אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הצלמת מיכל רונן-ספדיה מפרקת ומחברת את העיר העתיקה בירושלים צילום: אוהד צויגנברג

הצלמת מיכל רונן-ספדיה מפרקת ומחברת את העיר העתיקה בירושלים

לצלמת שהיא גם רעייתו של האדריכל משה ספדיה, יש שני נכסים נדירים: העין החדה והאנושית שלה וחלון ביתה ברובע היהודי בירושלים, שממנו ניבטת העיר העתיקה; עכשיו הם התמזגו לכדי ספר הצילומים "מתחת לחלוני" שמפרק את העיר ומחבר אותה מחדש

10.04.2019, 07:58 | קרן צוריאל הררי

למיכל רונן־ספדיה יש מושב VIP בירושלים העתיקה. הבית שלה ושל בעלה, אדריכל משה ספדיה, ניצב בלב הרובע היהודי, מטרים אחדים מהשוק. חלונות הבית הרחבים מכניסים את מראות וקולות העיר העתיקה.

קראו עוד בכלכליסט

בחדר השינה, ניצבת מצלמה על חצובה מול החלון המשקיף אל הכותל, מוכנה תמיד לתעד: רגע אינטימי של אב חרדי שבתו התינוקת נרדמה על כתפו, אשה ערבייה עטופה בבד שחור שיושבת לנוח, ילד ערבי שמדגים לחבר איך אזקו אותו, שוטרות בבידוק הביטחוני בכניסה לכותל, קהל חרדי גדול שמתכנס לחגוג.

כריכת ספר הצילומים של מיכל רונן-ספדיה: "מתחת לחלוני" כריכת ספר הצילומים של מיכל רונן-ספדיה: "מתחת לחלוני" כריכת ספר הצילומים של מיכל רונן-ספדיה: "מתחת לחלוני"

כל הרגעים הללו הם חלק מספר צילומים שרונן־ספדיה הוציאה לאחרונה, "מתחת לחלוני" (“Under My Window”, בהוצאת powerHouse), שמזמין השתהות על פרטי הפרטים של התמונות. כל ישראלי ראה אינספור צילומים של ירושלים העתיקה, אך לא ממושב ה־VIP של רונן־ספדיה, ולא מהנפש הסוציולוגית שלה, מהעין של מקומית שנולדה וגדלה בעיר אך כבר שנים רבות חיה בעיקר בבוסטון, ומבקרת בירושלים למשך שבועיים כל שלושה חודשים.

למעלה: סעודת טיש לילית. למטה מימין: רבנים צבאיים במסדר, בסמוך לעזרת הנשים בכותל. למטה משמאל: ילד ערבי מחופש ללוחם ברמדאן, צילום: מיכל רונן ספדיה למעלה: סעודת טיש לילית. למטה מימין: רבנים צבאיים במסדר, בסמוך לעזרת הנשים בכותל. למטה משמאל: ילד ערבי מחופש ללוחם ברמדאן | צילום: מיכל רונן ספדיה למעלה: סעודת טיש לילית. למטה מימין: רבנים צבאיים במסדר, בסמוך לעזרת הנשים בכותל. למטה משמאל: ילד ערבי מחופש ללוחם ברמדאן, צילום: מיכל רונן ספדיה

כך היא מספרת: "רציתי להראות שיש פה חיים מורכבים בהרבה מהצילום המוכר של הכותל עם מסגד עומר ואל־אקצה", היא מסבירה. "יש חיים מלאים בעיר הזו. רואים שפיזית זה מקום אחד שאי אפשר להפריד וצריך למצוא דרך לחיות בו בשותפות. זה מקום נפלא. יש עוד מקום כזה בעולם?".

בראשית שנות השבעים משה ספדיה קנה את הבית, שהיה אז חורבה, ושיפץ אותו, וב־1976 המשפחה נכנסה לגור בו. הראיון מתקיים במרפסת הבית, שמאפשרת לנו להתבונן בצילומים מהספר ולמקם אותם בסביבת הבית: בכיכר הסמוכה לו, בסמטאות שתחתיו, בבתי השכנים, בכותל. 42 שנה הם מתגוררים בו לסירוגין, "אבל אף פעם לא מתרגלים", היא אומרת. "בכל פעם שאני קמה באמצע הלילה לקחת מים אני נדהמת מחדש".

למגורים במקום כה טעון יש משמעות.

"יש למשמעות הזו רבדים. כשהייתי בת 16 גרתי ברחוב הנביאים, 200 מטר מהגבול. אף פעם לא הבנתי שיש עולם שלם כל כך קרוב אלינו. למחרת מלחמת ששת הימים נכנסנו לשער שכם, ובמרחק הליכה של עשר דקות מביתי נפתחנו לעולם שלם. גם היום, כשאני נכנסת בשער יפו ויורדת הביתה דרך השוק, החוויה היא עצומה.

"לכותל מגיעים מכל קצווי תבל. חיים פה עם התיירים, עם חיילות וחיילים, עם טקסי ההשבעה שאני שומעת מכל חלון, 'לתת את נפשי ואת חיי'. בימי שישי מגיעות קבוצות בריקודים לתפילות גדולות, ובאותו זמן שומעים את המואזין בתפילת הערב. בימי ראשון מצלצלים הפעמונים מכנסיית הקבר. יש פה המון רבדים".

 

הצלמת מיכל רונן-ספדיה, צילום: אוהד צויגנברג הצלמת מיכל רונן-ספדיה | צילום: אוהד צויגנברג הצלמת מיכל רונן-ספדיה, צילום: אוהד צויגנברג

ובתקופות מתוחות מרגישים פה פחד?

"באינתיפאדה הראשונה הרגשתי פחות טוב, אבל אף פעם לא פחדתי ממש. יש דברים אחרים שגורמים לתחושות לא טובות, כמו המתיחות בין השכונות". בהמשך היא תספר שתלמוד תורה שהוקם בשתי דירות סמוכות ניכס לעצמו את הכיכר המרוצפת, והילדים היהודים מונעים מילדים ערבים לעבור בה, אף שזו דרכם חזרה מבית הספר. "לפני 20 שנה ילדים יהודים וערבים שיחקו פה יחד. היום זה לא יקרה".

לא מעט סיטואציות תיעדה רונן־ספדיה בכיכר הקטנה שמתחת לביתה. בזמן מלחמת צוק איתן, למשל, נאסר על גברים מתחת לגיל 40 להגיע להר הבית לתפילות יום שישי. שבעה גברים צעירים שהיו מצוידים בשני שטיחים נעצרו בכיכר הזו, הכי קרוב שהם הצליחו להגיע להר הבית, והתפללו. רונן־ספדיה תיעדה אותם כורעים על ברכיהם תחת תאורת הרחוב הכתומה. אף שמדובר במקום ציבורי ובפעולה ציבורית, יש משהו חרישי ואינטימי בצילום. "זה היה באחת לפנות בוקר. אחד מהם ראה אותי, עשיתי לו סימן ולא זזתי. היה שקט מוחלט. רק הקליק של המצלמה הרעיש".

בצילום אחר מחלקה של רבנים צבאיים עומדת במסדר בסמוך למחיצת עזרת הנשים, ומאחוריה ערבוביה צבעונית של כלות, מבקרות דתיות וחילוניות — "רגע משונה של תערובת אנשים", היא מכנה את זה.

בצילום אחר בחורים חרדים ניצבים בשלוש שורות ארוכות, כשמאחוריהם המחיצה לעזרת הגברים מכתרת שולחנות וכיסאות מיותמים. כשאני מעירה שהערימות האקראיות של כיסאות הפלסטיק מכניסות משהו יומיומי למקום קדוש, היא מסכימה: "הכל מעורבב פה, הקדוש והטמא. לפעמים כשאני רואה אשה שסוחבת את כל הסלים שלה זה קדוש בעיניי. ואת יודעת שאף פעם לא מפנים את הגב לכותל — וביום הזיכרון פתאום ראיתי אנשים מפנים את הגב לכותל, כי הורידו את הדגל", היא מדפדפת לצילום אחר שבו אנשים עומדים בגבם לכותל ופניהם אל דגל המדינה: רגע שמגלם את השאלה למה אתה מציית, למדינה או לדת.

בצילומי הספר ואפילו בשמו יש משהו מציצני.

"בהחלט, והרגשתי קצת מציצנית. לא הרגשתי עם זה נוח כשהיו רגעים אינטימיים בין אנשים שלא ידעו שאני שם. דברים ממש אינטימיים לא הכנסתי לספר. אני לא יכולה להגיד שלא צילמתי, וכשראו אותי לא נכנסתי מהר פנימה אלא הכרתי בהם. אם ראיתי שזה מפריע להם, הפסקתי לצלם".

זוג צילומים שמיקמה רונן־ספדיה בשני עמודים מנוגדים בספר טורדים את מנוחתי. בימני נראים שני ילדים יהודים: אחד מחופש לכלב דלמטי, האחר לטרוריסט ערבי חבוש כאפייה וחמוש ברובה. בתמונה השמאלית נראה ילד ערבי מחופש לחייל, שעל כתפו טיל קסאם צעצוע בצבע ירוק, במה שאפשר להבין כמפגן תמיכה בחמאס. לידו פוסעת אמו. הילדים היהודים צולמו בפורים, הילד הערבי ברמדאן. זו רונן־ספדיה שהציבה אותם זה מול זה ושלחה אותנו להרהור עמוק על עתידם־עתידנו.

"התמונות האלה זעזעו אותי", היא אומרת, "ומצד שני אני שומעת יום־יום מה הילדים היהודים מהתלמוד תורה אומרים לערבים. פעם ירדתי למטה לדבר איתם, והם אמרו שהערבים צריכים להיות העבדים שלהם. הם הסבירו שכתוב בתורה שאלוהים נתן לנו את הארץ, אז הם העבדים שלנו. והילד עם הטיל — כמה שזה נורא ומפחיד, זה גם נהדר שהם יכלו לצאת כך מהמסגד, ללכת ברחוב עם שוטרים ואף אחד לא עצר אותם". 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות