קול קורא במדבר

"ללסביות קשה יותר להתאחד בגלל התרבות הפטריארכלית", אומרת דורי קוטאי, ממייסדות "אשה אשה אשה", הפסטיבל הלסבי הראשון בישראל, שייפתח ב־30 במאי במצפה רמון. הפסטיבל יוקדש כולו לאמנות ומוזיקה לסבית, וייתן במה למוזיקאיות צעירות, פמיניסטיות ומבטיחות, כמו עדי שחם, לירון בן שמעון ו"הזאבות" לצד שמות גדולים יותר כמו שילה פרבר וירונה כספי. נוסף לאלה ייערכו בו בכל שעות היום מופעי מחול וסטנד־אפ וכן סדנאות יוגה וכדומה. "אנחנו רוצות להביא לתודעה תמיכה זו בזו, להשמיע יותר נשים, לתת להן במות. בעולם הבידור אשה נאלצת הרבה פעמים לשחק דמות, להיות גימיק, למשל סקסית מאוד או שמנה מאוד. תמיד מדובר בקיצון".

בניגוד למסורת המפוארת של פסטיבלים לקהילה בחו"ל, דוגמת "Womyn" בשיקגו או "לילית' פייר", "אשה אשה אשה" מתקיים זו השנה השנייה בלבד. אחת הדליינריות המרכזיות באירוע היא דנה ברגר, שרואה בו פריצת דרך: "יש לי הרגשה שתהיה שם אנרגיה חזקה של נשים יפות מבפנים ומבחוץ, הגיע הזמן שיהיה גם פה פסטיבל כזה".

שילה פרבר | צילום: סלעית קרץ

ליוזמה הזאת שותפות גם רונית יניצקי ויפעת נץ, בסיסטית הלהקה המיתולוגית "המכשפות" ובת הזוג של קוטאי, שגם הגתה איתה לפני כמה שנים ליין לסביות בשם "בואנה". "רצינו לגלות מוזיקאיות, היה פער קטסטרופלי בין מה שקורה בתעשייה לבין מה שמגיע לאוזניים של כולם", אומרת קוטאי. "המיינסטרים הוא צינור צר שמתחלק לז'אנרים, שבתוכם היחס בין גברים לנשים היסטרי. יש אפליה כי לנשים קשה יותר לפרוץ".

לדבריהן, יש מעט מדי נשים בליינאפים של פסטיבלים, בדרך כלל אחת או שתיים. קרולינה היא לעתים קרובות השם היחיד בפסטיבלי גרוב, והילה רוח היא הנציגה הנשית הבודדה בפסטיבלי אינדי ורוקנ'רול. "אנחנו משתדלות להביא דברים שפורצים גבול", מסבירה קוטאי. "וכן, אם למוזיקאית יש להקה שחברים בה רק גברים, זה מעצבן אותנו. אנחנו מעדיפות ליצור חוסר איזון פה, כדי שנראה את האיזון יום אחד". עם זאת, חשוב להן להדגיש שהמטרה היא לא להדיר גברים, אלא פשוט לאחד נשים. "אנחנו רוצות ליצור אווירה ייחודית של נשים מקשיבות, חופשיות, שמרגישות שהן יכולות להיות עצמן", אומרת יניצקי.

ירונה כספי | צילום: אניה גולה

השנה מתקיים הפסטיבל בשיתוף אפליקציית ההיכרויות הלסבית she date, ובתכנון שבירת שיא הספידייט הגדול בעולם. "המטרה היא סוג של היכרות", מסבירה יניצקי, "שהנשים שמגיעות לא ירגישו לבד. יש כאן נשים בנות 30 עד 70, ויש גם כאלה שמגיעות בזוגות". קהל היעד הוא לא בהכרח בלייניות, אבל למארגנות היה חשוב "להביא את תל אביב למדבר", לפי נץ. כך, משתתפות בפסטיבל אריאלה לאנדה מהפאב בית אריאלה וגלית בן שימחון, שתיהן הקימו את הפאב הלסבי החלוצי מינרווה.

עבור נץ, מחלוצות המוזיקה הקווירית בארץ, מדובר בשליחות: ליצור נראות תרבותית לסבית במטרה להוכיח ללסביות בכל הארץ שהן לא לבד. "אנחנו משתפות בפסטיבל את האגודה למען הלהט"ב ואת הבית הפתוח, מאחדות כוחות עבור סולידריות. הביחד הזה הוא כוח פוליטי. דברים לא צמחו מעצמם. היום נשים יכולות ללכת יד ביד ברחוב, כי נאבקנו בשביל זה. היום אני יכולה להגיד שיש לי בת זוג, וזה בסדר. מי שלא גרה בתל אביב, אלא בפרירפריה, מרגישה את זה יותר. כנערה בת 15 לא היה לי מקום להיחשף בו לתרבות הזאת. אמא שלי קראה עיתון 'לאשה', והיתה שם כתבה על לסביות, שדרכה נחשפתי למועדון Divine. נסעתי מרחובות עם ההורים לתל אביב, ראיתי את המועדון בפינת ארלוזורוב, ונגנבתי".

דנה ברגר | צילום: אלדד רפאלי

בעוד הפסטיבלים הנשיים בחו"ל נודעים בטרנסופוביה ובהתעקשות להכניס רק נשים שנולדו כנשים ולהדיר טרנסג'נדריות, ב"אשה אשה אשה" כל מי שמגדירה עצמה אשה מוזמנת. "גם טרנסג'נדרית נולדה כאשה", אומרת נץ וקוטאי מוסיפה: "אנחנו רוצות לראות נשים מכל המינים".