אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בקשת אישור בית משפט לחלוקת דיבידנד ‑ הליך מיותר שניתן לבטלו צילום: אימג'בנק/thinkstock

בקשת אישור בית משפט לחלוקת דיבידנד ‑ הליך מיותר שניתן לבטלו

ההליך שנועד להגן על הנושים ועל החזר כספם אולי נובע מכוונה טובה, אך בפועל מדובר בבזבוז זמן ומשאבים שיוצר עומס על המערכת המשפטית, על החברה ועל משקיעיה. יש כלים אחרים להבטחת כספם של נושים

28.05.2019, 09:02 | עו"ד אור בר־און גיל

הצטרפו לעדכונים שוטפים בערוץ הטלגרם של מדור שוק ההון בכלכליסט

 

תיקון תקנות סדר הדין האזרחי העלה על נס את היעילות ואת השימוש המושכל במשאביה המוגבלים של מערכת המשפט. ברוח זו ראוי לבטל הליך מיותר, בקשות לאישור של חלוקת דיבידנד, או של רכישה עצמית של מניות ‑ שלא מתוך רווחים לחלוקה, לפי סעיף 303 לחוק החברות.

מדובר בהליך אשר עשרות כמוהו מתבררים מדי שנה בבתי המשפט המחוזיים העמוסים, תוך בזבוז זמנם של השופטים ותוך עלויות ניכרות למתדיינים.

חוק החברות מתיר לחברה לחלק דיבידנד או לרכוש מניות בשני מסלולים: אם לחברה יש רווחים חשבונאיים, היא יכולה להסתפק באישור דירקטוריון לחלוקה. אם אין לה רווחים כאלה, היא זקוקה, בנוסף להחלטת הדירקטוריון, גם לאישור של בית המשפט. בית המשפט משמש כגורם מבקר שתפקידו לוודא שחברה אינה מתפרקת מנכסיה כך שכשיבואו הנושים לגבות את המגיע להם, יעמדו בפני שוקת שבורה.

חלוקה רק מרווחים בפועל? ישנם סוגים נוספים של רווחים ‑ משיערוך למשל

בשנים האחרונות התפרסמה כוונת משרד המשפטים לצמצם עוד יותר את יכולתן של חברות לחלק דיבידנד — ולתקן את החוק באופן שניתן יהיה לחלק דיבידנדים רק מתוך רווחים בפועל. זאת בניגוד לרווחים אחרים, כמו למשל רווחים משיערוך, כלומר, עליית ערך של נכסים קיימים.

החוק מגובה בתקנות מפורטות אשר קובעות פרוצדורה נוקשה לבקשת חלוקה, הכוללת פרסום בעיתונים, מכתבים לרשויות ולנושים, תקופת המתנה של חודש וכיוצא בזה. בנוסף לתקנות התגבשה פרקטיקה שלפיה על מבקש החלוקה לתמוך את הבקשה בתצהירים, במכתבים מרואי החשבון ובחוות דעת של מומחה כלכלי. בתי המשפט וכונס הנכסים הרשמי, שגויס לסייע להם, עושים את המיטב, מטפלים בבקשות אלה ביעילות ‑ ועדיין, מדובר בהליך מורכב שנמשך חודשים ומצריך מומחיות. מסיבה זו, ההליך מכביד על חברות, על בעלי מניותיהן ועל בית המשפט. כל זה היה מתקבל על הדעת אם היה בהליך זה צורך אמיתי, אלא שאין בו.

אינדיקציה אחת לכך שאין בהליך צורך היא שמתוך למעלה מ־100 החלטות בעניין הפחתת הון שדווחו במאגר המשפטי תקדין, רק בשלושה מקרים התנגד נושה לבקשה. בכל שאר המקרים דן בית המשפט בבקשה והכריע בה כשהוא שם עצמו אפוטרופוס לנושים עלומים אשר איש מהם לא ראה לנכון להתנגד.

בנוסף, ההליך הקבוע בתקנות נוקשה מדי ואינו מבחין בין חברה הרוצה לחלק דיבידנד של 50 מיליון שקל, לבין חברה הרוצה לרכוש את מניותיו של בעל מניות פורש עבור 500 שקל בלבד. אף שרכישת המניות בסכום פעוט אינה משפיעה באמת על נושי החברה ועשויה להועיל לה מאוד, היא מצריכה את אותה פרוצדורה מסורבלת.

חלוקת הדיבידנד היא אינטרס של כל הצדדים הקשורים בחברה

דיבידנד הוא אחת הדרכים המאפשרות לבעלי המניות ליהנות מפירות השקעתם כך שאלה לא יישארו כלואים בחברה. הוא גם מאפשר הקצאת משאבים טובה יותר במקרים מתאימים, ומונע מצב שבו הון רובץ בחברה כאבן שאין לה הופכין, כאשר ניתן לעשות בו שימוש טוב יותר. על פני הדברים יש היגיון בהבחנה בין חלוקה מרווחים לבין חלוקה כאשר אין רווחים. אחרי הכל, אם אין לחברה רווחים, מה בדיוק היא מתכוונת לחלק? אלא שהאינטואיציה בעניין זה מטעה. כך, למשל, בגלל האופן שבו כללי החשבונאות מטפלים באופציות לעובדים ובנכסים לא מוחשיים, לחברות הייטק רבות, כולל חברות עם עשרות מיליוני שקלים בקופתן, אין רווחים לחלוקה.

חשוב להקל ככל האפשר חלוקת דיבידנד ורכישה עצמית של מניות — כאשר דירקטוריון החברה תומך בחלוקה ומבלי לפגוע בזכויותיהם של נושים. איך עושים זאת? מבטלים את ההבחנה שפעמים רבות אין לה משמעות כלכלית, בין חלוקה מתוך רווחים לחלוקה בהיעדר רווחים. רצוי להשאיר רק את מבחן יכולת הפירעון.

דירקטוריון חברה יוכל להחליט בעצמו, ללא נטילת רשות מבית המשפט, על חלוקת דיבידנד בכל מקרה שבו יגיע למסקנה כי החלוקה רצויה ולא תפגע ביכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. זה הדין, למשל, במדינת דלאוור, בעלת דיני התאגידים המובילים בארה"ב. דירקטוריון חברה הרשומה בדלאוור רשאי להחליט על חלוקת דיבידנד מתוך העודף, כלומר ההפרש בין שווי השוק נטו של נכסי החברה לבין הערך הנקוב של מניותיה (שהוא בדרך כלל אפסי).

ההגנה העיקרית על נושים היא בכך שחברי הדירקטוריון בדלאוור, כמו בישראל, חבים באחריות אישית לחובות שלא נפרעו כתוצאה מחלוקה. זה הדין בדלאוור כבר שנים רבות, ואף על פי שחברות המאוגדות בדלאוור מגיעות לחדלות פירעון מדי פעם, לא נראה שמדיניות זו היא הגורם לכך. גם לא נראה שקיימת בחברות המאוגדות בדלאוור בעיה מיוחדת של ריקון חברות מנכסיהן ופגיעה בזכויות נושים.

יש דרכים אחרות להגן על הנושים: למשל, להרחיב את חובת הפרסום

גם אם רוצים להגן על נושים בישראל מעל ומעבר למקובל בדלאוור, יש לכך כמה פתרונות פשוטים. למשל, להרחיב את חובת הפרסום: באתר האינטרנט של החברה, במכתבים לעובדים וכן לנושים בסכומים לא גבוהים, כדי לוודא שכל הנושים מודעים ליכולתם להתנגד למהלך.

את האחריות האישית של הדירקטורים ניתן גם לגבות בדרישה שהחברה תהיה מחויבת לרכוש פוליסת אחריות דירקטורים בגובה מלוא סכום החלוקה (או שווייה, במקרה של חלוקה בעין). מדובר בפוליסה אשר תוודא שיהיה לנושים מאיפה להיפרע במקרה שיתברר שהחלוקה בוצעה שלא כדין.

הגבלת היכולת למשוך דיבידנד במקרים מתאימים היא עול משמעותי שמוטל על חברות. כמוהו כמס שמטילה המדינה. אלא שבניגוד למס, העלות של המגבלה אינה מגיעה לאוצר המדינה אלא היא בגדר בזבוז, שמתווסף לבזבוז זמנם של השופטים וזמנו של הכונס הרשמי.

השורה התחתונה - על ידי ביטול הצורך לפנות לבית המשפט לקבלת אישור, ייפטר בית המשפט מתפקידו כגננת של הדירקטוריון ויוכל להקדיש זמן למתדיינים שבאמת זקוקים לו

 

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין מיתר ליקוורניק גבע לשם טל ושות'

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות