יום השואה: לקח נצחי או כלי ניגוח פוליטי

1. זילות ושחיקה: קיים ויכוח בשאלה אם ראוי להשתמש בשואה ככלי ניגוח פוליטי

יום השואה הוא ההזדמנות לדון בלגיטימיות גיוסם של הנאצים והשואה לתוך השיח החברתי והפוליטי בישראל. במיוחד לנוכח האשמת הימין את השמאל כי ידו קלה בהשוואה בין הכיבוש, גילויי הגזענות וריסוק הדמוקרטיה אצלנו לבין התהליכים ששטפו לפח את הדמוקרטיה הגרמנית מיום עליית היטלר לשלטון.

המשפט הישראלי, מהיום שבא לעולם, לא חדל מלעסוק בנאצים ובשואה. משפטי הקאפואים (משתפי הפעולה היהודים עם הנאצים) מיד לאחר קום המדינה, משפטי קסטנר, אייכמן ודמיאניוק, המשפטים שעסקו בבחירתם לכנסת של הרב מאיר כהנא ויורשיו. וגם תיקי חופש ביטוי על שלל ביטוייו — חופש ביטוי אמנותי להצגות שמשוות אותנו לנאצים, תביעות לשון הרע שהכינוי "נאצי" הוא עילת התביעה או ספרי לימוד תורניים שמצדיקים השמדת עמלק וממשיכיהם הפלסטינים. את השיח הזה מלווה ויכוח נוקב אם ראוי להשתמש בשואה ככלי ניגוח בדיון האקטואלי. האם איננו מוזילים ושוחקים את זיכרון השמדת העם היהודי באמצעות שימוש שוטף בלקח ההיסטורי. והשימוש הזה הוא מטבע שהכל סוחרים בו. אצל ראש הממשלה השואה נוכחת תמיד כסיבה המרכזית להתבצרות צדקנו בעוצמתנו. ישעיהו ליבוביץ', מגדולי ההוגים היהודים, טבע את ה"יודו־נאצים" כביטוי אזהרה מפני סכנת הכיבוש שמאיימת עלינו יותר מאשר על הפלסטינים. הנאצים רצחו את היהודים, אך נצרבו עמוק לתוך שיחם ותודעתם.

מטריית חופש הביטוי הרחבה שפרש המשפט הישראלי המשיכה את ה"יודו־נאצים" של ליבוביץ'. כאשר הצנזורה פסלה את מחזהו של יצחק לאור, "אפרים חוזר לצבא", הכשיר השופט אהרן ברק את ההשוואה: "ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד יהודי לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את לבי. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב לבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם הערבים לאוזניי. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזניי והצובתים את לבי".

ברק ונתניהו | צילומים: אוראל כהן, אוהד צויגנברג

כאשר ברק כתב על הילד היהודי הוא כתב גם על עצמו. ב־1992 נחקקו שני חוקי היסוד שעיגנו את זכויות האדם – כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. ברק כינה אותם "המהפכה החוקתית", שהיום מבקשים משפטני הימין לבטלה בגלל שהפכה סמל לאימפריאליזם השיפוטי. אבל זכויות אדם חוקתיות ובתי משפט חזקים שאוכפים אותם נמנו עם הלקחים שאימצו הדמוקרטיות בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להימנע מההידרדרות המהירה והנוראה שבה דמוקרטיה הופכת לרודנות אלימה. ברק עצמו, בכתביו ונאומיו, ביקש להטמיע את מהפכת זכויות האדם, וכדי להרחיב את הקשב הוסיף את סיפורו האישי לדיון האקדמי. וכך סיפר לסופרת נעמי לויצקי, שכתבה את הביוגרפיה שלו "כבודו", כיצד הוברח כילד מגטו קובנה בתוך שק שהועמס על עגלה שהובילה אל מחוץ לגטו שקים שהכילו מדים שיוצרו בו בעבודת כפייה. על השק ישב חייל גרמני. לימים סיפר ברק: "ידעתי שאם אני מוצא הגה אחד קטן, החייל היה מגלה אותי ואז לא בג"ץ ולא בצלם היו עוזרים לי".

2. קול זעקה: יש להזדעק לנוכח קואליציה עם יורשי כהנא

איתמר בן־גביר הגיש תביעת דיבה נגד אמנון דנקנר, שכינה אותו במהלך דיון טלוויזיוני סוער "נאצי קטן". התיק התגלגל במעלה הערכאות. דנקנר הפסיד בשלום, ניצח במחוזי והפסיד בעליון ברוב של שתיים (עדנה ארבל ואיילה פרוקצ'יה) נגד אחד (אליעזר ריבלין). אלא שגם בן־גביר הפסיד בתיק הזה כשזכה לפיצוי של שקל בודד. מלבד העלבון מכך ש"שמו הטוב" שווה בקושי שקל, נשקלה בפסק הדין העובדה שבן־גביר, חבר בתנועת כך של מאיר כהנא, לא הסתייג מתמונת ראש הממשלה יצחק רבין במדי קצין נאצי שנישאה בהפגנה המפורסמת בירושלים. שופט המיעוט אליעזר ריבלין כתב עליו בעניין זה: "מה לו למערער כי ילין על שימוש במונח 'נאצי' נגדו, לאחר שהוא, למצער, אינו מסתייג משימוש במוטיבים 'נאציים' נגד אחר במסגרת הפגנה שהוא נטל בה חלק ואף השמיע דברים קשים".

בן־גביר כמעט נכנס, ואולי עוד ייכנס לכנסת. חברו לעוצמה יהודית, מיכאל בן־ארי, נפסל בבג"ץ, ולפני כן בידי היועץ המשפטי לממשלה. שניהם תלמידיו ומעריציו של הרב כהנא. מפלגתם עוצמה יהודית, ששולבה באיחוד מפלגות הימין, היא הגלגול המולבן לכאורה של תנועת כך, שנפסלה והוצאה מחוץ לחוק. הדמיון המבהיל בין הכהניזם לנאציזם — באידאולוגיה, במצע ובהצעות החקיקה — תדלק לא מעט עתירות ודיונים משפטים. הנה שלוש דוגמאות לדמיון הזה.

בחוקי נירנברג הנאציים הוטל עונש מאסר על יחסי מין ועל נישואים בין יהודים וגרמנים. כהנא הגיש לכנסת את הצעת "החוק למניעת התבוללות בין יהודים ללא יהודים ולקדושת עם ישראל", המהווה העתק מדהים של "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני".

בית המשפט בנירנברג, בו התקיימו המשפטים לראשי המשטר הנאצי | צילום: דוד כהן

הנאצים חוקקו חוקים לשלילת זכויות פוליטיות מלא גרמנים, וכהנא השתמש בהם בהצעות חוק לפיהן האזרחות תוענק רק ליהודים, וללא יהודים לא יהיו זכויות פוליטיות.

הנאצים העבירו חוקים לסילוק פקידים לא ארים מתפקידים בכירים. כהנא הציע לאסור על לא יהודים לכהן בתפקידי שררה, ובמיוחד לא בכוחות הביטחון.

אגב, מעניין לציין ששופטי בית המשפט העליון הקפידו לא להזכיר במפורש בפסקי דינם את המונח "נאציזם" בהתייחסותם לכהניזם. הם השתמשו במילים "המקולקלות שבאומות העולם" (מנחם אלון), "זיכרונות מחרידים" (אהרן ברק) וה"גרועות שבדוגמאות בהן התנסה העם היהודי" (מאיר שמגר). אלא שלא יכול להיות ספק שהם התכוונו לנאצים. מי שהיה מפורש יותר היה עמיתם השופט משה עציוני, שכיהן כראש ועדת הבחירות המרכזית ב־1981. עציוני ביקש לפסול את כך (עמדתו לא התקבלה) בטענה שמצעה והצעותיה היו העתק של חוקי נירנברג, בהבדל אחד שבכל מקום בו היה כתוב "ארי" נכתב עתה "יהודי", ובמקום ששם כתוב "יהודי" נכתב עתה "ערבי".

חוקי נירנברג הניחו את התשתית לפתרון הסופי שהושק בוועדת ואנזה והסתיים באושוויץ. ישראל לא שם, אפילו לא קרוב. אבל האם יש לפסול הנפת תמרורי אזהרה מפני תהליכים שמזכירים את שהתרחש שם, גם אם לא יתורגמו בסוף לתאי גזים? ב־1984 נבחר לכנסת כהנא, שהעתיק לכאן את חוקי נירנברג. הפוליטיקה והמשפט הקיאו אותו בהמשך החוצה, אבל זה קרה לא לפני שזיהם חלקים מהציבור בגזענות, אפרטהייד ושנאת הזר. האם התזכורת הזו אינה חובה דווקא במדינה שהוקמה כדי להקים בית לאומי לשרידי אותה ההשמדה. האם לא ראוי להזדעק לנוכח העובדה שראש הממשלה לחץ לפני הבחירות להכניס את יורשי כהנא לאיחוד הפוליטי שעמו ייכנס כעת תחת חופת הקואליציה. פוליטיקאים נדרשים לעתים לגיבוי עיוני־מקצועי לפעולתם. שרת המשפטים היוצאת איילת שקד שאבה אותו מפורום קהלת. איחוד מפלגות הימין, שדורש את תיקי החינוך והמשפטים, שואב מאותו המעיין שמזין את מכינת עלי, שרק השבוע דלפה ממנה שוב תזכורת ל"גרועות שבדוגמאות בהן התנסה העם היהודי".

גם ארה"ב של טראמפ מתמודדת עם צרות דומות. בפברואר 2017 פורסם בארה"ב ספרו של פרופ' טימותי סניידר "על הרודנות – עשרים לקחים מהמאה העשרים". סניידר מזהיר מפני קריסת הדמוקרטיה וכניעתה לרודנות "אנחנו (האמריקנים) עלולים להתפתות להאמין כי המורשת הדמוקרטית שלנו מעניקה לנו הגנה אוטומטית", כתב. "זו תגובה מוטעית. המסורת שלנו תובעת מאִתנו לבחון את ההיסטוריה כדי להבין את המקורות העמוקים של הרודנות ולחשוב כיצד ראוי להגיב לה. איננו חכמים יותר מאותם אירופים שראו איך הדמוקרטיה נכנעת לפשיזם, לנאציזם או לקומוניזם במאה העשרים. היתרון היחיד שלנו הוא שאנחנו יכולים ללמוד מן הניסיון שלהם".

בין עשרים הלקחים מהמאה העשרים הוא מציע: אל תצייתו מראש/ הגנו על מוסד כלשהו, בתי המשפט או התקשורת/ כשאתם מקשיבים לפוליטיקאים שימו לב לשימוש נרחב במיוחד במילים "טרור" ו"קיצוניות"/ האמינו באמת כי כשנוטשים את העובדות נוטשים את החירות/ בררו בעצמכם, הקדישו זמן רב יותר לקריאת מאמרים ארוכים וסבסדו עיתונאים חוקרים על ידי רכישת מינוי לעיתונות מודפסת/ עכבו את הפיכת המדינה לחד־מפלגתית. המפלגות שהשתלטו על המדינה היו פעם אחרות. הן ניצלו רגע היסטורי כדי להפוך את החיים הפוליטיים לבלתי אפשריים עבור יריביהן. הצביעו בבחירות המקומיות ובבחירות הכלליות כל עוד אתם יכולים.