אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
די להרג ההיגיון צילום: שי גולדן

די להרג ההיגיון

"בלי דם" הוא סרט פלגמטי שנואש לשחקנים חדים כמו חברי "החמישייה הקאמרית" שיתווכו אותו לקהל

05.05.2019, 08:51 | יאיר רוה

בשנות התשעים יוסף אל־דרור היה גאון קומי — כסטנדאפיסט בדומינו גרוס, כשותף לכתיבת "השער האחורי" של עיתון "העיר" (לפני עוזי וייל), כמחזאי הצגות הפולחן "המובן מאליו" ו"לופ" וכאחד מכותבי המערכונים של "החמישיה הקאמרית".

 עבור מעריציו הרבים השאלה לא היתה אם יעשה סרט, אלא מתי. אבל אל־דרור, שעושה הכל הפוך מהמצופה, העדיף להשתבלל ולהיעלם מעין הציבור. כעת הוא חוזר כשהוא אלמוני למדי ועם סרט משונה שנדמה שאין מקום עבורו על מדף הקולנוע. מה זה בדיוק? מותחן? מסה? סאטירה?

גיבור ללא השפעה על העלילה

"בלי דם" מציג איש בשם מאני (כסף? הפרעה נפשית? הכל הולך) שמוזעק לחקירה בתחנת משטרה, אחרי יום שגרתי לחלוטין שבו לא קרה לו כלום. אבל מתברר, שבאופן אגבי הוא נקלע במקרה למסלול חייה של דמות אחרת, שנמצאת תחת מעקב של שוטר. קצת כמו ב"יצרים" של אנטוניוני, ההתבוננות בצילומים גורמת לו לגלות דברים בחייו שהיו מוסתרים ממנו ולתהות מה הוא באמת יודע על כל מה שמתרחש סביבו וההבנה שיש עולם שלם שמוסתר ממנו ואין למעשיו שום השפעה על העלילה.

מתוך הסרט בלי דם, צילום: שי גולדן מתוך הסרט בלי דם | צילום: שי גולדן מתוך הסרט בלי דם, צילום: שי גולדן

העובדה שמאני הוא מורה לכתיבה דרמטית, מאפשרת לו לשאת כמה מונולוגים העוסקים במוסכמות תיאטרליות, במה שנראה כמו הרצון של הבמאי להניח בפני צופיו איזשהו צופן לפיענוח הקודים בסרט, ואולי לחשוף את העובדה שהוא מתנהג הפוך מכל שמלמדים בבתי ספר לקולנוע או לתיאטרון. השהיית האי־אמון? תשכחו מזה. סיבתיות עלילתית? לא בסרט הזה. שחקנים כריזמטיים שמגלמים דמויות מעוררות הזדהות? לא ולא. דמויות עם רצון ברור שמניעות את הסיפור? לא בבית ספרנו. התרה ברורה שמסבירה את כל מה שקרה לפני כן? רחוק מכך. רק עוד אניגמות, עד כדי כך שלרגעים יש לסרט תחושה של רנדומליות. רצף אירועים שנעים מרחובות תל אביב, לכנסת בירושלים, לצפון הארץ ובחזרה, כי הכל בלופ.

כמו סרט תל־אביבי מהניינטיז

הניכור של הסרט והטון הלקוני שלו מהדהדים את הקולנוע התלאביבי של הניינטיז בסרטים כמו "ביפ", "אדי קינג" ו"קשר עיר", אבל בעיקר מעוררים געגוע לכוכבי "החמישיה הקאמרית" שידעו להוציא מהטקסטים של אל־דרור את המוזיקליות הפלגמטית שהתחבאה בהם ולחשוף את האירוניה ואת ההומור שבתוכם. בביצועם קל לנחש אילו רפליקות היו זוכות למעט צחקוקים בקהל. לעומת זאת, שחקני "בלי דם" האלמונים ברובם משאירים מהטקסטים רק פלגמטיות ועם קצב דיבור מפרך באיטיותו.

קשה שלא להתפעל מהנחישות של אל־דרור לבחון את הקונבנציות הקולנועיות ולהתעלם מכולן בהפגנתיות. יש בסרט הזה משהו מרתק לצפייה כי הוא באמת פועל באופן כמעט שרירותי, עד כדי כך שהוא עושה מאמץ להבריח מעליו את צופיו. אל־דרור לא מוכן להביא לסרטו כוכבים או דרמה, ונאחז בכל כוחו רק במה שאבסטרקטי, מה שמעלה את התחושה המשונה שאם חלילה יגיע קהל לסרט, הוא יראה בכך כישלון.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות