אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוסף שבועי 2.5.19 העט והברז ניק קאוסר, צילום: עמית שעל צילום: עמית שעל

מוסף כלכליסט

העט והברז

ניק קווסאר האיראני ניסה לשנות את פני המדינה שלו בעזרת קריקטורות ביקורתיות, עד שנעצר, קיבל איומים במוות ונאלץ לברוח. כעת, מהגלות, הוא מנסה להציל את איראן מהתייבשות באמצעות פעילות ענפה שמתמקדת במשבר המים שלה. בראיון למוסף כלכליסט, בעת ביקור בישראל, הוא מסביר איך רדיפת כבוד וניהול גרוע יכולים לחסל את העתיד של מדינה שלמה

02.05.2019, 08:56 | אורי פסובסקי
הנמלט

המכתב אמר "דנו אותך למוות", ומיד ברחתי מאיראן

רבה מהחברים שלי באיראן כועסים עליי משום שאני מבקר בישראל", אומר הקריקטוריסט, העיתונאי, והאקטיביסט הגולה האיראני ניקהנג (ניק) קווסאר (Kowsar), בתחילת השיחה שלנו, החודש ביפו. "נראה ששברתי טאבו. אחד החברים שלי שאל אותי, 'אתה לא רוצה לחזור לאיראן יותר?'. ועניתי 'כן, אבל לא תחת המשטר הזה'. ואני ממילא לא יכול לחזור לאיראן, מכל כך הרבה סיבות. קודם כל, יש איום במוות על ראשי. וחוץ מזה, בית המשפט המהפכני גזר עליי מאסר (של ארבע שנים) בגלל עבודתי העיתונאית".

הקריקטורה של קווסאר שהובילה למעצרו בשנת 2000. תנין מתקרבן שחונק עיתונאי, ובעצם מרמז לאייתולה בכיר, איור: Nik Kowsar הקריקטורה של קווסאר שהובילה למעצרו בשנת 2000. תנין מתקרבן שחונק עיתונאי, ובעצם מרמז לאייתולה בכיר | איור: Nik Kowsar הקריקטורה של קווסאר שהובילה למעצרו בשנת 2000. תנין מתקרבן שחונק עיתונאי, ובעצם מרמז לאייתולה בכיר, איור: Nik Kowsar

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

איך קיבלת את האיום במוות?

"הוא הגיע מארגון שאינו רשמי, אבל מקורב למשטר. ב־2003 הייתי בכינוס של איגוד העיתונאים של איראן, ומישהו אמר לי שיש מעטפה מתחת למושב שלי. פתחתי אותה, והיה שם מכתב שאמר 'שלושה אייתולות דנו אותך למוות בגלל מעשים נגד האסלאם, וזה הגורל שלך', עם כמה פסוקים מהקוראן. בהתחלה חשבתי שמדובר במתיחה. אבל באותו היום עוד אנשים קיבלו איומי מוות. אלא שהם היו חברי פרלמנט או נושאי משרות בכירות, עם שומרי ראש, או שהם היו כבר מחוץ למדינה. לי לא היה כלום. הייתי רק עיתונאי, בלי שום תמיכה. ממשלת חתאמי, שנחשב רפורמיסט, אפילו לא יצרה איתי קשר. קיבלתי את המכתב במאי, ביוני עזבתי את המדינה, וכעבור חמישה ימים הגיעו אנשים לדירה שלי לעצור אותי".

מי עמד מאחורי כל זה?

"האנשים שבאו לעצור אותי היו ממערכת החוק - בשנת 2000 נעצרתי בגלל פרסום קריקטורה שביקרה את אחד האייתולות, ובעקבותיה עמדו נגדי שלל אישומים. מי שאיימו עליי במוות השתייכו לקבוצה ע"ש מוסטפה נוואב, מתנקש מוסלמי מפורסם, שב־1998 כבר רצחה כמה אינטלקטואלים. ידענו שהם רציניים, לכן עזבתי".

מה בעצם היו האישומים נגדך?

"בית המשפט לעיתונות הורה על המעצר שלי בגין 'ערעור הביטחון הלאומי באמצעות הפצת מידע שגוי' ו'העלבת אייתולה מכהן בכיר', ואחר כך האישומים החדשים היו 'העלבת האסלאם והנביא' - בגלל קריקטורה שבה השוויתי בין הקנאים האסלאמים לבני יעקב שניסו להרוג את אחיהם יוסף. אישומים כאלה כבר יכולים להוביל לגזר דין מוות. בעצם נאסרתי בעקבות קריקטורה אחת אבל בתוך שישה ימים נוספו לתיק 168 קריקטורות, והייתי צריך להגן על עצמי בהקשר של כל אחת מהן".

לאן ברחת?

"לקנדה. השארתי את אשתי ובתי, שהיתה אז בת 4, באיראן, וחשבתי שלא אראה אותן יותר. אבל אחרי ארבע שנים הצלחתי להביא גם אותן לקנדה. הגעתי לשם כי אגודת הקריקטוריסטים הקנדים הזמינה אותי להרצאה, הזמנה שמלכתחילה נועדה לאפשר לי לצאת באופן חוקי מאיראן. כשהייתי בקנדה קיבלתי איום נוסף במוות, שאותו פירשתי כאיום לא לחזור. אז נשארתי וקיבלתי מקלט מדיני. בהתחלה חייתי במונטריאול, ושם גיליתי את השווארמה - מונטריאול היא המרכז לשווארמה בקנדה, בזכות המהגרים מהמזרח התיכון — כך שהייתי מרוצה". כיום הוא אזרח קנדי הגר בארצות הברית, בוושינגטון הבירה, ומכהן בין השאר בארגון בינלאומי לזכויות קריקטוריסטים. אבל איראן, והעתיד הצחיח שלה, עדיין עומדים בלב עשייתו.

נהר שיבש באספהאן, איראן. קווסאר מנסה לעורר את מודעות הציבור האיראני למשבר המים במדינה, צילום: איי פי נהר שיבש באספהאן, איראן. קווסאר מנסה לעורר את מודעות הציבור האיראני למשבר המים במדינה | צילום: איי פי נהר שיבש באספהאן, איראן. קווסאר מנסה לעורר את מודעות הציבור האיראני למשבר המים במדינה, צילום: איי פי

הקריקטוריסט
 
אייתולה, תנין ודניאל פרל - שילוב מסוכן
 

קווסאר (49) הגיע לישראל כאקטיביסט המתמחה במים וכאורח משרד הכלכלה, לצילומי סרט דוקומנטרי על החדשנות הישראלית בתחום, לקראת תערוכת Watec Israel 2019 שתתקיים בארץ בנובמבר. אביו הוא גיאולוג (כיום בגמלאות), וגם הבן למד את התחום לתואר ראשון ואף המשיך לשני, אבל במשך שנים לא עסק בו אלא התמקד בעבודתו כקריקטוריסט מצליח, שזכה לפרסים באיראן ולהכרה ברחבי העולם.

"התחלתי לצייר כשהייתי סטודנט", הוא מספר על ראשית דרכו בשנות התשעים, "והתחלתי לעבוד כקריקטוריסט במדורי הדעות בעיתונים. למעשה הייתי עיתונאי במשרה מלאה בזמן הלימודים לתואר השני".

כמה חופש פעולה יש לקריקטוריסטים תחת משטר האייתולות?

"היה מרחב מוגבל. לא יכולת לצייר אייתולה, לא יכולת לצייר אנשי צבא, לא יכולת לצייר אנשים שמייצגים את כוחות הביטחון". שנים הוא הצליח להישאר בתוך המרחב המוגבל הזה, אבל כשחרג ממנו "זה גרם למשבר לאומי, הלכתי לכלא והחיים שלי השתנו".

מה בעצם קרה?

"מסבח יזדי - שמכונה באיראן פרופ' מסבח, או אוסתאז מסבח - הוא אייתולה רב־עוצמה, ובינואר 2000 הוא טען שקצין CIA בכיר הגיע לטהראן עם מזוודה מלאה דולרים כדי לשחד עיתונאים מקומיים (לצאת נגד האסלאם). זה קרה כמה שבועות לפני הבחירות לפרלמנט, וזו היתה בעצם התקפה על התקשורת. עיתונאים רבים הגיבו לה, ואני ציירתי תנין שמזיל דמעות, חונק עיתונאי עם הזנב, וטוען שהוא הקורבן. קראתי לו פרופ' תנין - בפרסית זה 'תמסח', חרוז למסבח. לא ציירתי את האייתולה, אבל השתמשתי במילים שלו, והקריקטורה הטיפשית הזאת הובילה להפגנות נגדי. דרשו את מותי. בהתחלה עשרות אנשים, אחר כך אלפים, ואז מאות אלפים יצאו לרחובות בגלל קריקטורה שרבים מהם כלל לא ראו, הם רק ידעו להגיד שמישהו צייר משהו נגד האסלאם. האייתולות הצטרפו, סגרו את הסמינרים הדתיים (כדי שהתלמידים יפגינו) ובתפילות יום שישי קראו למותי".

כשציירת את הקריקטורה ידעת למה אתה נכנס?

"לא. ידעתי שאני מתעסק עם האייתולה הזה, אבל מבחינה חוקית לא עשיתי שום דבר בעייתי. לא ציירתי אותו, לא השתמשתי בשם שלו, רק החריזה השיגה את האפקט. אבל היו בחירות, והשלטון רצה להשתמש בעניין נגד הרפורמיסטים, וכשנעצרתי הרפורמיסטים השתמשו במעצר כדי לתקוף את השלטון. בסופו של דבר הסיפור של המעצר שלי האפיל על הבחירות, ואחרי שישה ימים פשוט זרקו אותי מהכלא - כי הבחירות מתקרבות ואנשים מדברים על הקריקטורה ועליי ועל האייתולות, ולא על הבחירות שחשובות גם לשמרנים וגם לרפורמיסטים".

המשטר האיראני הורס את העתיד של כל הדורות הבאים. אם לא יהיו לנו מים, כל דיבור על דמוקרטיה, זכויות אדם, שגשוג, שינויים חברתיים - יהיה דיבור ריק. לא יהיה שום עתיד חיובי בלי מים"

את ששת הימים האלה הוא בילה בכלא אווין שבצפון־מערב איראן, מתקן ידוע לשמצה שבו כולא המשטר אסירים פוליטיים. "אני בר־מזל כי עברתי רק מעט חקירות", אומר קווסאר, "אבל זה מפחיד. מדי פעם הרמקול מתחיל לפעול באמצע הלילה ואיזה רעש שלא תשכח עד סוף חייך מצלצל באוזניים שלך, או שאתה שומע צרחות של מישהו שמעונה בחקירה, ואתה חושב שאתה הבא בתור".

אבל גם אחרי החוויה הזאת, הוא המשיך לצייר. "לא קלטתי את המסר", הוא מודה. "באותה תקופה עבדתי עבור שלושה עיתונים, בכל יום ציירתי קריקטורות לשלושתם. לדעתי זה שיא עולמי. קראתי לעצמי התחרות של עצמי. וחוץ מזה ציירתי גם לאחד השבועונים, והייתי עסוק בטירוף. אחרי שזרקו אותי מהכלא, במשך עשרה ימים היה אסור לי לצייר קריקטורות. הרבה עיתונאים באו אז לראיין אותי, כולל כתב מ'הוול סטריט ג'ורנל'. קראו לו דניאל פרל".

שנתיים אחר כך פרל, עיתונאי יהודי־אמריקאי בעל אזרחות ישראלית, נשבה בפקיסטאן ונרצח בידי טרוריסטים, כנראה מאל־קאעדה. "דניאל בא למשרד שלי, שאל הרבה שאלות, הלכנו לפגוש את המו"ל של הספר שהוצאתי אז כלקט קריקטורות שלי, הסתובבנו בטהראן, ונהפכנו לחברים. הוא ביקר בעיר שוב כמה חודשים אחר כך, וסיפר שהוא רוצה לכתוב על סאטירה וקריקטוריסטים, על ההשפעה שלהם על החברה האיראנית. באימייל האחרון שקיבלתי ממנו הוא עדכן שהוא נשלח מטעם 'הוול סטריט ג'ורנל' לעבוד בדרום אסיה. אני חושב שזה היה בספטמבר 2001. בתחילת פברואר 2002 הגעתי לאחד העיתונים שבהם עבדתי כדי למסור קריקטורה, עמדתי עם העורך שלי וראינו עדכון חדשות ב־CNN, 'עיתונאי נחטף'. ראינו שזה דניאל, ואז העורך אמר לי: 'אתה יודע שהלכת לכלא בגלל דניאל?'.

"התברר שבתקופה שבה נעצרתי העורך הזה עבד כ־fixer, סידר לאנשים מתרגמים, ודניאל הגיע למשרד שלו כדי למצוא מתורגמן. אחד העוזרים של האייתולה מסבח בדיוק היה אז גם במשרד, והפיקסר הזה סיפר בדיחה טיפשית: הוא אמר לעוזר - 'רואה את הכתב הזה עם המזוודה הגדולה? היא מלאה בדולרים, כדי לשחד עיתונאים איראנים לצאת נגד האסלאם'. תאר לעצמך... ואז, כשדניאל נחטף, שנתיים אחרי הכלא, הבחור הזה מספר לי שהכל התחיל מבדיחה על המזוודה של דניאל. הייתי בשוק. האם לדניאל היה מושג? אמרתי לעצמי שכשהוא ייצא מזה, אני אברר. אבל ראינו מה קרה אחר כך".

זה לא החיבור המורכב היחיד של קווסאר לפרל. "אחת ההאשמות נגדי היתה שקיבלתי רעיונות מישראלים, וכשדניאל נחטף ונרצח אסלאמיסטים טענו שהוא היה מרגל ישראלי. גם זה שיחק לרעתי. האימייל שלי נפרץ באותה תקופה - ספקי האינטרנט מחויבים למסור מידע לבתי המשפט או לשירותי המודיעין — וכך הם הבינו שהייתי בקשר איתו. ועכשיו, 19 שנה אחרי, אני יושב ומספר לך על כל זה, בישראל. סוריאליסטי".

שיטפונות בצפון איראן, החודש. קודם כל מדובר בבעיה של ניהול משק המים, צילום: איי אף פי שיטפונות בצפון איראן, החודש. קודם כל מדובר בבעיה של ניהול משק המים | צילום: איי אף פי שיטפונות בצפון איראן, החודש. קודם כל מדובר בבעיה של ניהול משק המים, צילום: איי אף פי

איש המים
 
לראות את המולדת שלי מייבשת את העתיד

ב־1979, כשהאייתולה חומייני נחת באיראן בעקבות המהפכה האסלאמית, קווסאר היה בן 9, והוא זוכר הכל. "אי אפשר לשכוח את הימים האלה. רבים מאיתנו היו נלהבים - חשבנו שאנחנו הולכים להיהפך למדינה דמוקרטית. ב־1976-1975 חיינו באורגון, כי אבא שלי עשה שם דוקטורט. אז אחרי שהשאה הודח חשבתי שאיראן תהיה כמו אמריקה, שבעקבות המהפכה ניהפך למדינה מודרנית, אנשים יוכלו לבחור את השלטון. אלה היו מחשבות של ילד, ואז השתלטו על שגרירות ארצות הברית, היתה מלחמה (עם עיראק), היו הוצאות המוניות להורג. שנות השמונים היו מפחידות מאוד. הזיכרונות רעים, אבל אני נוצר אותם, הם הכתיבו את החיים של רבים מאיתנו".

גם את שלו, כמובן. "הייתי בתיכון כשאבא שלי עודד אותי ללמוד יותר על מים", הוא מספר. "הוא למד מדעי קרקע וניהול מים, ואז התחיל פרויקט לשימוש במי שיטפונות כדי למלא מחדש אקוויפרים. בקיץ, כשבני הכיתה שלי בשיראז היו מבלים, אני הייתי על בולדוזר במדבר, מנסה לחפור תעלות. למדתי לנהוג בקטרפילר כשהייתי רק בן 10".

בתחילת העשור הקודם, במקביל לעבודתו כקריקטוריסט, קווסאר כתב מאמרי דעה על משק המים האיראני, וגם בהם לא חסך ביקורת מהשלטון. "כתבתי על סכרים ועל הבעיות שהם יוצרים, על ניהול המים הגרוע במדינה". בהתחלה, הוא אומר, המאמרים זכו להד - איכשהו במאבקים בין השמרנים לרפורמיסטים, גם אחרי המעצר שלו "לא נחשבתי אחד החבר'ה הרעים", הוא אומר - והוא אפילו נפגש עם הנשיא חתאמי והציג לו את הרעיונות שלו. "אבל לא ידעתי עם מה אני מתעסק. אחרי זמן מה התחילו לצנזר את המאמרים שלי, וכחודשיים אחרי שפגשתי את חתאמי כבר לא היו מוכנים לפרסם אותם יותר. ואז הבנתי שיש כאן אינטרס משותף של הרפורמיסטים ושל משמרות המהפכה: בניית סכרים. הרפורמיסטים הורו על בניית סכרים ומי שבנו אותם היו משמרות המהפכה (שלהם פעילות כלכלית ענפה באיראן) , והיה שם הרבה כסף שהציבור לא שם לב אליו. לפני המהפכה היו באיראן פחות מ־20 סכרים, מהם 10 גדולים; אחרי המהפכה המשטר בנה יותר מ־650 סכרים, כולל 170 גדולים".

ולמה סכרים הם בעיה?

"המדינה נשענת על מי תהום ואקוויפרים, ובכל זאת הממשל השקיע הרבה כסף בסכרים. אחת הסיבות לכך היא אפקט סכר הובר — בשנות החמישים השאה ביקר בארצות הברית, הראו לו את סכר הובר בנבאדה, והוא רצה סכר משל עצמו, שיוכל להציג קידמה ולגזור סרטים. גם אחרי המהפכה המשיכו לעשות זאת, והסכרים האלה חוסמים את הזרימה הטבעית שאמורה למלא מחדש את המאגרים של מי התהום. ב־40 השנה האחרונות האקוויפרים התרוקנו ואיראן איבדה 85% ממי התהום שלה. יש מאות אלפי בארות באיראן, רובן לא חוקיות ורובן בשאיבת יתר".

וכשהעלית את הטענות האלה לא ידעת שאתה יוצא נגד אינטרסים עסקיים?

"לא חשבתי שזה עד כדי כך חשוב. אבל אחר כך שמתי לב שהממשלה לא תמכה בי כשקיבלתי איומים במוות, ואז הבנתי שהסתבכתי גם עם אלמנטים בתוך המשטר, במחנה הרפורמיסטי, וגם עם משמרות המהפכה".

בשנים הראשונות שלו במערב הוא עבד בשירות ניקוי יבש, עד שמצא את דרכו בחזרה לעולם התקשורת. ב־2010, אחרי שאשתו ובתו הצטרפו אליו בקנדה, המשפחה עברה לוושינגטון די.סי, וקווסאר הקים פלטפורמה מקוונת לעיתונות אזרחית, Khodnevis. "הרבה אנשי תקשורת יצאו מאיראן אחרי הבחירות של 2009, שבהן אחמדיניג'אד ניצח את מוסאווי. חשבנו שזה רעיון טוב ליצור פלטפורמה שתעזור לעיתונאים האלה להגיע לקהל שלהם, תאפשר להם ולבלוגרים לתקשר עם קוראים. הפלטפורמה הזאת פעלה כשש שנים, אבל לא יכולתי לעמוד בעלויות התפעול שלה - היינו תחת מתקפת סייבר בלתי פוסקת מצד המשטר באיראן".

העיתונאי דניאל פרל בשבי טרוריסטים אסלאמיים. בדיחה על המזוודה שלו הובילה את קווסאר לכלא, צילום: אי פי איי העיתונאי דניאל פרל בשבי טרוריסטים אסלאמיים. בדיחה על המזוודה שלו הובילה את קווסאר לכלא | צילום: אי פי איי העיתונאי דניאל פרל בשבי טרוריסטים אסלאמיים. בדיחה על המזוודה שלו הובילה את קווסאר לכלא, צילום: אי פי איי

בשנים האחרונות הוא "ממוקד לגמרי במים", כדבריו. "הרבה עיתונאים איראנים לא מקדישים תשומת לב לסוגיות סביבתיות, למשבר המים ולנושאים החברתיים שקשורים אליו. חשבתי שאוכל לעודד אותם לסקר את הנושא, וב־2015 התחלתי להפיק תוכנית טלוויזיה על משבר המים באיראן וניהול מים באזורים שונים בעולם באופן כללי. היא עוסקת בהיבטים שונים של נושא המים - פוליטיים, חברתיים, אמנותיים, כלכליים. עד כה הפקתי יותר מ־150 פרקים, יחד עם תחנת טלוויזיה שפועלת מלוס אנג'לס ומשדרת לאיראן בלוויין".

המאמצים של קווסאר להציף את בעיית המים באיראן וניהול מים בכלל הובילו אותו בשנים האחרונות לכנסים בנושא ברחבי העולם, והוא גם פרסם מאמרים על הנושא ב"פוריין פוליסי" ומצוטט אצל פרשנים בכירים (תומס פרידמן למשל) ובפרסומים של משרד החוץ האמריקאי. במקביל, אגב, הוא עדיין מפרסם לעתים קריקטורות.

קווסאר מזהיר מהתייבשות איראן, אבל החודש סבלו תושביה מבעיה הפוכה: שיטפונות אדירים, שפגעו באלפי יישובים ועשרות אלפי בתים, הרסו תשתיות, הרגו עשרות וגרמו לנזק של מיליארדי דולרים. השלטון באיראן סופג מהציבור ביקורת על ניהול התשתיות ועל תגובתו למשבר, וקווסאר מסביר שגם כעת חלק מהבעיה נעוץ בניהול משק המים. "אם אתה בונה סכרים בלי להבין שייתכן שיטפון גדול, אתה משבש את הכל. מנהלי הסכרים לא רוקנו אותם לפני השיטפונות, כפי שצריך לעשות, וכשהגיעה זרימת המים והבוץ האדירה הם לא ידעו מה לעשות. חלק מהבעיה נעוץ בניהול".

כיום כשמדברים על משבר מים בדרך כלל מתכוונים להשפעה של שינוי האקלים. אבל אתה מדבר על בעיות ניהוליות.

"בשנות השמונים אבא שלי פגש את ראש הממשלה מוסאווי ואחר כך את הנשיא רפסנג'אני, והסביר להם שבעתיד יהיו לנו אקלים חם יותר, אוכלוסייה גדולה יותר ופחות משאבי מים, ולכן אנחנו צריכים לשנות את כל הפרדיגמה של ניהול מים, להפחית את כמות המים שאנחנו צורכים, לשנות את המזון שאנחנו מגדלים. אבל השלטון החליט לבנות עוד סכרים ולגדל יותר גידולים שזקוקים למים. לכן האקוויפרים התרוקנו. הם לא הבינו את הערך של מים".

אביו של קווסאר, שהשפיע עליו עמוקות, עדיין חי באיראן, "ואני לא יכול להיות בקשר איתו, כי זה יכניס אותו לצרות. כבר שמעתי שרוצים לקצץ בפנסיה שלו. הוא היה תחת הרבה לחץ בגללי, וזה מעציב אותי. אבל אני לא רוצה להפסיק לעשות את מה שאני עושה".

המשטר האיראני, הוא אומר, "לא רק הורס את הסביבה, אלא גם את העתיד של כל הדורות הבאים, את הסיכויים שהיו יכולים להיות להם. אם לא יהיו לנו מספיק מים, כל דיבור על דמוקרטיה, זכויות אדם, שגשוג, שינויים חברתיים - יהיה דיבור ריק. לא יהיה שום עתיד חיובי אם לא יהיו מים.

"אני רוצה לחזור לאיראן, אני חושב שאני יכול לעזור לה. אני לא הידרולוג אבל אני יודע משהו על מים. אני לא אדמיניסטרטור, אבל אני מבין מה ניהול מים טוב יכול לעשות. ועבדתי במדיה, אז אני מבין בתקשורת. על ידי העלאת מודעות אני יכול לעזור לאנשים יותר אם אהיה במדינה משאני יכול כשאני מחוץ לה", הוא אומר, אבל מדגיש שוב שלא יחזור תחת המשטר הנוכחי.

העט והברז
 
להאזנה לפודקאסט
לחץ כאןהעט והברז

ובינתיים הוא שמח על ההזדמנות לבקר בישראל. "קראתי על הישגי המים שלכם בספר של סת סיגל 'המאבק על כל טיפה' ('Let There Be Water'), אבל רק עכשיו ראיתי את הדברים, ואני ממש נדהם", הוא אומר. את סיגל - איש עסקים יהודי־אמריקאי שלמד בישראל, פרסם את הספר רב־המכר ב־2015 והיה מאז לאקטיביסט בנושא המים - קווסאר פגש בעבודה על תוכנית הטלוויזיה, והוא אומר שהספר שלו הותיר בו רושם עמוק. כל כך עמוק, שכעת הוא מתרגם אותו לפרסית כדי להפיץ אותו ברשת בחינם. בישראל הוא ביקר במפעל של נטפים בחצרים וכן סייר בנגב, וגם "נסעתי לחיפה וראיתי את הגנים הבהאיים. לבהאיים באיראן אין חופש - הם נעצרים ומוטרדים, רבים מהם נהרגו. בישראל יש להם חופש לטפח את אחד הגנים היפים בעולם. היה מדהים לראות אותו. בנגב, במדבר, ראיתי איך הטכנולוגיה והרצון של העם הפכו צהוב לירוק. אני מקווה שיום אחד איראנים יוכלו ללמוד מהאנשים שהפכו מדבר לפיסה ירוקה של כדור הארץ. עבורי, זה להיות שוחר שלום".

תגיות