צילום: צביקה טישלר
האמן אמיר ה. פלה: "אני שונא גבולות"
פלה, אמריקאי יליד איראן, מאייר דמויות שפניהן מכוסות ועורן כתום כדי לנטרל גזע ומין: "צבע עורי השפיע על איך שתפסו אותי. אני רוצה לברוח מזה"
"אני מצייר אנשים ללא מגדר, ללא צבע עור וללא בגדים מזהים. את הזהות שלהם אני מתאר בדרכים אלטרנטיביות, באמצעות רפרנסים היסטוריים, תרבותיים, יומיומיים", אומר האמן האיראני־אמריקאי אמיר ה. פלה, שתערוכתו "A Hybrid Heart" מוצגת בימים אלה בגלריה גורדון בתל אביב (עד 27 באפריל). הציורים שלו, שמן על בד, צבעוניים מאוד, רוויים פרטים ודגמים, וכל הדמויות בהם מכוסות בבדים — לאף אחת מהן אין פנים שמגדירות את המין או הגזע שלהן. מה שכן חושף את זהותן הוא האלמנטים שמפוזרים סביבן: תכשיטים ישנים, אלבומי מוזיקה, כרית שהסבתא סרגה או אימג'ים מספרים שהם מחזיקים בבתיהם.
קראו עוד בכלכליסט
"כל העיסוק בדמויות מכוסות התחיל די בטעות", הוא מספר בעת ביקורו בארץ לרגל התערוכה. "אשתי ואני חזרנו מטיול והיא ישבה על הרצפה וקיפלה את הררי הכביסה שהצטברו והסתירו את כולה, כך שיכולתי לראות רק את הידיים והרגליים שלה. זה היה מראה משונה מאוד, מעין דמות מפורקת. צילמתי אותה, ועם הזמן חזרתי לתמונה והתחלתי לצייר את הדמויות האלה. זה עניין אותי כי זה פורטרט, אבל אין בו שום דבר שאנחנו מקשרים עם פורטרט. זו הסיבה שהתחלתי לצייר אנשים ללא מגדר, ללא צבע עור וללא בגדים מזהים. הרבה חושבים שזה קשור להיותי איראני, אבל זה מעבר לזה. כשאתה לובש בגד אתה גם מעביר מסר — אם אני לובש חליפה אני מעביר מסר שונה מאוד מזה שאעביר אם אלבש טרנינג. באופן שבו אני מצייר את הדמויות שלי אני לא מעביר שום מסר כזה".
"לא מתנהג כמו באיראן"
לא סתם התעורר בפלה (39) — שנולד באיראן והיגר עם משפחתו כילד לארה"ב — הצורך לטשטש את המוצא של הדמויות שלו. "אני בעל צבע עור כהה מאוד יחסית לאיראנים. כשגרתי בחוף המזרחי חשבו שאני הודי; בלוס אנג'לס חושבים שאני מקסיקני. אשתי פורטו־ריקנית אבל ג'ינג'ית, והבן שלנו בהיר, אז ברוב הפעמים מניחים שאני הבייביסיטר. אני היבריד־תרבותי ועכשיו גם הבן שלי כזה. אנשים מניחים הנחות לפי המראה של אדם, וזה מה שאני מנסה להימנע ממנו. צבע העור של הדמויות שלי הוא לרוב כתום, כי זה מבחינתי כמו ערבוב של כל צבעי העור".
חשוב לך להעביר מסר פוליטי בעבודות?
"חשוב לי להראות שכולנו אמריקאים. אני גאה במוצא האיראני שלי, אבל אני אמריקאי, וכך גם האנשים שאני מצייר: הם בדרך כלל ממשפחות רב־גזעיות, שלפחות אחד מבני המשפחה בהן הוא מהגר. יש בתערוכה ציור של אדם ממוצא סיני עם אשתו הברזילאית, מקסיקני וטייוואנית, ישראלי ואמריקאי. בארה"ב יש המון הכלאות, ומה שמעניין אותי הוא איך הן יוצרות תרבויות משל עצמן. האנשים הללו הם אמריקאים לכל דבר. אני אמריקאי לכל דבר, ואם אסע היום לאיראן, יתייחסו אליי כאל אמריקאי כי אני לא מתנהג או מתלבש כמו שום איראני שחי בה".
את איראן הוא עזב בגיל 6 ומאז לא חזר אליה. "לא היינו חייבים לעזוב אבל היתה מלחמה במדינה והממשלה היתה קיצונית במיוחד. תכננו לעבור לאירופה אבל אז התגלגלנו לבקשת מעמד של פליטים בארה"ב. גדלתי בווירג'יניה, סמוך לוושינגטון הבירה. ההורים שלי טסו כמה פעמים לבקר בני משפחה שעדיין שם, אבל אני חושב שהסיכוי הקטן שמשהו יקרה לי כשאני שם לא שווה את הטרחה".
4 שעות בידוק בנתב"ג
אף שהוא עצמו לא ביקר באיראן שוב, עבודותיו הוצגו שם בתערוכת יחיד לפני שלוש שנים. בישראל הוא מציג בפעם השנייה הודות לגלריה גורדון בתל אביב, שמייצגת אותו (נוסף לגלריות בלוס אנג'לס ודובאי). "התערוכה הקודמת (ב־2017) הצליחה כאן מאוד. אמנם חקרו אותי בשדה התעופה 4.5 שעות, אבל אנשים התרגשו שבאתי. אני לא מעריץ של המושג 'גבול' ויש לי הרבה חברים ישראלים וגם לא מעט קונים. עולם האמנות הישראלי ליברלי".
התלבטת אם להגיע?
"לא. אם הייתי צריך להחרים כל מדינה שאני לא מסכים עם המדיניות שלה, לא הייתי מציג בכלל. כמו שאני לא מעריץ גבולות, אני לא מעריץ ממשלות. אני מעריץ של אנשים. מלבד זאת, רציתי להגיע כי אני חושב שהתערוכה תהיה מעניינת במיוחד פה. הרבה מההכלאות והתרבויות החדשות בעבודות שלי נוצרות גם פה".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה