מוסף כלכליסט
על מה אתם לא חושבים כשאתם משתפים תמונות של הילדים בפייסבוק?
חוכמות מצחיקות, צילומים בחצי עירום או תמונה של התעודה - לנטייה לשתף רגעים הוריים אינטימיים ברשת כבר יש שם, Sharenting. היא מסייעת לאנשים לקבל אישור להורות שלהם, אבל יש לה מחיר: פגיעה בדימוי של הילדים, בפרטיות שלהם, בתחושת הבעלות על עצמם ובהתנתקות מאבא ואמא. מומחים מסבירים מה הנזק, ואיך בכל זאת אפשר לעשות את זה אחרת
חודש שעבר השחקנית גווינת' פאלטרו פרסמה באינסטגרם סלפי שלה עם בתה אפל מרטין, באתר סקי. זה נראה כמו שיתוף אוהב של אמא, וצבר די מהר יותר מ־170 אלף לייקים. אלא שאחת התגובות הראשונות לפוסט ניפצה את האידיליה. "אמא, דיברנו על זה. את לא יכולה לפרסם שום דבר בלי הסכמתי", העירה הבת עצמה, והובילה לדיון סוער בהשתתפות לא פחות מ־2,000 מ־5.3 מיליון העוקבים של פאלטרו, שעסקו בפרסום התמונה בפרט וביחסי הורים־ילדים בעידן הרשתות החברתיות בכלל. "הסכמה? מה? היא אמא שלה, היא יכולה לפרסם כל מה שהיא רוצה", כתבה עוקבת אחת, ומנגד כתבה אחרת: "תנו פרטיות לילדה רדופת הפפרצי" (ואכן, חשבון האינסטגרם של אפל בת ה־14 פרטי).
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
במקרה אחר, בסוף מרץ, הזמרת פינק העלתה צילום שלה עם ילדיה לצד שקנאי שנחת בחצר, וספגה ביקורת מגולשים שחשבו שלא ראוי שמתחת לחולצה של בנה הפעוט מבצבץ קצת בולבול. פינק זעמה והגיבה בחריפות לביקורת, אבל בהמשך הודיעה שיותר לא תפרסם תמונות של ילדיה.
בנטרול הגלאם ההוליוודי ומיליוני העוקבים, גם אנחנו וחברינו מפרסמים רגעים משפחתיים שכאלה. הורים משתפים במדיה החברתית, לעתים באובססיה, ציטוטים וסיפורים על הילדים, חוכמות קטנות או שיבושי לשון, קטעי חלומות ושאר רגעים פרטיים. ובעיקר, הם משתפים המון תמונות — סלפי עם אמא, צילומים בעירום באמבטיה, בבגד ים ובטיול משפחתי, לפעמים אפילו מבית החולים, באשפוז או בבדיקת שינה, מטקס סיום, ממדידת בגדים מוצלחת, במסעדה, על הפודיום בתחרות שחייה. נראה שלא תמיד ההורים נותנים דעתם על משמעות השיתופים האלה, ולפחות בחלק מהמקרים הם נעשים ללא ידיעת הילדים או הסכמתם.
ולתופעה הזאת יש שם — Sharenting, כלומר Sharing+Parenting. לפי The parent zone, ארגון בריטי שמספיק מידע ותמיכה בנוגע להיבטים דיגיטליים בחיי משפחות, ההורה הממוצע מפרסם כמעט אלף תמונות של הילד שלו עד יום הולדתו החמישי, יותר ממחציתן בפייסבוק. לפי מחקר לאומי על בריאות ילדים שנעשה באוניברסיטת מישיגן, 75% מההורים מגזימים בשיתוף מידע על הילדים שלהם — מפרסמים מידע פרטי, שמאפשר לזהות את המיקום של הילד, או מעלים תמונות לא ראויות. לפי מחקר של חברת אבטחת המידע AVG, ל־92% מבני השנתיים בארצות הברית יש נוכחות אונליין, שליש מהם הופיעו במדיה החברתית כתינוקות שרק נולדו, ולרבע היתה אישיות דיגיטלית עוד כעוברים.
