אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוסף שבועי 30.5.19 טוטנהאם נגד ליברפול בשנה שעברה, צילום: Rui Vieira צילום: Rui Vieira

מוסף כלכליסט

כך נבנתה האימפריה הבריטית

רגע אחרי גמר גביע אירופה ורגע לפני גמר ליגת האלופות - שבהם מככבות ארבע קבוצות אנגליות - אוריאל דסקל מסביר איך קרה שהבריטים השתלטו על עולם הכדורגל, ומי המדינה היחידה שיכולה לעצור אותם

01.06.2019, 17:02 | אוריאל דסקל
29

 במאי 1985, אצטדיון הייזל בבריסל, כשעה לפני גמר גביע האלופות בין ליברפול ליובנטוס. אוהדים אנגלים שיכורים פורצים את רצועת ההפרדה מהקהל האיטלקי ומשליכים פחיות וחפצים אחרים. אוהדי יובנטוס מנסים להימלט ונדחסים אל החומה. לחץ ההמון מוביל לקריסתה, למותם של 39 אוהדים איטלקים ולפציעתם של יותר מ־600 בני אדם שנרמסו. כוחות החילוץ עובדים ללא הפסק, אבל אופ"א מחליטה לקיים את המשחק בכל זאת. יובנטוס מנצחת 0-1.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

ימים ספורים אחרי אסון הייזל, אופ"א השעתה את כל המועדונים האנגליים מהטורנירים שלה למשך עשור (פרק הזמן קוצר בהמשך לשש שנים). שאר המועדונים באירופה בירכו על ההשעיה, שחסכה מהם התמודדות עם קבוצות אנגליות — שבין 1977 ל־1984 ניצחו בגביע האלופות שבע מתוך שמונה פעמים — וגם עם החוליגנים. אפילו ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר תמכה בהשעיה והכריזה על "מבצע לניקוי החוליגניזם". 

זה לא קרה. ב־1989, במשחק חצי גמר הגביע האנגלי, התרחש אסון הילסבורו, שבו נמחצו למוות 96 אוהדי ליברפול. הממשלה והמשטרה האשימו את האוהדים, אבל בפועל המבנים הרעועים והתנהלות הרשויות הם שהובילו לאסון. בעקבותיו, סוף סוף, כל האצטדיונים באנגליה שופצו, מכסף ציבורי ומהשקעות פרטיות, בצעד הראשון שהוביל לכך שהכדורגל האנגלי נהפך לחוויה לכל המשפחה, של מקומיים ותיירים — ולזירה ששולטת בכל ענף הכדורגל העולמי.

השבוע, בדיוק 34 שנה אחרי אסון הייזל, שתי קבוצות אנגליות התמודדו בגמר ליגת אירופה (צ'לסי נגד ארסנל), וחשוב מכך — שתי אנגליות יתמודדו בשבת בגמר ליגת האלופות (טוטנהאם נגד ליברפול). זו הפעם הראשונה שבשני הגמרים המובילים ביבשת מתמודדות קבוצות מאותה מדינה, וכרגע נראה שיהיה קשה מאוד לעצור את השליטה האנגלית בענף — בשוק העברות השחקנים, בזירת המאמנים ובעיקר על המגרשים. איך חזרה האימפריה הבריטית לשלוט בעולם הכדורגל? מבט על התהליכים שהתרחשו ב־25 השנים האחרונות ומגיעים כעת לשיאם מספק תשובה מרתקת: שליטה ספורטיבית שנולדה הודות לשילוב של נסיבות דרמטיות, החלטות ניהול חכמות, והשקעה כספית אדירה אך מדויקת. יכול להיות שכעת רק אנגליה יכולה לעצור את אנגליה.

כסף: ההימור של מרדוק

ב־1992 ענקית התקשורת הבריטית סקיי של רופרט מרדוק היתה על סף קריסה. גם הכדורגל האנגלי עוד היה בשפל תדמיתי בעקבות שני האסונות, כשניצני התאוששות ראשונים נרשמו אחרי שהנבחרת הגיעה לחצי הגמר במונדיאל 1990. מרדוק החליט לנצל את המומנטום ולקשור את גורל הליגה המקומית עם גורל רשת הטלוויזיה שלו. הוא קנה את זכויות השידור ב־304 מיליון ליש"ט, ומאז נהפכה סקיי לספקית הכבלים המובילה בבריטניה, והפרמיירליג דהרה קדימה. רק כדי לסבר את האוזן, בשני חוזי השידור האחרונים (2015 ו־2018) בין סקיי וחברת BT לליגה, התחייבו החברות להעביר לקבוצות האנגליות יותר מ־10 מיליארד ליש"ט תמורת זכויות שידור — פי 30 מהחוזה הראשון, ולפחות פי שניים מהתשלום שמעבירות כיום חברות טלוויזיה לכל ליגה אחרת. כסף נוסף מגיע מגופי שידור מחוץ לבריטניה — כ־3 מיליארד ליש"ט, לפחות פי שלושה יותר מההסכמים בליגות אחרות.

הכספים הללו הפכו בסוף שנות התשעים את הקבוצות האנגליות לנכסים מניבים, ובתחילת העשור הקודם הן נהפכו לנכסים אסטרטגיים עבור משקיעים חיצוניים כגון רומן אברמוביץ' (צ'לסי) ואבו דאבי (מנצ'סטר סיטי). אלה ראו במועדונים השקעה שמקדמת את התדמית שלהם, וכך את האינטרסים האישיים או הלאומיים. איתם הגיעו גם משקיעים אמריקאים, שראו במועדונים נכסים שמייצרים המון מזומנים ותורמים לרשת העסקית.

קראו עוד בכלכליסט

התוצאה היא שבעשורים האחרונים הוזרם המון כסף לכדורגל האנגלי, ובאופן טבעי הוא יצר פער אדיר משאר הליגות. כיום כל קבוצות הפרמיירליג, 20 במספר, מדורגות בין 40 הקבוצות העשירות באירופה; שש מהן בעשירייה הראשונה. המצב הזה מדאיג כבר שנים את שאר המועדונים ביבשת ומעורר חשש שהעושר האנגלי יעוות את הענף.

"הפרמיירליג עשויה להיות גדולה יותר מליגת האלופות, היא תהיה ה־NBA של הכדורגל, וכל השחקנים הכי טובים בעולם ישחקו אצלה. מה שקורה עכשיו באנגליה יהיה בעל השפעה אדירה בגרמניה, איטליה, ספרד ובכלל. אני לא יכול לדמיין שאופ"א לא תגיב מתישהו", אמר ברנרד קאיזו, נשיא סנט אטיין הצרפתית, כבר ב־2015. הוא בעצם חשש שהשכר הגבוה ימשוך לאנגליה כדורגלנים מצטיינים שיעדיפו לשחק בקבוצת פרמיירליג שאינה בליגת האלופות, מה שירוקן את שאר הקבוצות מכדורגלני־על ויגדיל עוד יותר את היתרון האנגלי.

החשש התברר כמוצדק: קבוצות ממעמד הביניים של הכדורגל האירופי דיממו כישרונות לטובת אנגליה, שם איכות הסגלים קפצה. בסופר־קלאבס (ריאל מדריד, ברצלונה, יובנטוס, באיירן מינכן ופריז סן ז'רמן) אמנם משלמים יותר מברוב הפרמיירליג, אבל גם הם נמצאים בחשש תמידי שלא יצליחו לגייס מזכויות שידור סכומים דומים לאלה שמקבלים האנגלים. לכן גם המועדונים האלה כבר הצטרפו ללחץ על אופ"א לשנות את ליגת האלופות כדי שתכניס להם יותר מזכויות השידור.

אוכל: שלום לצ'יפס ולבירה

הכדורגלנים האנגלים תמיד היו מגובשים יותר משאר עמיתיהם באירופה, והמשחק שלהם קבוצתי יותר. אלא שהסוד שמאחורי הגיבוש היה המון אלכוהול, שזרם ב"ערבי גיבוש" קבוצתיים. בראיין קלאף, שהוביל כמאמן את נוטינגהאם פורסט הקטנה לשתי אליפויות אירופה ב־1979 ו־1980, למשל, נהג לכנס את השחקנים לערבים כאלה מדי שבוע. אחרי התארים, זה נגמר באלכוהוליזם שלו ושל כמה מהשחקנים.

ארסן ונגר, מנג ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל לשעבר, במשחק נגד ברונלי בשנה שעברה. אנגליה נהפכה למעבדה לטקטיקה של כדורגל | צילום: Matt Dunham ארסן ונגר, מנג

בשנות התשעים הקבוצות ביבשת כבר הקפידו על תזונה נכונה ועל סטנדרטים מקצועיים שנדרשו מכל אנשי המועדון. אנגליה, תחת עונש ההשעיה, היתה מנותקת מהתהליכים האלה. השחקנים שם המשיכו לשתות לשוכרה ולאכול רע. דניס ברגקאמפ, חלוץ הולנדי אגדי שהגיע לארסנל ב־1995 והיה מהזרים המשמעותיים הראשונים בפרמיירליג, כתב באוטוביוגרפיה שלו: "הגעתי לחדר ההלבשה והבנתי שהרבה דברים שקורים בו לא תקינים. לפני המשחקים השחקנים אכלו שעועית ברוטב עגבניות, בייקון, ביצים מקושקשות, צ'יפס ושוקולד. אני הבאתי אוכל משלי. אחרי אימונים קשים הייתי רואה את השחקנים יושבים בפאב ושותים. לפעמים היית מריח את האלכוהול בבוקר. אי אפשר להגיד שהם לא הגיעו למגרש ונתנו 100%, אבל חשבתי: 'איך אפשר להתייחס לגוף שלך ככה ולהיות מקצוען?'"

שנה אחרי ברגקאמפ הגיע לארסנל המאמן הצרפתי ארסן ונגר, ושינה הכל. הוא הכניס לקבוצה תפיסות מהפכניות מבחינתה, כגון מתיחות ושתיית מים, הנהיג משטר של תזונה בריאה, נאבק באלכוהול והכריח את השחקנים לתרגל פילאטיס ויוגה. התוצאה היתה כושר טוב יותר, שחקנים עם קריירות ארוכות יותר וקבוצה שמעכה את היריבות. בשנים הבאות ההצלחה הפכה את הגישה של ונגר לסטנדרט בבריטניה, ומחלקות הכושר והבריאות של המועדונים נהנות היום מתקציבים של מיליוני ליש"ט בכל עונה. מי שלא עומד בסטנדרטים נפלט החוצה. כיום בכל ענף הכדורגל העולמי אין שחקנים עם ביצועים גופניים טובים יותר מבפרמיירליג. זה ניכר בחצאי הגמר של ליגת האלופות, כשטוטנהאם וליברפול גברו על אייאקס וברצלונה במידה רבה בזכות יכולות פיזיות מצוינות.

טכניקה: הפבלות של לונדון

בבסיס הכדורגל האנגלי עומדת המחויבות הטוטאליתשל השחקנים. אל הבסיס הזה הצטרפו, כאמור, הכסף והתפיסות הפיזיולוגית. ביבשת חששו מהרגע הזה. "כדורגלן אנגלי אף פעם לא מוותר, הוא יילחם עד הסוף. אם יהיו לו גם יכולות טכניות וגופניות כמו לשחקנים באירופה, אנגליה עשויה להשתלט על עולם הכדורגל", אמר כבר ב־1993 רוג'ר ספריי, מאמן כושר אנגלי שעבד בכל העולם. "המחשבה של השחקן הבריטי שונה משל עמיתו הברזילאי למשל. הבריטי פרגמטי וישיר, ואילו הברזילאי נהנה יותר עם הכדור, וגם נהנה יותר להשתמש בכל איברי גופו כדי להשתלט עליו".

אז אחרי שלמדו מהאירופים, האנגלים התחילו ללמוד מברזיל. זה לא היה מובן מאליו. באותה תקופה צ'רלס יוז, מי שהיה הכוח המקצועי המוביל באנגליה, המנהל הספורטיבי של ההתאחדות לכדורגל, טען ש"אין לאנגליה מה ללמוד מברזיל". אבל מאז כבר למדו את חשיבות היצירתיות במשחק, ואת העובדה ש"הרחוב" הוא המורה הטוב ביותר ליצירתיות הזאת, שאותה צריך לפתח מגיל צעיר.

ילדים משחקים ב"כלוב כדורגל" בלונדון. המתקנים האלה מצמיחים דורות חדשים של כדורגלנים מצוינים, צילום: Adam Davy ילדים משחקים ב"כלוב כדורגל" בלונדון. המתקנים האלה מצמיחים דורות חדשים של כדורגלנים מצוינים | צילום: Adam Davy ילדים משחקים ב"כלוב כדורגל" בלונדון. המתקנים האלה מצמיחים דורות חדשים של כדורגלנים מצוינים, צילום: Adam Davy

ההתפתחות העירונית בלונדון לקראת האולימפיאדה ב־2012 הובילה לבניית "כלובי כדורגל", מגרשים קטנים בעיר שהפכו את המשחק לנגיש להרבה יותר ילדים מבעבר. לא בכדי כיום חלק מהשחקנים הצעירים הטובים באירופה גדלו בבירה האנגלית, כפי שפריז והפרברים שלה הם כר הגידול הפורה ביותר עבור נבחרת צרפת (ונבחרות אפריקאיות רבות, שמושכות אגב גם כדורגלנים מלונדון). "הכלובים הללו הם כר טיפוח מושלם לכדורגלנים צעירים. אפשר לשחק בהם כל היום וכל הלילה — ממשחק מאולתר נגד גדולים ממך ועד טורנירים מתוכננים", כתב פרשן הכדורגל רורי סמית ב"הניו יורק טיימס". "הכלובים עם התדמית הטובה ביותר מושכים את השחקנים הכי טובים מאזורים אחרים — מה שמגביר את התחרות והופך משחקים לקרבות על גאווה מקומית, כשמסביב מגיעים אוהדים וצופים שהופכים את המשחקים לתחרותיים עוד יותר".

האווירה הזאת מייצרת קשיחות, שליטה בכדור ויצירתיות. ואחרי שהשחקנים מצטיינים בכלובים, הם מגיעים לאקדמיות לכדורגל, שנהנות מההשקעה הגדולה בעולם — 2 מיליון עד 5 מיליון ליש"ט בכל שנתון — ונהנים מליווי של ה־EPPP, Elite Player Performance Plan. זו תוכנית לשיפור הסטנדרטים של אקדמיות הכדורגל המקצועיות, שפועלת להגדלת מספר שחקני הבית שזוכים לחוזה מקצועני, להרחבת זמני האימון ולשיפור התנאים והאימונים. האקלים התחרותי באקדמיות האלה יוצר הרבה בעיות — לחץ גדול על השחקנים הצעירים, פגיעה בחינוך, מעורבות מוגזמת של הורים, סוכנים וכסף, ועוד — אבל גם מייצר המון שחקנים טובים. כך, הנבחרות האנגליות הצעירות זוכות שוב ושוב בטורנירים בינלאומיים. כשהם מגיעים לבוגרים, השחקנים האלה צריכים להתחרות על מקום בהרכב מול הזרים הרבים ששוטפים את הפרמיירליג. זה רק מחייב אותם להיות קשוחים יותר, טובים יותר.

פתיחות: שפות כדורגל חדשות

גם הזרים הם חלק משמעותי מההצלחה האנגלית. ב־1930, כשארסנל רצתה להחתים שוער אוסטרי, התאחדות הכדורגל האנגלית אסרה זאת בטענה שמדובר במהלך "דוחה" ו"מעליב", "עדות לחולשה של הנהלת המועדון". הניסיון ההוא הוביל לחוק של ההתאחדות שאסר על "שחקן שאינו בריטי ולא חי לפחות שנתיים בבריטניה" לשחק במדינה ככדורגלן מקצועי. בעשורים הבאים רק שחקנים מעטים ענו על הדרישות האלה (באמצע המאה השוער הגרמני ברט טראוטמן, למשל, שיחק במנצ'סטר סיטי כיוון ששהה יותר משנתיים באנגליה כאסיר מלחמה), בעוד שבאירופה כיכבו זרים במועדונים הגדולים והעשירו את תרבות הכדורגל ביבשת.

רומן אברמוביץ רומן אברמוביץ', בעלי צ'לסי. הכסף הגדול שמשקיעים כמוהו הזרימו לכדורגל האנגלי מאפשר את העליונות בענף | צילום: AFP רומן אברמוביץ

רק בפברואר 1978, כחלק מלחץ של הקהילה האירופית על בריטניה, בוטל האיסור והחל טפטוף של זרים לכדורגל האנגלי. עד הקמת הפרמיירליג ב־1992 הוא נותר סגור ומבודד יחסית, אבל כשעוד ועוד קבוצות נקנו בידי בעלים זרים שהתרגשו פחות מהאלמנט הפטריוטי, וכשהתברר שרבים מהאוהדים בכלל אינם בריטים — התמונה השתנתה. בשנת הקמת הפרמיירליג 69% מהשחקנים בליגה היו אנגלים, כיום מדובר בפחות משליש (לעומת 50% גרמנים בבונדסליגה ו־69% ספרדים בלה ליגה). כדורגלנים מיותר מ־100 לאומים שיחקו בפרמיירליג, וספרדים וצרפתים מקבלים באנגליה יותר דקות משחק מאנגלים. זו הליגה האטרקטיבית ביותר לשחקנים מכל העולם — הכי הרבה כסף, הכי הרבה חשיפה, והניהול הטוב באירופה. התמורה שהזרים מביאים לפרמיירליג היא איכות, גיוון, ותפיסות כדורגל חדשות.

שינוי הגישה חלחל גם למאמנים. ונגר, שעזב את ארסנל ב־2017, היה המנג'ר האחרון בפרמיירליג. מנג'ר הוא קונספט אנגלי, שבו אדם אחד הוא השולט הבלעדי בגורל המועדון: אחראי על החתמות שחקנים, בריאותם, האימונים, הטקטיקה ולעתים גם על הסכמי החסות ומכירת הכרטיסים. הוא נולד בשנות השלושים ומת כשונגר עזב, אחרי שהמועדונים הבינו שאדם אחד לא יכול לעסוק בכל אלה וגם להכין את הקבוצה למשחק הבא.

כיום כמעט בכל מועדון יש מנהלים מקצועיים בכירים שמנהלים את כל מה שנוגע להיבטים הספורטיביים, וכמו השחקנים גם הם מגיעים משלל מדינות, מה שמרחיב את סוגי הכדורגל בפרמיירליג, מעניק קשרים ומשריש מתודות חדשות. צ'יקי בגיריסטיין, שבנה את ברצלונה הגדולה של פפ גווארדיולה, הוא המנהל המקצועי של מנצ'סטר סיטי; אברטון הביאה את מרסל ברנדס, שבנה את פ.ס.וו איינדהובן; בליברפול יש צוות רכש שלם שמונהג בידי אחד האנשים המבריקים בעולם הכדורגל, מייקל אדוארדס; בטוטנהאם יש מומחית מספרים, רבקה קייפלהורן; וכן הלאה. במילים אחרות, הקבוצות האנגליות התמקצעו בלהתמקצע. מועדונים שלא ממנים מנהל מקצועי נשארים מאחור — ומנצ'סטר יונייטד היא הדוגמה הבולטת לכך.

"הפרמיירליג עשויה להיות גדולה יותר מליגת האלופות, היא תהיה ה־NBA של הכדורגל. אני לא יכול לדמיין שאופ"א לא תגיב מתישהו", הזהיר נשיא סנט אטיין הצרפתית כבר ב־2015"

חדשנות: המשחק המודרני הגיע

יש עוד אלמנט חשוב שמאפשר את השליטה הבריטית הנוכחית בכדורגל: האנגלים סוף סוף התנתקו מהכדורגל האנגלי המקורי. כי במקור החוקים שם אפשרו, למשל, לשחקני ההגנה לדחוף, לבעוט ולהפיל שחקנים יריבים, ועל המגרשים ראו לא מעט בעיטות, משיכות ומכות. המשחק התבסס בעיקר על הגבהות ארוכות טווח, בעיטות וכישורי כדרור, כמעט לא על מסירות. קצת כמו משחק של ילדים, כולם רדפו אחרי שחקן אחד שמכדרר.

זה מפתיע, כי כבר ב־1867 קיבלו סקוטים בקווינס פארק שבגלזגו את חוקי ההתאחדות האנגלית, הבינו שהם יכולים למסור והמציאו את המשחק כפי שאנחנו מכירים אותו. כל ענפי הכדורגל צמחו משם, ודווקא האנגלים סירבו במשך שנים לאמץ את הקונספט. תפיסת הכדורגל כמשחק של כוח ולא מוח היתה נטועה עמוק בדנ"א שלהם. ההתאחדות המקומית המליצה למנוע משחקנים את הכדור כדי ש"יפתחו רעב לכדור", ומאמנים ושחקנים יצירתיים שחושבים אחרת, למשל ג'ימי הוגאן (שהביא את הכדורגל לגרמניה, אוסטריה והונגריה), מצאו עצמם מחוץ לכדורגל האנגלי, מוקעים כ"לא יעילים", "פרועים" ו"לא גברים". "הכדורגל הגברי" היה כזה של בעיטות ארוכות, מהירות ועוצמה. לכן כשבעולם התפתח כדורגל פחות אגרסיבי, שמתבסס על קואורדינציה וטכניקה, השחקנים האנגליים מצאו את עצמם מפגרים מאחור. הם ודאי לא היו מהמדינות שהובילו את הפיתוח הטקטי של המשחק, והתקשו להתמודד איתן על המגרש.

