קרב הגושים לא מבשר טובות לאוצר

משרד האוצר של ממשלת ישראל ה־35 הפך בימים האחרונים לזירת התגוששות בין שר האוצר ויו"ר כולנו משה כחלון לבין יו"ר זהות משה פייגלין, כשכל אחד מהם הצהיר כי לא יהיה חלק מהקואליציה אם לא יקבל את התיק. כחלון, המחזיק בתפקיד בארבע השנים האחרונות מבקש להמשיך ולנווט את המשרד, ואילו פייגלין מייעד את התיק לד"ר גלעד אלפר הממוקם במקום השלישי ברשימתו לכנסת. האיום יכול להפוך משמעותי אם שתי המפלגות יעברו את אחוז החסימה, ואחת מהן תחסר למי שירכיב את הממשלה להשלמת קואליציה של 61 חברי כנסת, או יותר. מן העבר השני, האולטימטום יכול להפוך כלי מיקוח עבור כחול לבן בתרחיש שבו תזדקק לאחת משתי מפלגות להרכבת קואליציה, כאשר כחלון, למשל, יוכל אולי להביא עמו את אביגדור ליברמן (בהנחה שיעבור את אחוז החסימה) ולחזק משמעותית את סיכוייו של בני גנץ להקים ממשלה.

הדרישות לתיק האוצר של כחלון ופייגלין באות רגע לפני שמערכת הבחירות מגיעה לקו הסיום על אף ששניהם יודעים, וכחלון ביתר שאת, כי אין פוליטיקאי שיוצא ממשרד זה כשהוא פופולרי יותר מכפי שנכנס אליו. בעבר נודע משרד האוצר כ"בית קברות פוליטי": נתניהו כיהן כשר אוצר בשנים 2001–2003 ובבחירות 2006 ירד הליכוד בראשותו ל־12 מנדטים, והוא הפך ליו"ר האופוזיציה. יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, נכנס לאוצר ב־2013 כשמאחוריו 19 מנדטים, וב־2015 צנחה "יש עתיד" בראשותו מ־19 ל־11 מנדטים. אז למה בכל זאת מתעקשים השניים על המשרד?

כחלון הצהיר בתחילת המרוץ כי יתמוך בנתניהו (כדי לבסס את היותו איש ימין) ורמז לכל מי ששאל, שעם 5 מנדטים יהיה קשה לנהל את משרד האוצר. אלא שאז הבין שהאמירות הללו מציגות אותו כבלתי רלוונטי לציבור וביצע פניית פרסה. הוא התחיל לדבר על אפשרות (קלושה) של תמיכה בגנץ, והדרישה לתיק האוצר (מה שהביא לו לפני 4 שנים את 10 המנדטים) חזרה להיות תנאי לכניסתו לממשלה. פייגלין הבין כי המהלך היחיד שיכול להותיר אותו במשחק של הגדולות הוא הפן הכלכלי. לצד כמיהה לבית מקדש שלישי, ייתכן והוא מבין שהדרך היחידה שלו להשיג קולות שאינם מהימין הקיצוני היא לדבר על שוק חופשי ולהתמקד בכך. במידה מסוימת עבור שניהם זה עובד, בינתיים.

שתיקה רועמת על הגירעון

מה העמדות הכלכליות שמסתתרות מאחורי כל אחד מהטוענים לכתר שר האוצר? על פניו קל יהיה לקטלג את כחלון כשמאל כלכלי ואת פייגלין כימין.

אבל עוד לפני שצוללים לעמדותיהם, ניתן לזהות מכנה משותף אחד: שניהם לא מסבירים איך יסגרו את הגירעון הגדול שנוצר בתקופתו של כחלון. פייגלין אמנם מתייחס לצורך בצמצומו אבל לא מציג תוכנית מעשית, מלבד הטענה שישתמש בעודפי גבייה, שלא בטוח כלל ועיקר שיהיו בשנים הקרובות. כחלון מעדיף להתעלם מהנושא במצע שלו, ולפי הצהרותיו רק ימשיך להפחית מסים ולהגדיל הוצאות. כך שלמרות השוני הגדול בין שני המועמדים, שניהם רחוקים מתוכנית ריאלית.

בכל הנוגע למשנתם הכלכלית, גם כאן, המציאות מורכבת יותר מימין ושמאל. פייגלין מדבר בעלמא, על שוק חופשי: מסגירת רמ"י והעברת ניהול הקרקעות לידי אזרחים פרטיים, דרך ביטול מכסים, יצירת שיטת השוברים השנויה במחלוקת במערכת החינוך, שתעביר את הכוח להורים ותיצור תחרות (לא בריאה) במערכת החינוך. כחלון משלב בין הפחתת מסים ומכסים מהכיוון הימני, לצד הרחבת ההוצאות מהכיוון השמאלי, מה שממקם אותו בעיקר באזור הפופוליסטי. כחלון מדבר גם על הגדלת תוכנית מחיר למשתכן (שמהווה התערבות מאד גדולה של המדינה בניהול הקרקעות) והגדלת התקציבים למערכת החינוך.

בהיבט המיסוי, במידה רבה ההצעות של שניהם לא ריאליות. פייגלין מדבר על מיסוי אחיד, מה שבפועל יפחית את שיעור המס לעשירים ויעלה אותו לעניים. זה כמובן לא יקרה, אין לכך מקור תקציבי ובוודאי שלא תמיכה ציבורית. במקביל מבקש פייגלין לבטל את כל הטבות המס והפטורים השונים – מה שמרבית הכלכלנים היו שמחים שיקרה

לנוכח העיוותים הרבים הנלווים לאותם פטורים וחוסר הצדק המלווה אותם. כחלון לעומתו מתגאה בהטבות המס שהעמיק, למשל ליישובים בפריפריה, בניגוד לעמדת הגורמים המקצועיים, ובהטבות שהעניק ליצואנים. בעיני פייגלין, ההתערבות בתעשייה ובייצוא פוגעת ומעוותת את השוק, שצריך לדעת להתנהל בעצמו.

נקודת פתיחה בעייתית

האתגר הפוליטי מקבל משנה תוקף הפעם, כאשר נקודת הפתיחה של שר האוצר הבא תהיה מאתגרת במיוחד. הגירעון בתקציב המדינה זינק ל־3.5% מהתקציב (לעומת יעד של 2.9%), וכדי להקטין אותו לא יהיה מנוס מנקיטת צעדים קשים דוגמת קיצוץ רוחבי בתקציב המדינה ל־2020, ואף קיצוצים בתקציב 2019, שכבר אושר, תוך כדי תנועה. לפי כלל הפרמטרים המשק בהאטה כששיאו של מחזור העסקים הנוכחי הרחק מאחורינו. הצמיחה לנפש ירדה ב־2018 לרמה של 1.3% בלבד – בין 10 השיעורים הנמוכים במערב, הרחק מממוצע ה־OECD שעמד על 1.9%, והנתון המטריד ביותר בדו"חות הלמ"ס הוא ההאטה בהשקעות במשק – הפרמטר המשמעותי ביותר לצמיחה ארוכת הטווח. וישנו גם הסיכון הגיאו־פוליטי. להתפתחויות באירועים בעזה ובגבול הצפוני השלכות מרחיקות לכת על התקציב, גביית המסים, הגירעון, וההשקעות במשק.

אבל דבר אחד טוב יוצא מהקרב בין כחלון לפייגלין על האוצר: הוא משיב את השיח הכלכלי־חברתי למרכז השיח, אמנם ברגע האחרון, ובתום מערכת בחירות רוויית הכפשות אישיות ונטולת דיון סדר יום מהותי.