הנתונים האלה מציירים הגדרה חדשה למשפחתיות, כזאת שמתרחשת בפומבי. וזו, אומרים המומחים, בעיה, שכן השיתוף הזה נעשה תוך טשטוש גבולות הפרטיות והאינטימיות — ועם ציפייה בלתי פוסקת ללייקים. המודל המשפחתי עבר שינויים במשך השנים, למשל במעבר מחיים בתוך קהילה ומשפחה מורחבת להתמקדות במשפחה המצומצמת, אבל לנגד עינינו הוא עובר כעת טרנספורמציה עמוקה נוספת, שחושפת את היחידה האינטימית בפני קהל עצום, חלקו זר, ומשנה את היחסים בין ההורים לילדים באופן מטריד.
ילדים מגלים שאין להם שליטה
פרופ' שרה שופ־סאליבן, מומחית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אוהיו סטייט, רצתה להבין עד כמה הורים עסוקים בשרנטינג, ולמה הם עושים את זה. היא חשבה שלאמהות חדשות לא יהיה זמן לפייסבוק אבל התברר שהמצב הפוך: לא רק שהן פעילות יותר בפייסבוק אחרי הלידה מאשר לפניה, הן גם מפרסמות המון. 98% העלו לפייסבוק תמונות של התינוק כבר בשבוע הראשון, 80% שילבו אותו בתמונת הפרופיל שלהן, שליש עדכנו את הפרופיל שלהן על בסיס שבועי ו־64% עדכנו את תמונת הבייבי אחת לחודש.
"אמהות משתמשות בפייסבוק יותר מאבות", אומרת שופ־סאליבן ל"מוסף כלכליסט". "הסיבה היא שהן מוטרדות מהזהות החדשה שלהן, תוהות אם הן אמהות טובות, ומשתמשות בפייסבוק כדי להוכיח שהן עושות את הכי טוב שלהן. אבל אמהות כאלה, שהיו פעילות מאוד אחרי שהילד נולד, הראו בהמשך סימפטומים מוגברים של דיכאון".
באמת? הייתי מצפה שעם כל הלייקים בפייסבוק הן ירגישו בטוחות יותר בהורות שלהן.
"האמהות הצעירות מוטרדות מהתגובות של אנשים לתמונות שהן מעלות. הן מנטרות המון את פייסבוק ובודקות כמה לייקים או לבבות קטנים הן קיבלו, כי הן מחפשות אישור לעצמן וליחסים שלהן עם התינוקות. אבל לא תמיד תקבלי את האישור הזה. ואם התגובות לשיתוף לא יעמדו בציפיות שלך, זה יוביל להרגשה גרועה יותר ולסימנים של דיכאון".
אחת הראשונות בעולם שחקרו את השרנטינג היא פרופ' סטייסי שטיינברג מקולג' לוין למשפטים באוניברסיטת פלורידה. שטיינברג נמשכה לנושא כמשפטנית שמתמחה בזכויות ילדים, אבל גם כאמא וצלמת. "כמישהי שעוזרת למשפחות אחרות לשתף את הסיפור שלהן במדיה החברתית, הייתי סקרנית להבין איך אפשר לעשות את זה — כי זה חשוב בעיניי — ועדיין להגן על פרטיות הילדים שלנו", היא אומרת.
שטיינברג אספה נתונים על שרנטינג ובחנה את הזכות המשפטית של ילדים לפרטיות מול זכותם של הורים לחופש ביטוי. המאמר שלה, מהראשונים בתחום, פורסם ב־2017 ב"Emory Law Journal", ונהפך לאחד הטקסטים המרכזיים על שרנטינג. חרף הקלות שבה אפשר לגלוש לשיפוטיות בנושא, שטיינברג נזהרת מלעשות זאת. "זו החלטה אישית ומשפחתית, ואני לא רוצה שהורה שמשתף ירגיש רע עם זה. אבל אני כן רוצה שהוא יחשוב על התוצאות לטווח הארוך".
 | |||
ומה התוצאות האלה?
"בשרנטינג יש הרבה דברים טובים: זה עוזר לבנות קהילות, תומך בקשרים משפחתיים כשבני משפחה גרים רחוק, מאפשר להורים לקבל תמיכה אונליין אם הם מתמודדים עם קשיים, מעורר מודעות לצרכים מיוחדים ונושאים אחרים שאחרת לא נדע עליהם. והורים שמשתפים כמו שצריך נותנים דוגמה לילדים שלהם - שבסופו של דבר גם להם יהיו חשבונות במדיה החברתית.
"אבל אנחנו לא מדברים מספיק על שרנטינג, ומה שהטריד אותי הוא שבזמן שיש מידע רב על איך לחנך ולגדל ילדים, יש מעט מאוד מידע על איך לשתף במידע עליהם. כי כשאנחנו משתפים מידע על הילדים שלנו אנחנו מייצרים להם טביעת רגל דיגיטלית שתישמר זמן רב — ואין להם שום השפעה על איך שהיא נראית, שלא לדבר על כך שהמידע יכול להגיע לידיים הלא נכונות. ולפעמים זה פוגע בילד, כי אנחנו יוצרים לו דימוי שתואם את איך שאנחנו רואים אותו, ולא את האופן שבו הילד עצמו רוצה שהעולם יראה אותו.
"רוב הזמן הורים רוצים לעשות את הכי טוב עבור הילדים שלהם, וכשזה לא קורה בהקשר של שרנטינג זה מפני שהם עוד לא הבינו שעליהם להגן על טביעת הרגל הדיגיטלית של הילדים. שרנטינג לא הולך לשום מקום, ולכן הורים פשוט צריכים ללמוד לעשות את זה באופן יותר אחראי". בין השאר ההמלצות הן שההורים יבינו טוב יותר את סוגיות הפרטיות, יתייעצו עם הילדים ויפגינו זהירות מיוחדת הנוגעת לשיתוף של מיקום ושל תמונות שלא בלבוש מלא.
את המחיר של הפגיעה בפרטיות ממחיש היטב סרטון שיצרו ילדים מבית ספר גורדון בהרצליה. הם מתועדים בו כשהם מקריאים דברים שכתבו הורים במדיה החברתית - למשל, "המאבחן ממליץ ריטלין, כן או לא?", "הולך כבר עם בנות, הגבר", "מחפש המלצה לפסיכולוג ילדים", "הנכד המתוק שלי, אוכל ואוכל בלי עין הרע!", "מחפשת קבוצת תמיכה לילדים עם קשיים רגשיים" - ובמקביל רואים את פניהם של הילדים. גם כשהם מנסים לשמור על פנים חתומות, אי־הנוחות שלהם, לעתים אפילו הכאב, ניכרים.
פרופ' סוניה ליווינגסטון, מומחית לפסיכולוגיה חברתית בלונדון סקול אוף אקונומיקס (LSE), ראתה את המורכבות הזאת אצל אנשים שכותבים בלוגים על חוויות ההורות שלהם. גם אם הילד שלהם אינו גיבור הבלוג, הוא באופן טבעי נוכח שם מאוד. "אלה הורים שחיפשו אמצעי לתקשר על הורות, אבל בדרך יצרו לילד שלהם טביעת רגל דיגיטלית, וזו בעיה. לרוב הילדים היו צעירים מכדי שיהיה אפשר לקבל את הסכמתם, בגילאי הגן. הנושא עלה כשהילדים היו בני 9-6 והתחילו לומר, 'לא, אני רוצה לאכול בלי שיצלמו אותי', או 'אני רוצה ללבוש בגדים חדשים בלי שזה יהיה עניין'. ואז, כשהילדים גדולים מספיק להגיד לא, ההורים צריכים להחליט אם להמשיך או להפסיק. חלק מחליטים להמשיך אבל מפרסמים תמונות שלא מראות את הפנים של הילד, מצלמים אותו מרחוק".