כל זה השתנה בשנים האחרונות. הכסף, השחקנים שגדלים באקדמיות או מגיעים ממסורות כדורגל שונות והמנהלים המקצועיים משנים את מסורת הכדורגל המקומית מהיסוד. פפ גווארדיולה, מאוריסיו פוצ'טינו, יורגן קלופ, מאוריציו סארי, אונאי אמרי ומאמנים אחרים שזכו בעשרות תארים ברחבי העולם מובילים כיום קבוצות בפרמיירליג, ו"הם מגיעים עם תפיסה מקצועית מגובשת והמון קשרים ורשתות מידע, שמאפשרים לשאוב אנשי צוות ושחקנים מובילים, רעיונות חדשים ואבחנות משמעותיות על המשחק", מסביר פרופ' סטפן שימאנסקי, החוקר המוביל בעולם בכלכלת ספורט. כך, מזירה שהתבססה על טקטיקות מיושנות, הפכה הפרמיירליג למעבדת הכדורגל החדשנית של העולם.

באופן מעט אירוני, הכדורגל המעודכן הזה מתחבר דווקא למשהו שאפיין את הקבוצות האנגליות הבכירות בשנות השבעים והשמונים, כשהיו אימת אירופה — משחק הלחץ. הסתערות על היריבה, שמייצרת הזדמנויות רבות לשערים. "השיטה הזאת מזכירה את הרדיפה המסורתית של הקבוצות האנגליות באירופה (hounding) בשנות השמונים", טוען ג'ונתן ווילסון, שמתמחה בהיסטוריה הטקטית של הכדורגל. "ליברפול ונוטינגהאם פורסט היו מפתיעות את היריבות שהחזיקו בכדור עם ציד אגרסיבי". כך, הרעב נשאר, אבל הוא מגובה בטקטיקה הרבה יותר מחושבת ובאימונים הרבה יותר אפקטיביים.

כך נבנתה האימפריה הבריטית
 
להאזנה לפודקאסט
לחץ כאןכך נבנתה האימפריה הבריטית

ברקזיט: קץ השליטה?

כדי לבסס שליטה כמו זו שיש לאנגלים בכדורגל כיום היה צריך שלא מעט כוכבים יסתדרו נכון. זה קרה בזכות תהליכים שהיו שלובים זה בזה — כסף (שהביא שחקנים ומנהלים מצוינים) וההפנמה של תפיסות חדשות (ששינו מסורות עמוקות הנוגעות לתזונה, לבריאות ולחינוך, ליצירתיות ולטקטיקה).

יציאה מהאיחוד האירופי עשויה להוביל להגבלות משמעותיות על הקבוצות האנגליות. אבל כפי שנדרשו עשרות שנים כדי שהשליטה האנגלית תתבסס, גם הפגיעה בה רחוקה מלהיות מיידית

כעת כל זה עלול להיגמר דווקא מסיבות פוליטית; אריק איידל, איש מונטי פייתון, הגדיר את הברקזיט "ירי עצמי בברך של האומה". אבל על הדרך הכדור הזה יכול לרסק את הברכיים של כל כדורגלן מקומי.

יציאה מהאיחוד האירופי עשויה להוביל להגבלות משמעותיות על הקבוצות האנגליות. מעל הכל, יהיה להן קשה יותר להחתים מאמנים, עובדים ושחקנים זרים, מה שככל הנראה יורגש היטב בביצועי הקבוצות. אבל כפי שנדרשו עשרות שנים כדי שהשליטה האנגלית תתבסס, גם הפגיעה בה רחוקה מלהיות מיידית. גם אחרי הברקזיט הפרמיירליג עדיין תרוויח יותר מכל ליגה אחרת, מהסכמי השידור ומ־95% תפוסה במגרשים. אחרי שנים של דומיננטיות ספרדית, העידן האנגלי לא יסתיים בקרוב. אבל יכול להיות שדווקא רגע השיא הנוכחי, עם ארבע קבוצות בשני הגמרים הגדולים באירופה, מתרחש בדיוק במקביל לרגע שבו כיוון הרוח שוב מתחיל להשתנות.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות