הקנריות עפות לפרמיירליג

נוריץ' סיטי עלתה לכותרת בתחילת העונה בגלל שני דברים. היא הצליחה לגייס 5 מיליון ליש"ט מאוהדים, והתחילה לבנות עם הכסף הזה אקדמיית כדורגל חדשה. ההשקעה היתה מתוחכמת יותר מגיוס כספים רגיל מהאוהדים. התכנון הוא שהמשקיעים יקבלו תשואה של 5% מאיגרת החוב שרכשו מהמועדון בנוסף ל־3% ב"כספי מועדון", סכומים שהמשקיעים יוכלו להוציא על כרטיסים, אוכל באצטדיון, מרצ'נדייז וכו'. המועדון הבטיח שאם המועדון יגיע לפרמיירליג בתוך חמש שנים, המשקיעים ירוויחו בונוס בשווי 25% מהשקעתם.

הדבר השני שהעלה את הקנריות לכותרות: חדר ההלבשה של הקבוצה האורחת בקארו רואד נצבע ב"ורוד עמוק", צבע שמשתמשים בו בבתי כלא אמריקאיים כדי להוריד את רמות הטסטוסטרון ואת האגרסיביות. חלק מהקבוצות ניסו להילחם בוורוד על ידי כיסוי הוורוד עם טפטים זמניים, אבל נראה שהיתרון השולי הזה לא מזיק לקבוצה שמשחקת בצהוב־ירוק: היא בדרך לפרמיירליג.

שחקני נוריץ' חוגגים | צילום: רויטרס

שני הסיפורים הקטנים הללו מלמדים משהו על הסיפור הגדול שמתחרש בנוריץ' סיטי, שנבנתה מחדש בשנתיים האחרונות. הקבוצה חושבת לטווח הרחוק, אבל גם מאמצת חדשנות תוך כדי חיפוש אחר יתרונות יחסיים באחת מהליגות התחרותיות והקשות ביותר בעולם, הצ'מפיונשיפ האנגלית. ועל פניו היא עושה את הדברים בצורה מצוינת.

נוריץ' ירדה לליגת המשנה ב־2016, ומאז נאלצה לקצץ בהוצאות שלה בעשרות אחוזים מדי שנה, זאת תוך כדי אובדן השחקנים המובילים מדי שנה. מאז 2016 הקבוצה מכרה שישה שחקנים ביותר מ־60 מיליון ליש"ט, משהו שאף קבוצה בליגות הנמוכות לא עשתה בעבר, ובמקביל לא הוציאה יותר מ־3 מיליון ליש"ט על שחקן רכש. כמו כן דניאל פארקה, המאמן הגרמני של נוריץ', שהובא בתחילת העונה שעברה כדי שהקבוצה תשחק "כדורגל גרמני", לא הצליח להטמיע את שיטות המשחק שלמד בבורסיה דורטמונד. נראה היה שהפרויקט בדרך לכישלון ספורטיבי. ואולם סטיוארט וובר, המנהל הספורטיבי של נוריץ', לא פיטר אותו והסביר: "כמועדון אתה צריך לדעת ששחקנים צעירים לא תמיד מצליחים, אבל כמועדון אתה צריך לדעת שיכולים להיות לך התהליכים הטובים ביותר, המתקנים הטובים ביותר והשחקנים הטובים ביותר באקדמיה שלך, ואם המאמן של הקבוצה הבוגרת לא בוחר בהם — הכל זה בזבוז זמן". נוריץ' לא מבזבזת זמן, והקבוצה שהיתה עם תקציב השכר השני הכי גדול בהיסטוריה של הצ'מפיונשיפ לפני שנתיים (55 מיליון ליש"ט) היא כיום עם תקציב קטן ב־58% (כ־23 מיליון ליש"ט) ובדרך לפרמיירליג (ולהכנסות מינימליות של 120 מיליון ליש"ט).

