטנים של שחקן כושל מחוץ לחומות הוליווד, כשרובה הצלפים שלו נעול עמוק בתיבה מתחת למיטתו. יש לו חברה, תפקיד ראשי בהצגה שאף אחד לא בא לראות, שלושה שותפים לדירה ועבודה גרועה בחנות בגדים. אלו לא חיים שיותר מדי אנשים היו רוצים לעצמם, אבל עבור בארי מדובר בהגשמת חלום. החלום הזה, כצפוי, קורס בדרכים יצירתיות מיד עם הופעתה של דמות מעברו הקרוב. אנחנו יודעים על בארי מה שהוא עדיין לא יודע על עצמו: שהוא לא באמת מסוגל להפסיק להרוג.

תסמונת טוני סופרנו

סדרות שנשענות על אנטי־גיבור שמנסה להפוך לגיבור, או לכל הפחות מנסה להפסיק להיות אנטי, נוטות לקרוס לתוך עצמן בתוך שתיים־שלוש עונות. כך למשל, קרה ל"בוג'אק הורסמן" בשתי העונות האחרונות. הסיבה לכך היא שחיבוטי הנפש של הגיבור מרגישים מיותרים בשלב שנעשה ברור שהתסריטאים לעולם לא ייתנו לו לשבור את המעגל, אחרת הסדרה תגיע לקיצה. וכך, צאצאיהם הטרגיים והקומיים של טוני סופרנו, הכושלים והמוצלחים כאחד, נשארים תקועים בלימבו של ההרגלים הרעים שלהם, בין אם הם שתייה, סמים, נשים, או במקרה של בארי, העניין הפעוט הזה של רציחות שכירות.

אבל העונה השנייה של "בארי" מצליחה לדלג מעל המשוכה הזאת ולהפתיע לטובה. במקום למכור לנו תקוות שווא על שיקום, גאולה מתוך הביבים או יציאה מהמעגל השלילי, היא דוהרת בסערה אל עבר אסון בלתי נמנע - בקטע טוב. לצופים, כלומר. עכשיו זה ודאי: זו לא היתה הברקה חד־פעמית. "בארי" תבריק גם בעונה השלישית. אולי אפילו ברביעית. 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות