אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מה הכשיל את גיל מסינג צילום: דובר צה"ל

משפט שדה

מה הכשיל את גיל מסינג

כל איש ציבור הוא אישיות דו מהותית, שפועלת וחיה גם במרחב הציבורי וגם במרחב הפרטי. ספר חדש מנסה לבדוק איפה נמתח הגבול הדק בין שתי הישויות הללו ומה המחיר שמשלם מי שעובר אותו

15.05.2019, 07:42 | משה גורלי

1 - אדם דו מהותי

מתי שיחה פרטית בין שני אנשים נהפכת לנחלת הכלל

באיזו מידה ישפיעו מעשים מן העבר וקופות השרצים שאנשים נושאים על גבם על מינוי עתידי? האם עורך דין פרטי שהיה עבריין תנועה סדרתי יכול להתמנות לשופט תעבורה. האם יואב גלנט, שהרחיב שלא כדין את נחלתו, יכול להתמנות לרמטכ”ל? ובמקרה האחרון האם מעורבותו של גיל מסינג כסוכן משטרתי בפרשת ישראל ביתנו היתה צריכה למנוע את מינויו לדובר צה”ל?

קראו עוד בכלכליסט

ד”ר אסף הראל. לא רק גופים, גם אנשי ציבור הם דו מהותיים ד”ר אסף הראל. לא רק גופים, גם אנשי ציבור הם דו מהותיים ד”ר אסף הראל. לא רק גופים, גם אנשי ציבור הם דו מהותיים

בנושאים אלה, בין השאר, עוסק ספרו החדש של ד"ר אסף הראל "גופים ונושאי משרה דו מהותיים". המהדורה הראשונה של הספר עסקה בתחום המשפטי החדש יחסית של גופים דו מהותיים - גופים פרטיים שממלאים תפקיד ציבורי מהותי ומשתמשים במשאבים ציבוריים: קופות חולים, בנקים, מפלגות, עיתונים, חברות ביטוח, חברה קדישא ועוד.

בגלל ההשפעה הציבורית שלהם, נוטה המשפט להחיל על גופים אלה נורמות מתחום המשפט הציבורי. למשל, שוויון ואיסור הפלייה. כך אסר לאחרונה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט על חברה קבלנית פרטית להפלות אזרחים ערבים בשיווק קרקעות מדינה.

כאשר התיר בית המשפט העליון לעיתונאי רביב דרוקר לקבל את תרשים השיחות הפרטיות של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מיטיביו התקשורתיים מישראל היום שלדון אדלסון והעורך עמוס רגב, הוא הרחיב את אותה דו מהותיות מגופים אל בני אדם. זה החידוש בספרו של הראל — שעוסק במגוון הממשקים הנוגעים לאדם פרטי שהוא גם אישיות ציבורית; אבל גם באדם מוכר בתחום הציבורי שמבקש להתכנס לעתים למרחב פרטי.

החידוש מופיע כבר בכותרת הספר החדש שמזכיר את "נושאי משרה דו מהותיים", ואז עולה השאלה: האם, למשל, ראש הממשלה שמשוחח עם אדלסון ורגב זכאי לפרטיות? האיזון המשפטי הוא בשמירת הפרטיות שחלה על תוכן השיחות — אבל לא על עצם ומועדי קיומן.

2 - הפגנה מול הבית

כששני ערכים דמוקרטיים מתנגשים זה בזה

הראל מחלק את הממשקים שבין הפרטי לציבורי לשלוש תקופות: לפני הכהונה, בעת הכהונה ואחרי הכהונה.

הראשונה, כאמור כאשר אדם מבקש להתמנות או להיבחר לתפקיד ציבורי. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שנכח בכנס להשקת הספר שנערך באוניברסיטת בר־אילן העלה היבט אחר למצב זה: "בחירות”, אמר מנדלבליט, “הן שער הכניסה למרחב הציבורי, והמעבר הזה דורש מחיר. הפרט והמפלגה נדרשים למחויבות ציבורית כשהם מבקשים להתמודד על ההנהגה ועל מקום בכנסת. כך, למשל, בעתירה לעליון שבה נדרש רשם המפלגות למחוק חלק מתקנון אגודת ישראל שקבע שרק גברים יכולים להיות חברי המפלגה ואסור לנשים להיות מועמדות לכנסת. חופש ההתאגדות של המפלגה ניצב מול ערך השוויון. המפלגה קיבלה על עצמה לשנות את התקנון לנוכח הערות בית המשפט".

בתקופה השנייה, בעת הכהונה, הפרטי והציבורי מצויים בחפיפה הגדולה ביותר. כך “נחדרה” פרטיותו של ראש הממשלה ונדחתה טענתו לפרטיות שיחותיו עם ראשי ישראל היום. מנדלבליט עצמו נהפך קורבן למצב דומה בעת ההפגנות החוזרות ונשנות מול ביתו. כאדם פרטי, זכאים הוא, וכמובן משפחתו ושכניו, לפרטיות; והשאלה היא עד כמה תפקידו הציבורי רודף אותו עד לשכונת מגוריו בפתח תקווה?

גיל מסינג. מעשיו כאיש פרטי הכריעו בנסיונו להפוך לאיש ציבור, צילום: דובר צה"ל גיל מסינג. מעשיו כאיש פרטי הכריעו בנסיונו להפוך לאיש ציבור | צילום: דובר צה"ל גיל מסינג. מעשיו כאיש פרטי הכריעו בנסיונו להפוך לאיש ציבור, צילום: דובר צה"ל

שני פתרונות משפטיים קיימים במקרה זה. הראשון, המחמיר יותר: אם יש לאיש הציבור משרד אז מותר להפגין רק מולו; השני, המקל יותר עם חופש הביטוי וההפגנה: מותר להפגין גם מול ביתו של איש הציבור ככל שמדובר בהפגנה חד פעמית. במקרה של הפגנות שחוזרות בכל שבוע, כמו ההפגנות שאירגן אלדד יניב נגד מנדלבליט, יש להתרחק ככל הניתן למקום ציבורי בשכונת המוגרים כדי שלא להפריע יתר על המידה למשפחה ולשכנים.

התקופה השלישית היא לאחר פרישתו של איש הציבור או עובד הציבור. חוק הצינון נועד לתת את הפתרון המאזן בין חופש העיסוק לבין הגבלת העיסוק, כדי שאיש הציבור לא יקפוץ ויחליף מיד צד בין השירות הציבורי לשוק הפרטי.

3 - מה עושים בדימוס

האם מי שכיהן כשופט בעבר צריך להביע את דעתו

 

לעומת זאת, הגבלות על חופש הביטוי של אדם שכבר מצוי “בדימוס” הן בעייתיות. אפילו כשמדובר בשופטים, כפי שנוכחנו ממש בשבוע שעבר עם הדברים שפרסם בפייסבוק השופט בדימוס עודד אל־יגון. כללי האתיקה לא חלים על שופט בדימוס אלא כהמלצה שמצופה מהשופטים ליטול על עצמם. נדמה שמרביתם עושה זאת. ובכל זאת רבים מהם מופיעים כפרשנים משפטיים ומפזרים הגיגים חסרי אחריות. אל־יגון, שבשלב מסוים שקל להצטרף לפוליטיקה, לא שמר על לשונו בעת שכיהן כשופט, אז למה שיעשה זאת לאחר פרישתו? יש באיש ממד אנרכיסטי לא מבוטל שהתפרץ כבר כשכיהן כנשיא בית משפט, ועכשיו ללא הנטל הזה הוא מרגיש חופשי להתבטא כרצונו, ככל שעולה על רוחו ודמיונו.

השגיאה היא של הנהלת בתי המשפט להחליטה להגיב ולגנות את דברי אל־יגון. הרי כללי האתיקה ממילא אינם חלים עליו וחופש הביטוי בהחלט מכיל את התכנים שיצאו תחת מקלדתו, אז למה להתנדב ולהיכנס לשדה המוקשים הזה?

תגיות