ומה הילדים חושבים?
"בפרויקט אחר שעכשיו סיימתי ראיינו ילדים על הפרטיות שלהם אונליין והם הראו לנו תמונות שהוריהם פרסמו בפייסבוק או אינסטגרם, והיה מעניין לראות מה הם לא אהבו: הם כעסו כשצילמו אותם בבגדים לא מספיק אופנתיים מכדי שחבריהם יראו אותם, או עושים פרצוף מצחיק ולא נראים במיטבם, אף שכך ההורים אוהבים להראות אותם, נהנים. הם סיפרו שכשהם מבקשים להוריד תמונות לפעמים ההורים מסכימים, ולפעמים אומרים: 'זה רק חברים ומשפחה', זה לא הולך לשום מקום. אבל זה גרם לילדים להרגיש שהם מאבדים שליטה.
"אני חושבת שהנורמות משתנות כעת. לפני כמה שנים הורים חשבו ששיתוף זה נהדר, ועכשיו הם מתחילים לחשוב מחדש. הם מבינים שאונליין הכל נשאר לנצח. יש עכשיו יוזמה בבריטניה שכשילדים מגיעים לגיל 18 הם יקבלו אפשרות למחוק את כל התמונות שלהם. אני חושבת שצריך לאפשר להם את זה".
הורות וירטואלית במקום הורות ממשית
"הורים עושים את זה ממקום מאוד לא מודע. משהו במדיום המהיר, המיידי והמתגמל הזה עובר אצלם בלי סננים. הפיתוי גדול מדי, ויש משהו בהתקפת הגירויים הזו ששומר אותנו מנומנמים. אז איך נוכל לעצור ולהבין שהגזמנו?", תוהה אורְיָה חורש, פסיכולוגית חינוכית שמתמקדת ב־Technoself, כלומר השינויים בזהות האנושית שלנו בעקבות היחסים שפיתחנו עם הטכנולוגיה. "המודעות האמיתית לא מתבטאת באיך שאני מדברת עם הבת שלי על מה שהעליתי לפייסבוק, אלא בניסיון שלי להבין למה יש לי צורך ודחף חזקים כל כך לעשות את זה".
פייסבוק נהפך לבמה שעליה כולנו שחקנים, או שמא מתחרים בתחרות משונה, עם התמונות הכי מושלמות מהחופשה הכי מהממת והבגדים הכי יפים וגם התחפושת הכי מוצלחת שהכנו לילד. זירת ההורות היא אחת התחרותיות ביותר בעידן הרשת החדשה, והמנצח הוא ההורה שקיבל הכי הרבה לייקים.
"אנחנו מנסים לענות על צורך קמאי להראות לעולם כמה הילדים שלנו מוצלחים. אבל אנחנו חיים במציאות של Technoference, חיבור של טכנולוגיה והפרעה (Interference), שבה אנחנו מופעלים באופן אוטומטי ונהפכים לסוג של סוכנים של העולם הזה. כיום אני תלויה בכך שהעולם הווירטואלי יראה את הילד הממשי שלי כדי שארגיש שאני אמא טובה — זה היפוך של הממשי והווירטואלי".
כלומר אם העץ לא נפל בפייסבוק אז לא בטוח שהוא קיים במציאות? אם הילד שלי לא מושלם בפייסבוק הוא לא מושלם גם במציאות?
"בדיוק. יש משהו פגיע ורגיש בדימוי ההורי שלנו, ומאוד חשוב לנו להיות הורים נשגבים, שעושים גם וגם וגם באופן מושלם. בשיתוף זה מגיע להקצנה".
לעובדה שהווירטואלי דוחק את הממשי כבר יש השפעות ברורות; בעוד שהורים מנסים להגביל את זמן המסכים של הילדים, הם לא מפסיקים לצלם אותם ולהיות עסוקים בלהעלות את התמונות בזמן החוויה עצמה. "יש כיום מספיק מחקרים שמוכיחים את ההשפעות הקשות למדי של הפרעת הקשב המתמידה הזו על הילדים; של זה שאנחנו כל הזמן מתעדים ומפרסמים, שאנחנו ליד הדבר ולא בתוכו", מסבירה חורש. "המחירים כבר נחקרו: בעיות התנהגות, קושי בוויסות עצמי ובשליטה רגשית. אם ההורה יעצור שנייה וינסה להבין את התהליכים שקורים לו ולילד שלו — הוא יפסיק להיות סוכן של הטכנולוגיה ויבחר מהעולם הזה מה שטוב לו".
ואז אמא עשתה לי פיגוע פייסבוק
כדרכם של דורות, הילדות של הילדים שלנו שונה מזו שלנו, וכך גם היחס שלהם לרשתות חברתיות והשימוש שהם עושים בהן, בגיל הרלבנטי. במילים אחרות, דור ההורים הנוכחי עוד חוקר את השפה של העולם הזה, ולמעשה לא לגמרי מבין את הכללים והגבולות שלו; גם אם הוא מנסה ללמד את הילדים כללי זהירות ברשת ואת חשיבות השמירה על הפרטיות, הוא לא לגמרי הפנים אותם בעצמו. לפרסם תמונה למאות ואלפי חברים בפייסבוק זה לא אותו דבר כמו להראות תמונה לחבר שפוגשים ברחוב; התמונה נשארת ברשת, וחושפת את הילד.
"להורים יש כוונה טובה מאחורי השיתוף — הם גאים בילדים שלהם, רוצים להראות שהילדה שלהם חוגגת עכשיו בת מצווש ולהשתתף בתחרות למי יש ילדים מוצלחים יותר", מסבירה ד"ר לירז מרגלית, חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי מהמרכז הבינתחומי הרצליה. "הפרסום והצפייה הם סוג של רכילות, ורכילות היא משהו אבולוציוני. בעבר אמהות נפגשו בפארק לרכל, היום יש דרך נגישה ומהירה להתעדכן במה שקורה לכל אחד. חלק מהמשחק זה לשתף, והריגוש הוא לראות כמה לייקים קיבלנו".
אבל מעבר לניסיון לתקשר את ההורות שלנו החוצה, היא מסבירה, השרנטינג הוא גם ניסיון לבסס את ההורות שלנו פנימה, בבית, ולחזק את הקשר עם הילד שמתבגר ונהפך לעצמאי. כאילו סלפי משותף הוא הוכחה לעולם, וגם לעצמי ולילד, שאנחנו עדיין קרובים. "זה מנגנון הגנה שנקרא היפוך תגובה - ההורה המשתף מציג מצג שווא שהוא עדיין מעורב בחיי הילד שלו ומבין מה קורה איתו. זה ניסיון להעיד על איזשהו קשר, ליצור תצוגת שווא של קירבה מתפקדת ובריאה - כמו אשה שלא בטוחה בקשר הזוגי שלה ומפרסמת המון תמונות שלה עם בן הזוג בפייסבוק, להראות שכביכול הכל בסדר".
במסגרת המחקר שלה מרגלית מראיינת הורים לבני נוער (12 ומעלה) ואת בני הנוער עצמם, ורבים מההורים מספרים לה שהשיתוף נועד לא רק כדי להציג משפחה מתפקדת אלא גם כדי לאותת לילדים שהם עדיין הסמכות, ושהם עדיין בתמונה, תרתי משמע. "הם סיפרו לי שהם יודעים שהילדים שלהם לא יאהבו את העובדה שהם משתפים תמונות או מידע, אבל הם עושים זאת במודע כדרך סמויה למתוח גבולות ולומר ללא מילים - אנחנו עדיין ההורים שלכם ומחליטים עליכם. אם מרכז חייכם עבר לדיגיטל - ככה אנחנו נאזן את יחסי הכוחות".
ויש מה לאזן, כי הילדים שלנו מנהלים אסטרטגיית חשיפה תקשורתית קפדנית, מחשבון פרסום במדיה החברתית. "הם חיים שם והם מספרים לי שברגע שהם קמים בבוקר הם מתכננים מראש את הסטורי שהם יעלו ואיך ייצרו את זה שיקבל הכי הרבה לייקים ותשומת לב. הם מתכננים את זה בקפידה ויעשו מיליון תמונות עד שייצא להם מושלם. שתביני את המשמעות — 60% מהתמונות לא יעלו בלי פילטרים".
ואחרי כל התכנון הזה אמא מעלה סלפי חסר אחריות עם הבן שלה.
"הם קוראים לזה פיגוע דיגיטלי. הם מקפידים על כל פרט קטן ואז בא ההורה, מתייג אותך על תמונה שלא ראית ולא רצית, שמבחינתך היא מביכה והורסת את האישיות הדיגיטלית שלך. זה גיל שיש בו המון רגישות לכל דבר שמשפיע באופן ישיר על האישיות, והרשתות החברתיות ממלאות בכך תפקיד חשוב מאוד. אם הם מביימים את עצמם, מצפים למספר לייקים מסוים ולא מקבלים אותו — הם ממש ייכנסו למה שאנחנו, הפסיכולוגים, מכנים דיכאון פייסבוק. הם אומרים לי שהם מחשבים כמה פוסטים הם יעלו ביום, כי אם הם יעלו יותר מדי כבר לא ייתנו להם לייקים, והפוסט של ההורה יכול לקחת להם מהלייקים שהם רצו לקבל על פוסטים אחרים. זו מין כלכלת פוסטים שבה שיתוף של ההורה ממש יכול להרוס להם את היום".
וההורים?
"אם החיים של הילדים שלהם בדיגיטל הם רוצים להיכנס ולהיות חלק מהמקום הזה. כשהילדים אומרים 'לא' זה כאילו שהם טרקו להם את הדלת בפרצוף ואמרו: 'אני לא רוצה שתהיה בחיים שלי'. ההורה אומר 'אני בסך הכל רוצה להיות חלק מהחיים שלך, להראות כמה אני גאה בך, ואתה אומר לי לא ומנטרל אותי'. הפתרון הוא בדרך כלל לנהל מו"מ ולהסכים באיזו תדירות ההורים יפרסמו, ושהילדים יאשרו את התמונה והטקסט".
זו אנלוגיה לתמונת היחסים הרחבה יותר בין הורים לילדים, שנהפכה לשיתופית ודמוקרטית יותר, עם הרבה יותר כוח בידי הילדים.
"בדיוק, אנחנו גם אומרים לילדים, 'אתה אדון לגוף שלך, לחיים שלך', והם מפנימים את זה. מבחינתם כל דבר הוא המלצה ונתון למו"מ. זו המציאות החדשה של המשפחות. מצד אחר, אם ההורים מפרסמים דברים על עצמם שמביכים את הילד - זו בעיה שלו. ההורים הם אישיות אינדיבידואלית שלא צריכה לחשוב איך כל צעד שלה משפיע על הילד. פה עובר הגבול".
אף פעם לא משחררים את הילד
השרנטינג מתחיל בחלק מהמקרים לפני הלידה או ממש בסמוך אליה, אבל הוא בעצם אף פעם לא נגמר. הורים למבוגרים צעירים משתפים תמונות שלהם מהבקו"ם, מהטירונות או מהטיול־אחרי־צבא, סבים וסבתות כבר משתפים בלי הכרה בחוכמות וצילומים של הנכדים. התוצאה היא שההורים לא באמת נפרדים מהילדים שלהם, הם ממשיכים לחיות צמוד־צמוד אליהם ודרכם, ולא משחררים אותם לחיים משל עצמם.
"בשרנטינג יש אלמנט של הורי הליקופטר, שמעורבים מאוד בחיי הילדים שלהם", אומר פרופ' עמרי גילת, מומחה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קנזס, שחוקר את השפעת הטכנולוגיה על מערכות יחסים קרובות. "פסיכולוגים כמו אריקסון דיברו על כך שתפקיד ההורה הוא למצוא את האיזון בין אוטונומיה לעזרה ולתת לילד מספיק מרחב לטעות וללמוד מזה, ולא לגרום לו — אני מחפש מילה עדינה — כמעט נכות רגשית וחברתית, אם זה לא קורה. זה חשוב עבור בניית הזהות, להבין מי ומה אני, ואם לא עושים את זה, זה משפיע באופן שלילי על המשך החיים".
וכשההורה משתף בכל פיפס של הילד, חי דרכו?
"להיות כמעט ממוזג עם ההורה, לחיות עם חודרנות שלו אונליין ואופליין, זה דבר שפוגע ביכולת ההתפתחות הנפרדת של הילדים. וזה לא שאיכות החיים של ההורה תיפגע אם הוא לא יפרסם תמונה של הילד. הורה הגיוני צריך למצוא איזון שתלוי במערכת היחסים עם הילד, עד כמה זה מפריע לו. אם היחסים מאופיינים בתקשורת פתוחה ואתה מכבד את האחר, יותר קל וסביר שזה ייגמר באופן חיובי".
לחץ כאן
ההיבט המשפטי והמוסרי
האם צריך חוק נגד תמונות בפייסבוק?
הראשונים שניגשו לסוגיית השרנטינג, כמו פרופ' סטייסי שטיינברג, הם משפטנים שבדקו אם לילדים יש יסוד משפטי לדרוש מהוריהם להפסיק לפרסם עליהם מידע. בצרפת, למשל, שרנטינג עלול לעלות להורים בתביעה ובעונש של עד שנה בכלא או קנס של עד 45 אלף יורו. באיטליה נקבע לפני כשנה וחצי שאם שתפרסם בפייסבוק תמונות של בן ה־16 שלה ללא הסכמתו תיקנס ב־10,000 יורו, מפני שלפי החוק האיטלקי בעל זכויות היוצרים הוא המצולם ולא המצלם.
במדינות רבות באירופה ובארצות הברית קיימים חוקים שמגנים על פרטיותם של ילדים — אך באמצעות הוריהם ולא נגדם. עו"ד סאני כָּלֵב, דוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, תיאר במאמר בכתב העת "פרלמנט", שעוסק בנושאי ממשל, משפט וחברה, את החור המשפטי בישראל: חוק הגנת הפרטיות אינו מתייחס לקטינים ולא נותן להם הגנה מיוחדת.
מלבד החוק, יש גם שאלה של מוסר, ורבים סבורים שלילדים צריכה להיות שליטה בטביעות הרגל הדיגיטליות שלהם — כולל הזכות להישכח. "חברות ענק כמו פייסבוק ואינסטגרם, ששייכת לפייסבוק, מייצרות פרופיל כל כך נרחב על הילד, שכשהוא ירצה להצטרף לשוק העבודה לא יצטרכו לראיין אותו. יוכלו לשלול אותו על הסף על סמך מידע שההורים נתנו בתום לב", מזהירה ד"ר לירז מרגלית מהמרכז הבינתחומי. "זה קורה בלי שהיתה לילדים שליטה בזה, וגם אם מוחקים מידע — הוא לא באמת נמחק. זה חקוק לנצח ומקשה על הילד לפתח אישיות אינדיבידואלית. לכן אני באופן אישי מתנגדת להעלאת מידע על ילדים לדיגיטל, ובעד חוק שלא יאפשר להעלות תמונות של ילדים בלי אישורם".
ומה עם תינוק שנולד, שלא יכול להסכים או לסרב?
"זה יהיה נורא קשה אם ההורים לא יוכלו להעלות תמונה שלו", היא אומרת בציניות. "עלה רעיון לאפשר פרסום תמונות של ילדים בני פחות מ־3, כשעוד לא מזהים אותם, ולפני שמתחילה להיווצר אצלם סוג של אישיות. המטרה היא להגן על האישיות והצרכים הפסיכולוגיים של הילד".
34 תגובות לכתיבת תגובה