חינוך לכולם, בלי תירוצים

הרפורמה בחינוך המיוחד, אשר מטרתה להביא להכלה של תלמידים עם צרכים מיוחדים במסגרות רגילות ולהקטנה של מספר התלמידים המשובצים לבתי ספר מיוחדים, מעוררת התנגדות בקרב ארגוני המורים ומנהלי בתי הספר. עיקר הטענות הן חוסר תקצוב מתאים והעדר הכשרה מתאימה לצוותים.

המתנגדים מעדיפים כנראה להתעלם מהאמת הפשוטה, ששום תקציב או הכשרה לא יכולים להחליפה: איש או אשת חינוך, שבחרו במקצוע, תפקידם הבסיסי הוא לחנך. לפגוש את התלמיד כל בוקר, ללא כל קשר לצרכים המיוחדים שלו, לפתח אתו מערכת יחסים מצמיחה, לתת מענה למגוון הצרכים של כל תלמיד ותלמידה.

טענות על מחסור בתקציבים, בידע ובהדרכה הינן כבר שחוקות ומהוות עלה תאנה למי שמתחמקים ממהות המקצוע. אכן, עבודת החינוך היא קשה, סיזיפית ולעתים גם ביורוקרטית, אבל יחד עם זאת, מורים הם משרתי הציבור, החייבים במתן השירות הטוב ביותר לכולם.

מדוע התעוררה הזעקה דווקא בעניין החינוך המיוחד?

מערכת החינוך חווה בעשור האחרון גידול מהיר של תלמידים המופנים לחינוך המיוחד, ללא הלימה לגידול באוכלוסייה, ובחלק גדול מהפעמים, אף ללא צורך. כך למשל, מספר הלומדים כיום במסגרות השונות של החינוך המיוחד מגיע ל-242 אלף, המהווים 11% מכלל ילדי ישראל. זו עלייה מדהימה בהשוואה לשנים קודמות, שגם בהן נצפתה אותה תופעה. מרכז המידע והמחקר של הכנסת דיווח בדצמבר 2015 על גידול יוצא דופן במערכת החינוך המיוחד - באותה שנה למדו בחינוך המיוחד 192,842 תלמידים עם צרכים מיוחדים, שהיוו כ-5.3% מן התלמידים. עוד עולה מהנתונים כי מאז שנת 2005 גדל מספר התלמידים בחינוך המיוחד בכ-70%, מספר בתי הספר של החינוך המיוחד גדל בכ-40% ומספר גני הילדים והכיתות בחינוך המיוחד גדל פי 2.3.

אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק

הזדמנות לשינוי יסודי

הסיבות לצמיחה המיוחדת בחינוך המיוחד רבות, אבל גם למערכת החינוך, ובפרט למנהלי בתי הספר, יש אחריות לקיומה. מכון אבני ראשה, הגוף המכשיר את מנהלי העתיד של בתי הספר, סימן את תפקידם המרכזי של מנהלי בתי הספר כ"להנהיג חינוכית ופדגוגית את בתי הספר כדי לשפר את חינוכם ולמידתם של התלמידים כולם". הדגש צריך להיות על "כולם".

ניהול בית ספר הוא תפקיד מורכב שדורש מהמנהלים למידה, התפתחות, שבירת מוסכמות ומנהיגות. הבוחר בתפקיד זה אינו בוחר בסוג מסוים של תלמידים לחנך, הוא בוחר בכולם. מצופה שמנהל יפעל על פי חשיבה מערכתית וניהול נכון של משאבים קיימים, על מנת להתאים את המערכת לצרכים של כל התלמידים. הצורך להצטיין במגוון המגמות העשיר, באחוזי הבגרות הגבוהים או בציוני המיצ"ב המיותרים, הגורר הפרדת אוכלוסיות בחינוך, אינו מוביל למטרה לשמה היו אמורים מנהלי בתי הספר לקחת על עצמם את התפקיד ואינו מקדם את הדרך להביא להתפתחות אישית של כלל התלמידים.

לכן, דווקא הרפורמה והשינוי בחוק החינוך המיוחד, מבלי להתייחס לטיב החוק ולנחיצותו, יוצרים הזדמנות לשינוי יסודי במערכת החינוך הכללית ולהפיכתה לטובה יותר עבור כל הבאים בשעריה. את השינוי הזה צריכים להוביל מנהלי בתי הספר. במקום להתנגד לו, מתוך חרדה ובסיוע "תירוצים", על המנהלים להיות יצירתיים, לחפש את הדרך ללמוד (גם מאחרים), להתפתח ולפתח את הצוותים החינוכיים ולהביא לשינוי עמדות ותפיסות. עליהם האחריות לייצר מרחב חינוכי מעולה ומתאים לכולם, גם במסגרות התקציביות הקיימות.

ולארגוני המורים יש לומר - אל תקדשו בינוניות! לא כל משימה נוספת היא "עומס" או "דרישות חדשות", הדורשת הסכם שכר חדש. תנו גיבוי למשימת ההוראה, ללמד כל תלמיד, ללא הבדל, על פי צרכיו. רק עמידה במחויבות זו תקנה חינוך ראוי לילדינו.

הכותב הוא סמנכ"ל ומנהל חטיבת החינוך בבית אקשטיין מקבוצת דנאל, לקידום איכות חיים של אנשים עם מוגבלויות