אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"לא הקשיבו לי ועכשיו מאוחר מדי. הכלכלה הסינית המזדקנת לעולם לא תשיג את ארה"ב" צילום: youtube

"לא הקשיבו לי ועכשיו מאוחר מדי. הכלכלה הסינית המזדקנת לעולם לא תשיג את ארה"ב"

מתי תעקוף כלכלת סין את ארצות הברית? לפי פרופ' יי פושיאן התשובה היא אף פעם. בראיון בלעדי לכלכליסט מסביר נביא הזעם של הדמוגרפיה הסינית שהנתונים הרשמיים שגויים, ושכבר היום אוכלוסיית מולדתו מאפירה ומתכווצת. התוצאה היא פחות עובדים, פחות חדשנות ועתיד בעייתי. "ככל שסין מזדקנת ומאבדת מהחיוניות הכלכלית, הצמיחה רק הולכת וקטנה"

17.05.2019, 14:34 | אופיר דור

הצטרפו לעדכונים שוטפים בערוץ הטלגרם של מדור שוק ההון בכלכליסט

 

"מדיניות הילד האחד עיוותה לגמרי את התפיסה של הסינים לגבי גידול ילדים והפכה את הילד האחד לנורמה. כששואלים סינים בסקרים מה מספר הילדים האידיאלי במשפחה מבחינתם, התוצאה הממוצעת עומדת על 1.6־1.9 ילדים, שזה המספר הכי נמוך בעולם. לשם השוואה, בארה“ב המספר האידיאלי לפי הסקרים עומד על 2.7 ילדים בממוצע“, אומר ל"כלכליסט" יי פושיאן (Yi Fuxian) מדען בכיר בבית הספר לרפואה ובריאות ציבורית באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון בארה"ב, ואחד המבקרים הקולניים של מדיניות בקרת האוכלוסין הסינית.

קראו עוד בכלכליסט

”בעשורים האחרונים הכלכלה הסינית, תכנון הערים, בניית הדירות ומערכת החינוך, כולם נבנו על בסיס משפחות עם ילד אחד. אם אתה חי בישראל, קל לך להביא שניים או שלושה ילדים, אבל בערים סיניות כמו בייג‘ינג ייקח לך שעה נסיעה רק כדי לפזר שני ילדים לבתי ספר שונים, המרוחקים מאוד אחד מהשני. גם הדיור בערים הסיניות יקר מאוד וכך גם העלות של חינוך איכותי“.

המשמעות של מיעוט ילדים היא אוכלוסייה מזדקנת, בעיה ששלטונות סין ערים לה היטב. כדי להיאבק בהזדקנות האוכלוסייה, ביטלה סין בתחילת 2016 באופן רשמי את מדיניות הילד האחד, שהונהגה מאז 1980. כיום, כל הסינים יכולים להביא לעולם שני ילדים. אבל השינוי ההיסטורי לא הביא בינתיים לתוצאות המקוות מבחינת האצת הילודה. לאחר עלייה של 8% במספר הלידות ל־17.8 מיליון בשנת 2016, השנה הראשונה לביטול מדיניות הילד האחד, נפל מספר הלידות בשנתיים הבאות, וב־2018 נרשם שיא שלילי של 15.2 מיליון לידות בלבד, הרמה הנמוכה ביותר מאז 1961, תקופת סיום הרעב הקשה של ”הקפיצה הגדולה קדימה“. מרבית הזוגות הסינים, מסתבר, ממשיכים לדבוק בנורמה ולהעדיף ילד יחיד, גם כשהחוקים סופסוף מאפשרים להם יותר. וגידול ילד בסין, כאמור, הוא עניין יקר.

ההשלכות עבור סין, כך מזהיר יי, יהיו מרחיקות לכת. יי הפך בשנים האחרונות לנביא הזעם של נזקי מדיניות הילד האחד והוא מעריך כי תופעת הלוואי המשמעותית של אותה מדיניות - הזדקנות האוכלוסייה המואצת - תמשיך לרדוף את סין גם שנים רבות אחרי שזו בוטלה. היא תעיב, למשל, על הצמיחה הכלכלית של סין. מרבית הכלכלנים תמימי דעים כי סין תעקוף את ארה“ב בקרוב ותהפוך לכלכלה הגדולה בעולם, השאלה הפתוחה היחידה מבחינתם היא רק מתי זה יקרה - בתוך שנים בודדות, עשור, או שניים. אולם יי סבור כי הם טועים ופשוט לא משקללים נכונה את אפקט ההזדקנות.

”בשנת 1980", הוא מפרט, "הגיל החציוני בסין היה 22, שמונה שנים צעיר יותר מארה“ב. אבל נכון ל־2014, הגיל החציוני בסין כבר עמד על 38, גבוה יותר מאשר בארה“ב. ב־2033, הגיל הזה יהיה כבר 47 בסין לעומת 41 בארה“ב.

”כשסין היתה מדינה צעירה, הכלכלה שלה צמחה מהר, אבל ככל שהיא מזדקנת ומאבדת מהחיוניות הכלכלית, הצמיחה הזו רק הולכת וקטנה. התוצאה היא שהחל מ־2033 הצמיחה הסינית כבר תפגר אחרי זו של ארה“ב, ומאותו רגע הפער בין הכלכלות של שתיהן רק ילך ויגדל. אני לא חושב שהכלכלה הסינית תצליח אי פעם להשיג את ארה“ב".

תחזית האימים של סונג ג’יאן

יי נולד במחוז חונאן הכפרי במרכז סין. ”גדלתי במשפחה של שבעה ילדים ואני אוהב משפחות גדולות“, הוא מעיד על עצמו. בגיל ההתבגרות חלתה אחת מגיסותיו במחלה קשה ונפטרה, אירוע ששינה את מסלול חייו. הוא נטש את חלומו לעסוק בכלכלה ונרשם במקום ללימודי רפואה. בהמשך ישלים גם דוקטורט בפרמקולוגיה ויהפוך לחוקר רפואי.

ב־1999 עבר יי לארה“ב לצורך לימודי פוסט דוקטורט עם אשתו ובתו הבכורה. הרחק ממדיניות הילד האחד הנוקשה בסין, המשפחה התרחבה בעוד שני בנים. במשרתו כיום באוניברסיטת ויסקונסין יי מפתח תרופות לרעלת הריון, מצב רפואי שגורם ליתר לחץ דם בנשים הרות ומסכן את בריאות האם והתינוק. אלא שבשעות הפנאי, מבלי שהבוסים שלו במעבדות באוניברסיטה היו מודעים לעניין, החל יי לחקור ולפרסם מאמרים בנושא אחר לגמרי - מדיניות הילד האחד. מאמרים אלו מיצבו אותו כאחד המומחים הבולטים והחריפים בתחום הדמוגרפיה של סין.

סין החלה לנסות ולהנהיג בקרת אוכלוסין כבר בשנות השישים של המאה הקודמת. בתחילת שנות ה־70' פתחו השלטונות בקמפיין שעודד זוגות ללדת מאוחר ולהביא פחות ילדים. הקמפיין הצליח להפחית משמעותית את הילודה, אבל למנהיגות הסינית זה לא היה מספיק. דנג שיאו־פינג, שהפך בסוף שנות ה־70' למנהיג העליון של סין, שם את הדגש על צמיחה כלכלית, והציב יעד שאפתני: להגדיל את התוצר הגולמי לנפש של סין פי ארבעה בתוך שני עשורים, בין 1980 לשנת 2000. ילודה גבוהה נתפסה כמכשול המרכזי העומד בפני המלחמה בעוני והפיכת סין לכלכלה משגשגת.

מי ששיחק תפקיד מכריע באימוץ מדיניות הילד האחד היה מדען סיני בשם סונג ג’יאן, שכמו יי לא היה דמוגרף, אלא מומחה טילים מוביל. סונג ניצל את הנגישות שלו למחשבי ענק והחל להריץ עליהם חישובים על גודל האוכלוסייה. באפריל 1980, בישיבה סודית בהשתתפות בכירים בנושא מדיניות הילד האחד (שהיתה כבר בפיילוט באזורים מסוימים), הציג סונג תחזית לפיה תוך מאה שנה, עד 2080, אוכלוסיית סין תזנק למספר בלתי נתפס של 4 מיליארד בני אדם, מה שיחסל את משאבי המדינה ויאיים על המשך הישרדות האומה הסינית כולה. המנהיגות הסינית הוכתה בהלם ובתוך פחות מחצי שנה, בספטמבר 1980, פרסמה מכתב פתוח הקורא לחברי המפלגה הקומוניסטית ליישם את מדיניות הילד האחד על כל בני האן, הקבוצה האתנית המהווה את הרוב האוכלוסייה בסין (מיעוטים אתניים הוחרגו מההתחלה מהמדיניות).

 פרופ פרופ' יי פושיאן Yi Fuxian  פרופ

מדיניות הילד האחד, אולי הניסוי החברתי הגדול ביותר של המאה ה־20, לא הוגדרה מעולם בחוק רשמי בסין והמחוזות השונים קיבלו סמכות ליישם אותה לפי ראות עיניהם. עובדה זו הובילה ליישום ברוטלי של המדיניות במקומות שונים, שכלל הפלות כפויות, עיקור וענישה חמורה בדמות פיטורים וקנסות כבדים למי שחרגו ממכסת הילד האחד. למרות זאת, תומכי המדיניות ממשיכים לטעון שהיא מנעה 400 מיליון לידות, הצילה את העולם ממשבר דמוגרפי והיוותה צעד הכרחי ביצירת הנס הכלכלי, שהפך את סין בתוך מספר עשורים ממדינה עם תוצר לנפש ברמה של מדינות אפריקה העניות, למעצמת על.

אלא שבספרו הראשון, מ־2007, "מדינה גדולה עם קן ריק" (Big Country with an Empty Nest), טוען יי כי מדיניות הילד האחד היתה לחלוטין לא הכרחית.

”זאת היתה החלטה שגויה וטיפשית מראשיתה", אומר יי. "גם אם לא היו נוקטים במדיניות הזו, רמת הילודה בסין היתה הולכת וקטנה באופן ספונטני. זה היה קורה מאליו כתוצאה של הפיתוח הכלכלי והעלייה ברמה הסוציו־אקונומית, כמו שקרה במקומות כמו יפן, טייוואן ודרום קוריאה, שלכולם יש תרבות דומה לסין. האוכלוסייה הסינית לעולם לא היתה מגיעה ל־4 מיליארד בני אדם, אלא מטפסת לשיא של 1.6 מיליארד ב־2040 ואז מתחילה לרדת. אני קורא כבר 20 שנה לממשלה הסינית לסיים את המדיניות הזו, אבל הם לא הקשיבו לי. היום הם מקשיבים לי חלקית, אבל זה כבר מאוחר מדי“.

תמרור האזהרה היפני

בספרו מ־2011, "דה מיסטיפיקציה של הכלכלה הסינית", משווה הכלכלן הסיני ג‘סטין ייפו לין, לשעבר הכלכלן הראשי וסגן נשיא הבנק העולמי, בין כלכלות ארה“ב, סין, דרום קוריאה, יפן וטייוואן. ייפו לין מציין כי נכון ל־2008, עמד התוצר לנפש בסין, במונחי כוח קנייה, על 21% בלבד מזה של ארה“ב, שווה ערך למקום בו היתה יפן ב־1951, טייוואן ב־1975, ודרום קוריאה ב־1977. מאותה נקודת התפתחות יפן, טייוואן ודרום קוריאה המשיכו ורשמו בשני העשורים הבאים צמיחה ממוצעת של 8.3%, 9.2% ו־7.6%, בהתאמה. ההנחה של ייפו לין הייתה שאין סיבה שסין לא תחווה צמיחה דומה, שתוביל אותה לעקוף את ארה“ב ולהפוך לכלכלה הגדולה בעולם עד 2030.

אלא שלדעת יי ההשוואה החשובה היא אחרת לגמרי. בשני מאמרים מרתקים שפרסם בחודשים האחרונים בעיתון היוקרתי סאות' צ'יינה מורנינג פוסט, היוצא לאור בהונג קונג, טוען יי כי היתרון של כלכלות מתפתחות כמו דרום קוריאה, יפן וטייוואן, זה שאיפשר להן להגיע לצמיחה מהירה יותר מארה“ב, היה דווקא מבנה האוכלוסייה הצעיר ולא רמת הפיתוח הנמוכה.

כך למשל, נכון ל־1950 עמד הגיל החציוני ביפן על 22, לעומת 30 בארה“ב. אך בעשורים הבאים ממוצע הלידות לאישה ביפן ירד ל־1.77, לעומת 2.33 בארה“ב, מה שהוביל את האוכלוסייה היפנית להזדקן מהר יותר מאשר בארה“ב. ב־1967 עבר הגיל החציוני ביפן את ארה“ב ובשנת 1992 עלה שיעור בני ה־65 בקרב האוכלוסייה היפנית על שיעורם בארה“ב. במקרה או שלא, שנת 1992 היתה גם השנה הכמעט אחרונה בה הצמיחה היפנית היתה גבוהה מהצמיחה בארה“ב. בסוף 1991 ותחילת 1992 נכנסה יפן לעשור האבוד שלה, שהחל בהתפוצצות בועת הנדל“ן ונמשך בנסיגה של הכלכלה כולה. התוצר הלאומי (הנומינלי) של הכלכלה היפנית, שהתחרתה עם ארה“ב בעבר, נפל מ־5.4 טריליון דולר ב־1995 ל־4.4 טריליון ב־2015.

”עד שנות ה־90 הכלכלה היפנית עבדה מצוין, והמון מוצרים יוצרו ביפן. אבל ככל שהאוכלוסיה הזדקנה, כוח העבודה קטן, הגידול בפריון נעצר והיצירתיות פחתה, והמצב הכלכלי הלך והדרדר. סין הולכת באותה דרך. המבנה הדמוגרפי של סין כיום דומה לזה של יפן בשנות ה־90' ובמובנים מסוימים הוא אפילו גרוע יותר“, פוסק יי. ”כוח העבודה ביפן החל להתכווץ ב־1996, ובסין זה קרה ב־2014. מאז שנת 2000, שיעור הפריון הכולל בסין כבר נמוך יותר משל יפן. התוצאה היא שבעתיד האוכלוסייה הסינית תהיה אפילו זקנה יותר מאשר יפן. בדומה למה שקרה ביפן, הצמיחה הסינית תמשיך ותרד. ב־2033, היא תגיע לרמה של 2.2%, כמו ארה“ב באותו זמן, ואחר כך תרד אפילו מתחת לארה“ב. בסופו של דבר סין תגיע ל־84% מהתמ"ג האמריקאי ב־2033, אבל זה יהיה השיא. מי שתעקוף את הכלכלה האמריקאית תהיה דווקא הודו שיש לה מבנה אוכלוסיה בריא יותר“. לפי קרן המטבע הבינ"ל, נכון לאפריל 2019 גודל הכלכלה האמריקאית במונחים נומינליים היה 21.34 טריליון דולר לעומת 14.2 טריליון בסין ן־2.97 טריליון בהודו.

לעשור הכלכלי האבוד של יפן היו הרבה סיבות, בהן העלאת ריבית חדה של הבנק המרכזי. למה אתה מייחס לדמוגרפיה תפקיד כל כך קריטי?

”בכל חברה יש תמיד בעיות. גם בארה“ב צצות הרבה בעיות כלכליות, אבל בגלל שמדובר עדיין יחסית במדינה צעירה, היא מצליחה לפתור אותן. גוף צעיר יכול לפתור את הבעיות שגוף זקן כבר לא מסוגל להתמודד איתן. גם בגיל צעיר מופיעים כל הזמן תאים שעברו מוטציות, אבל ככל שמזדקנים קשה יותר לגוף שלנו להתמודד עם המוטציות האלו והסיכוי שיהפכו לסרטן גדל. באופן דומה, יפן הצעירה יכולה היתה לפתור בעיות שיפן המבוגרת כבר לא הצליחה. במקביל, כשהכלכלה צעירה, לממשלה יש הרבה כסף כי צעירים לא דורשים הרבה הוצאות, אבל ככל שהכלכלה מתבגרת ההוצאות על ביטוח לאומי, בריאות ותשלומי פנסיה גדלות, מה שמגדיל את החוב הממשלתי ומשאיר לממשלה פחות כסף להתמודד עם בעיות שצצות“.

הולך ופוחת הדור

יי מבסס את כל מאמריו על נתונים גלויים שמתפרסמים בסין. אלא שהוא לא מסתפק בנתוני הלידות היבשים אלא משקלל פנימה גם מספרים על הרשמות לבית הספר ואישורי תושבות כדי להגיע לנתוני הפוריות האמיתיים. כתוצאה, ההערכות שלו בנוגע להשפעת מדיניות הילד האחד קיצוניות יותר מהמספרים הרשמיים שמפרסמות הרשויות הסיניות.

יי פסק כי נכון לשנת 2015 עמדה רמת הפריון בסין על 1.05 ילדים לאישה בממוצע, המספר הנמוך ביותר בעולם, אם כי יש גופים המפרסמים הערכות גבוהות יותר: 1.62 לפי הבנק העולמי ו־1.295 לפי הלשכה הסינית לסטטיסטיקה. בנוסף יי טוען כי האוכלוסייה הסינית כבר נמצאת במגמת התכווצות, בעוד הממשלה הסינית טוענת כי רק ב־2030 יגיע גודל האוכלוסייה במדינה לשיא. בשנה שעברה פרסם יי טענה פרובוקטיבית, לפיה הודו הפכה בפועל למדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם, לאחר שעקפה את סין. לפי הנתונים הרשמיים של סקר האוכלוסין מ־2016, חיו בסין 1.38 מיליארד בני אדם. אולם יי טוען כי הרשויות הסיניות העריכו את מספר הלידות בכמעט 90 מיליון יותר מאשר המספר האמיתי. כתוצאה מכך, האוכלוסייה האמיתית בסין עמדה על 1.29 מיליארד בני אדם בסוף 2016, פחות מ־1.33 מיליארד האזרחים בהודו. הרשויות בסין טענו בתגובה המספרים בהם נוקב יי פשוט לא מסתדרים עם העובדות.

לדעת יי, מדיניות הילד האחד "הצליחה" מעבר לתחזיות, כיוון שהתרחשה במקביל לפיתוח הכלכלי ולעיור, שני תהליכים שיוצרים מעמד בינוני מתרחב המחפש נוחות, ולכן תורמים בעצמם לריסון הילודה. אורח החיים והתזונה המודרניים, טוען יי, פוגעים גם בפוריות הגברים, מה שתורם עוד יותר להאטה בילודה. הדוגמה הדרמטית ביותר להשפעות בקרת האוכלוסין נמצאת באזור צפון־מזרח סין (דונג ביי) שמאכלס כ־109 מיליון תושבים. לפי הנתונים של יי, ממוצע הלידות לאישה באזור זה ירד מ־0.9 בשנת 2000 ל־0.56 בשנת 2015. המשמעות של נתון דרמטי זה היא שהדור הבא יהיה קטן ברבע מגודלו של הדור הקודם — נתון כמעט בלתי נתפס. יי מקשר בין הדמוגרפיה הבעייתית לעובדה שצפון־מזרח סין הפך מאזור תעשייתי משגשג לאחד האזורים הנחשלים בסין בעשורים האחרונים.

”דונג־ביי היה אזור שעבר אורבניזציה ותיעוש מוקדמים, והיו בו משכורות ורמת חינוך גבוהות יחסית. בנוסף, בשנת השבעים הנהיגו באזור מדיניות תכנון משפחה מאוד אפקטיבית“, מסביר יי. ”אם סין לא תמצא דרך לעצור את הפוריות מלהמשיך ולרדת, כל המדינה תלך בכיוון של דונג ביי“.

התפכחות מאוחרת מדי

תחילת ההתפכחות האיטית מאוד של ההנהגה הסינית ממדיניות הילד האחד החלה למעשה כבר באמצע שנות השמונים, כשהממשלה איפשרה למשפחות באזורים כפריים ללדת ילד שני. ב־1994 אסרה הממשלה הסינית על הרשויות המקומיות לקבוע מכסות יעד להפלות ולכפות באלימות את מדיניות הילד האחד. ב־2013 איפשרה הממשלה למשפחות בהן לפחות אחד מבני הזוג הוא ילד יחיד להביא לעולם ילד שני. גם אז ציפו לזינוק במספר הלידות במדינה - שלא הגיע.

הרשויות הסיניות אולי מצהירות כי הנתונים של יי מוגזמים, אך גם הן מבינות שעליהן להתמודד עם המשבר הדמוגרפי המתהווה. יותר ויותר מחוזות בסין החלו להשתמש בתעמולה, סובסידיות ותקנות לעידוד הילודה, היפוך של 180 מעלות מהמדיניות בעבר. בשנים האחרונות, למשל, הרחיבו כל המחוזות בסין את חופשת הלידה הניתנת לנשים. בעיר צ‘אנגשה במחוז חנאן, יצאו במסע פרסום בשנה שעברה תחת הכותרת "1,001 סיבות להביא תינוק", ובשיאנטאו, במחוז חוביי, מכסים בתי החולים את כל הוצאות הלידה ואפילו מציעים סובסידיה של 500־700 יואן ליולדת.  

באוגוסט אשתקד פרסם לראשונה People’s Daily, עיתון המפלגה הקומוניסטית, מאמר שהכיר בהתנגדות משפחות להביא ילד שני בשל ההוצאות הכבדות, אך קרא להן להתגייס למאמץ להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית. "אם לומר זאת בכנות, לידת תינוק אינה רק עניין עבור המשפחה, אלא עניין לאומי“, נכתב במאמר, שזכה לשפע של תגובות ציניות ברשת. "הדרישות שלי לא גבוהות. אני אביא ילד שני אם אקבל דירה“, כתב גולש אחד. "מחירי הדיור הם אמצעי המניעה הטוב ביותר", הוסיף אחר.

באותו החודש פרסמו שני מרצים במכון כלכלי בנאנג‘ינג הצעה שעוררה עוד יותר ביקורת. השניים הציעו להקים קרן לידות, שאליה יופרש חלק מהמשכורת של עובדים מתחת לגיל 40. הכסף ישוחרר כשיביאו ילד שני. במידה שלא יהיו להם ילד שני, הכסף ישוחרר רק בעת שיפרשו לגמלאות. גם כאן ההצעה מרחיקת הלכת נתקלה בקיטונות של ביקורת. ”כשהם לא רוצים ילדים, הם מחייבים אנשים לעבור עיקור. כשהם רוצים יותר, הם מעודדים אותנו ללדת יותר. מה הם חושבים שאני?“, כתב אחד המגיבים.

יי לא מאוד אופטימי לגבי יכולתה של סין להתמודד עם המשבר הדמוגרפי. ”גם אם סין תבטל לגמרי את כל מדיניות בקרת האוכלוסין יהיה בלתי אפשרי להפוך את מגמת הזדקנות האוכלוסייה", הוא אומר. "אתה יכול לראות שהממשלות בטייוואן והונג קונג לא מצליחות לעשות שום דבר. גם סין לא יכולה לעשות כלום. מדיניות ממשלתית יכולה להיות מאוד אפקטיבית בהפחתת הפוריות, אבל מאוד לא אפקטיבית בהעלאתה. זה מאוד יקר ומסובך להאיץ את הפוריות. כדי שהאוכלוסייה הסינית תשמור על גודלה היא זקוקה לשיעור פוריות של 2.3 ילדים לאישה בממוצע, בגלל שיש יותר מקרי מות תינוקות בסין מאשר במדינות מפותחות. גם אם סין תצליח להגיע לקצב פוריות של 1.2 ילדים לאישה, מה שיהיה קשה בפני עצמו, עדיין אוכלוסיית סין צפויה לרדת ל־1.07 מיליארד עד 2050, ולהמשיך לקטון עד ל־480 מיליון בני אדם בלבד ב־2100".

במשך שנים היה ספרו של יי, שיצא לאור בהונג קונג, אסור לפרסום בסין ודעותיו הוחרמו בתקשורת הסינית. הוא עצמו נמנע מלחזור מארה“ב למולדתו, כיוון שפקידים במחוז הבית שלו, חונאן, איימו לעצור אותו, לאחר שהפעיל קשרים כדי לסייע לקרובת משפחה להימלט מהפלה כפויה בחודש השביעי להריונה. אלא שבעשור האחרון, במקביל להתפכחותה של סין ממדיניות הילד האחד, חל שינוי. ב־2013 הספר שלו הודפס במהדורה חדשה בסין, בהוצאה לאור השייכת לממשלה המרכזית, וסוכנות הידיעות הרשמית שינחואה בחרה אותו לאחד הספרים המומלצים של החודש. יי הפך לכוכב ברשת החברתית וויבו, הגרסה הסינית לטוויטר, שם צייץ למיליוני מעריציו. ב־2016 אפילו מימנה לו הממשלה הסינית כרטיס טיסה כדי לבוא להרצות בפורום בואו, אירוע למובילי דעה בממשל, תעשייה ואקדמיה מרחבי אסיה, שנערך באותה שנה באי היינאן בסין.  

אלא שגם היום היחס הרשמי אליו מורכב. ”הם אסרו עכשיו על פרסום הספר החדש שלי בסין", אומר יי. "אני יכול היום לפרסם מאמרים אקדמיים, להשתתף בקבוצות חשיבה ולהתראיין לעיתונות הסינית, אני יכול לפרסם מאמרים שלי בספרים של אחרים, אבל לא ספר משלי. גם את החשבון הוויבו חסמו לי. מבחינת הממשלה, אם הנתונים שלי נכונים, המשמעות היא המדיניות שלהם היתה שגויה ובזה הם לא מוכנים להודות. אז הם מוכנים שאני אדבר, אבל לא בקול רם מדי, שאדבר בלחישה. בכל זאת אני משוכנע שבעוד כמה עשורים בכל העולם, כולל בסין, יסתכלו על מדיניות בקרת האוכלוסייה ויתהו איך בני אדם עשו טעות מטופשת כזו“.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



12 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

12.
זה מאוד תלוי על איזה עתיד אנחנו מדברים.
אם השיח הוא אודות העתיד הקרוב, נניח 20 שנה, אז סבביר שהוא אומר דברים של טעם. ברם אם נרצה להרחיק מבטינו אל העתיד הרחוק יותר - כדאי שהאנושות כולה תאמץ את הגישה הזו (ילד אחד לכל היותר) שכן כבר לעת זו הפלנטה שלנו רועדת לנוכח קיום האדם על פני האדמה, וכפי שאני רואה את זה, 4-5 מיליארד זה בהחלט אמור לסדר את האנושת כולה. (ואני מודע לזה שנפח העסקים יקטן כתוצאה מכך, יהיו המון דירות רפאים ובכלל יהיה יותר מקום לנו {בני האדם} ולבעלי החיים האחרים שגם הם אמורים להיות בעלי זכות כלשהי כאן על כדור הארץ)
משה  |  23.05.19
11.
מאמר מעניין, אך התזה המוצגת בו לא משכנעת
ראשית הרקע של בעל התיאוריה, כבן למשפחה גדולה, אוהב ילדים, ומתנגד חריף להגבלת הילודה, מעלה את השאלה: כמה אמינה תחזית בכלכלת מאקרו שמסתכלת רק דרך המשקפיים הדמוגרפיים. שנית, לעניין סין המזדקנת והמאפירה - אכן ההיערכות הפנימית הסינית מותאמת לרמת הילודה נמוכה מהמקובל במערב, ומקשה על שינויים בתחום. אבל - ילודה זה תהליך מעריכי (אקספוננציאלי). בהסרת חסמים, אוכלוסיה ״מתפוצצת״ בזמן קצר עד שהיא נחסמת ע״י המשאבים הקיימים. אם סין תיקלע ל״מיעוט אנשים״ - זה יסתדר בתוך זמן קצר יחסית. ניחוש - דור אחד (כ 20 שנה). גם אם בזמן ״תיקון״ העיוות בילודה כלכלת סין לא ״תעקוף״ את ארה״ב, היא תוכל לעשות זאת אחרי כן, אם לא יהיו גורמים מרסנים אחרים. ולסיכום - כל תחזית כלכלית ארוכת טווח שניתנה אי פעם בהסטוריה - נמצאה בדיעבד שגויה. בני אדם לא יודעים לחזות שום דבר שקשור בבני אדם אחרים לטווח ארוך.
משה זוכמיר  |  21.05.19
10.
נראה אוסף הזוי של הגיגים שלא קשורים למציאות.
כל אחד שמגיע לאוניברסיטה בארה"ב כותב "מחקרים" ומפרסם מאמרים כדי להוכיח שהוא עושה משהו. אלו שהם נבואות בנויות על כל מיני גרפים ותשקיפים שלא יעמדו במבחן המציאות. לו לא היתה מדיניות ילד אחד בסין הם היו מגיעים היום לשני בליון (מליארד) איש ואין להם מספיק מקורות מים ומזון להאכיל את כל הפיות האלו. סין סובלת מזיהום קשה של מים, אוויר וסביבה בגלל כל התיעוש שלה. כך שמדיניות הילד האחד היתה חכמה ביותר וחבל שהפסיקו אותה. לא מדובר באייסלאנד עם 300 אלף איש אלא באימפריה שהיא מליארד וחמש מאות מליון איש....כך שממש לא צריך להגדיל אצלם את הילודה. המדינות העשירות בעולם הן מדינות המערב שבהן שיעור ילודה שלילי. הן השולטות בכסף, בכוח ותומכות באזרחיהן. רק מדינה עם שיעור ילודה מצומצם תוכל להיות בעלת משאבים לכלכל את אזרחיה ותושביה. סין קנתה את חצי כדור הארץ, העבירה אליה את כל תעשיית העולם בארבעת העשורים האחרונים, ולכן מצבה יהיה רק טוב בעתיד משל שאר העולם
סין תהיי האימפריה השלטת בעולם  |  20.05.19
לכל התגובות