יורגן קלופ אוהד

ההצלחה כה גדולה שרוב המאמנים בצ'מפיונשיפ טענו בפני "סקיי ניוז" שהם מתרשמים יותר מעבודתו של הגרמני בנוריץ' מאשר מעבודתו של מרסלו ביאלסה ביריבה לידס יונייטד. אפילו יורגן קלופ, המאמן של ליברפול, טען בראיון שהוא עוקב אחרי נוריץ'. "יש להם הרבה שחקנים שהיו אצלי", אמר קלופ ל"סקיי ניוז". "אני מחפש את התוצאות שלהם מדי סוף שבוע". חמישה שחקנים לשעבר של קלופ משחקים בנוריץ' בזכות הקשרים של פארקה עם דורטמונד והכדורגל הגרמני, אבל ההיתוך של הגרמנים עם כישרונות מקומיים הוא מה שהופך את הפרויקט בנוריץ' למוצלח כל כך. בשנה שעברה השילוב הזה לא עבד, ואף שלנוריץ' היה את ג'יימס מדיסון — כיום בלסטר ואחד מיוצרי ההזדמנויות הטובים ביותר באירופה — הקבוצה סיימה את העונה בחלק התחתון של הטבלה. "אם היינו מפטרים את דניאל בשנה שעברה, זו לא היתה הפתעה גדולה", אמר וובר ל"סקיי ניוז". "האוהדים לא היו מתלוננים, הפרשנים לא היו מכנים זאת 'ביזיון'. אם המועדון ואני היינו מקשיבים לרעש מבחוץ, הוא היה מפוטר לפני הרבה זמן, אבל נשארנו איתו כי האמנו בדרך, ולפעמים בשביל להצליח צריך לעבור דרך תקופה שבה אי אפשר לנצח".

וובר, בן 35 בלבד, הגיע לנוריץ' ב־2017 מהאדרספילד, שם היה המנהל הספורטיבי ואחד מהאנשים המשפיעים ביותר בעלייה המפתיעה של הקבוצה מיורקשייר לפרמיירליג (הוא עבד בליברפול וק.פ.ר לפני). כמו עם נוריץ', גם האדרספילד הביאה כישרון אימור מדורטמונד (דויד ואגנר) והחתימה שחקנים מגרמניה. אבל האתגר האמיתי של וובר היה להתמודד עם מציאות ללא דמי מצנח גדולים (כל קבוצה מקבלת כ־90 מיליון ליש"ט אחרי ירידתה לליגת המשנה, התשלומים יורדים בהדרגה מדי שנה — מ־40 מיליון ליש"ט ל־35 מיליון ליש"ט ל־15 מיליון ליש"ט). זה היה "שינוי דרסטי שקשה להסתגל אליו", לפי וובר, שנאלץ להתמודד גם עם "הרבה כסף שבוזבז" ו"שחקנים יקרים בתקציב שכר גבוה ומתקנים שלא מתאימים לרמה שאנחנו רוצים".

במקום להשקיע ברכישת שחקנים מנוסים שיובילו את נוריץ' חזרה לפרמיירליג, וובר הוביל להשקעה במתקנים ותשתיות לצד הורדת תקציבי השכר ומכירת השחקנים היקרים. בנוסף הוא הוביל מדיניות נוער ששינתה את תרבות המועדון בתוך שנה. "עדיף להשקיע את הכסף באקדמיה, להעניק לשחקנים אווירה שתשפר אותם ותסייע להם להגיע לקבוצה הראשונה. זה עדיף מאשר להוציא את הכסף על חלוץ, לרדת ליגה ואז להגיד 'נשקיע את הכסף בפעם הבאה שיהיה לנו', בעוד מרכז האימונים לא השתפר כלל", הסביר לפורום אוהדים. "אנחנו רוצים להיות מועדון שמממן את עצמו, ולא יכולים להרשות לעצמנו שהניצחון הוא המטרה היחידה. המטרה היא סגל ששווה יותר מהכסף שהושקע בו. היינו יכולים למנות את סם אלרדייס ולהחתים הרבה שחקנים בני 32 שינסו להעלות לפרמיירליג, אבל אם היינו הולכים בכיוון הזה, ולא היינו עולים לפרמיירליג, היינו פושטים רגל. היינו צריכים מישהו שיודע להעלות שחקנים מהאקדמיה".

תוכנית השאלות

דניאל פארקה נבחר בגלל הרקע שלו בפיתוח שחקנים בקבוצת המילואים של דורטמונד (עד גיל 23). וובר מעניק לו קרדיט רב למכירה של מדיסון ביותר מ־20 מיליון ליש"ט, כסף קריטי ש"מנע מאיתנו לפשוט את הרגל", לפי וובר. בעונה שעברה פארקה בנה את הקבוצה סביב מדיסון, בקושי בן 21. השנה פארקה בנה קבוצה מאוזנת הרבה יותר, ומילא את ההרכב הפותח עם שחקנים מהאקדמיה: טון קנטוול, מקסמיליאן אארונס, ג'אמל לואיס, בן גודפריי ואחרים. "היינו צריכים מאמן שיעניק לצעירים את ההזדמנות להפוך לשחקנים טובים יותר", אמר וובר. "היתה לנו תוכנית ודבקנו בה. הדבר הנהדר בכדורגל זה שכסף עוזר, אבל אין דרך יחידה להיות מוצלח. צריך להיות אופטימי ולמצוא דרך אחרת. אנחנו חושבים על 15-10 השנים הבאות, ואנחנו יודעים שזה יעזור לנו המון לשחק עם צעירים, למכור אותם ולהשקיע עוד יותר בפיתוח של הצעירים הבאים בעתיד".

מלבד הידע הנרחב של השוק הגרמני וגידול עצמי של שחקני הסגל, בנוריץ' התמחו בניצול שוק השאלות השחקנים. ניל אדמס, לשעבר מאמן הקבוצה, הוא "אחראי השאלות", והמועדון מתייחס לתחום כאל "תוכנית". "לפני ארבע שנים התחלנו בתוכנית", אמר אדמס ל־My Football Writer. "המטרה היא לייצר דרך לקבוצה הראשונה עבור כל שחקן. אם זה להשאיל אותו להולנד או לליגה הרביעית באנגליה, המטרה היא לייצר שיטה לפיה אנחנו שולחים את השחקנים להשאלות, הם צוברים ניסיון בהרכב של קבוצה שמתאימה להם ואז חוזרים שחקנים מנוסים. כל סיטואציה של כל שחקן נבדקת בנפרד, אין פתרון אחד לכל השחקנים. כל שחקן הוא שונה". האסטרטגיה של נוריץ' לא נראית כמו מדע טילים, אבל מעט קבוצות מתנהלות בכזו בהירות. "בטח ראיתם את הסדרה התעודית בנטפליקס על סנדרלנד", אמר וובר ל־Training Ground Guru. "כשאתה צופה בזה, אתה מבין שזו לא הפתעה גדולה שהמועדון סבל מירידה מהפרמיירליג ואז מירידה מהצ'מפיונשיפ. הם שמו את כל האמונה שלהם באדם אחד, המאמן, וברגע שדברים התחילו להשתבש, הם ראו בו את האשם העיקרי. למה לא להביט עמוק יותר? אולי השחקנים לא היו טובים מספיק? אולי התרבות במועדון לא נכונה? אולי המאמן צריך קצת תמיכה. במקום כל זה, הם שמו אותו על הבמה ואמרו לו 'לך תטפל בהכל'. למועדון יש 20 מחלקות ו־25 שחקנים, שחצי מהם לא רוצים להיות בקבוצה וחצי אחר מקבל יותר מדי כסף. אי אפשר לטפל בזה כאיש אחד, ולכאן נכנס העניין של מנהל ספורטיבי, ומנהל את האלמנטים שיאפשרו למאמן להתרכז בכדורגל".