"טכנולוגיה צריכה לגרום לאנשים לחייך"

ל מדרכות סן פרנסיסקו נוסע כבר חמישה חודשים רובוט חביב בצהוב בוהק שמזכיר קצת את WALL-E, מסרט האנימציה של דיסני ופיקסאר. שמו Serve, והוא נראה כמו עגלת קניות שמיועדת לילדים ומצוידת בזוג עיניים גדולות, שלעתים ממצמצות וקורצות. מאחוריהן יש שתי מצלמות איכותיות שמספקות לרובוט תמונה סטריאוסקופית של הרחוב שבו הוא נוסע אוטונומית, כשהוא מוביל משלוחי אוכל ומוצרים מחנויות ללקוחות. את חלקו העליון מקיפה שרשרת של נורות לֵד, שמאותתת להולכי הרגל לפני שהוא פונה. כשהוא מחליט לעקוף מישהו הוא מפיק צליל שיסב את תשומת לבו. בחלקו העליון מואר הכיתוב On Delivery (במשלוח), וכשהרובוט מגיע ליעד — הלקוח שהזמין פיצה או בגדים אונליין יכול לתקשר איתו באמצעות מסך המגע שעליו או האפליקציה בטלפון.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

Serve הוא הפיתוח החדש של חברת פוסטמייטס (Postmates), ה־it-company של הסיליקון ואלי בתחום המשלוחים — חברה שנוסדה לפני שמונה שנים, שווה כיום כ־1.85 מיליארד דולר ומעבירה מדי חודש כ־5 מיליון משלוחים לכמעט 3,000 ערים בארה"ב. לצורך תכנון הרובוט שלה, פנתה פוסטמייטס ל־it-guy של הסיליקון ואלי בתחום העיצוב: גדי עמית, מעצב ישראלי־אמריקני עטור פרסים - מפרס העיצוב הלאומי האמריקני והלאה - ומי שמככב בקביעות ברשימות המוחות היצירתיים והמשפיעים ביותר. 

עמית. "ההתקדמות בישראל מדהימה, אבל כולם מקטרים. צריך לאמץ את האופטימיות שהפכה את סיליקון ואלי למֶכָּה של עיצוב וטכנולוגיה" | צילום: Mark Mahaney

עמית פועל בנקודות החמות ביותר בממשק שבין עיצוב וטכנולוגיה: טכנולוגיה לבישה, מערכות אוטונומיות (כמו מכוניות אוטונומיות) ובינה מלאכותית. "ההוויה האנושית היום משולבת בטכנולוגיה ברמה הכי אינטימית ורגשית שאפשר, בתהליך שרק ילך ויעמיק", הוא מסביר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "לצקת משמעות חיובית בחיבור הזה, זו כמעט משימת־על בחיים שלי".

במקרה של פוסטמייטס, המטרה היתה לפתח רובוט אוטונומי שיפתור את "בעיית המייל האחרון": השליח של פוסטמייטס קיבל הזמנה, נכנס לרכב ועשה כמה סיבובים עד שמצא חנייה, ואז ניגש רגלית לפיצרייה לאסוף מגש; אחר כך הוא יצא ללקוח, שם ריקוד החנייה חזר על עצמו בזמן שהפיצה התקררה. במקום זאת, כיום הנהג ממתין בחניה פנויה, בעוד Serve אוסף את הפיצה ומגיע אליו; הנהג אוסף את Serve, מסיע אותו עד לחנייה סמוכה לבית הלקוח, ומשם הרובוט מתגלגל ומוסר את הפיצה החמה. הרובוט מסוגל לשאת עד 23 ק"ג, וטעינה אחת מספיקה לו ל־48 ק"מ.

עד כאן החשיבה על התהליך - יצירתי וחדשני ככל שיהיה - היא פונקציונלית וטכנית. אלא שלפוסטמייטס ולעמית היה חשוב גם איך תתבצע המשימה. הם רצו שהרובוט ישתלב ברחוב בלי להפריע; יכבד את הולכי הרגל ולא יעשה מהלכים בלתי־צפויים מרגיזים; ושהקיום שלו יהיה חינני ומעורר חיוך. "רצינו שהוא יהיה האימוג'י של רובוט משלוחים", אומר עמית.

"הדבר הכי חשוב מבחינת פוסטמייטס היה שחוויית המפגש ברחוב בין האדם לרובוט תהיה הכי טובה שאפשר. הרחובות שייכים לאנשים, לא לרובוטים. הם לא רצו שאנשים יקימו מהומה כי 'הרובוט לא מתייחס אליי יפה'. זה היה הבריף שקיבלתי. זה נשמע מאוד חופשי, אבל בתחום שלנו הדבר הכי מקצועי הוא להבהיר את הנושא הכללי ולתת למעצבים שלנו ושל הלקוח להגיע יחד למקומות הנכונים".

המקום הנכון מבחינת עמית היה ליצור רובוט שקל לחבב, ושהוא "מלוכלך" באינטראקציה אנושית. העיניים, למשל, מילאו בהתחלה צורך פונקציונלי כדי למקם את המצלמות — אבל בעיצוב הן הורחבו כדי ליצור תחושת תקשורת ולעורר חיבה. "אינטראקציות בין אנשים טבעיות לנו; אינטראקציות בין אנשים לרובוטים לא", מסביר עמית. נוסף על כך, עמית לא רצה ש־Serve יהיה עוד מוצר טכנולוגי טהור ומושלם: "רובוטים למשלוחים נעשים בדרך כלל בצורה מאוד סטרילית: הם לא מתקשרים עם הסביבה, ונראים כמו קפסולת מדע בדיוני. חשבתי שצריך לעשות את זה אחרת".

צילום: Mark Mahaney

חצי שנה מאוחר יותר, בינואר השנה, הרובוט הצהוב בעל העיניים הגדולות התחיל לנסוע ברחובות סן פרנסיסקו ולחלץ מאנשים חיוכים. "זה הדבר הכי חשוב, ואני אומר את זה ברמה מאוד עמוקה. כי כשאני רואה אנשים מחייכים אני יודע שהגענו לאיזשהו מקום. החיוך הוא תמיד האישור הגדול".

למה הוא כל כך חשוב?

"זו המטרה האסטרטגית של הטכנולוגיה היום. הטכנולוגיה התקדמה מאוד, ותהיה רק יותר ויותר מתוחכמת ומעורבת בצורה עמוקה בחיינו: מערכות רפואיות אוטונומיות, מערכות נהיגה אוטונומיות, מערכות תוכנה מתוחכמות שעושות דברים בשבילך ולוקחות אותך, המשתמש, כמובן מאליו. לטכנולוגיה יש חיכוך משמעותי עם החברה ועם האנשים, וצריך להוריד אותו וליצור אווירה חיובית כלפיה. זה הלב של מה שאנחנו עושים".

עמית נולד לפני 56 שנים בתל אביב וגדל בחולון. לאביו היה סטודיו אדריכלות קטן עם שותף, קפלן־עמית שמו. בעבר הוא סיפר שפחות או יותר גדל בסטודיו הזה. בהמשך למד עיצוב תעשייתי בבצלאל. העבודה הראשונה שלו היתה בחברת סאיטקס, אז אייקון טכנולוגי ישראלי, וב־1993 הצטרף לחברת העיצוב האמריקאית פרוג דיזיין. כעבור שבע שנים הקים את הסטודיו שלו, NewDealDesign, שיושב בסן פרנסיסקו, מעסיק 30–40 איש ועוסק בתחומי עיצוב מגוונים שהמשותף להם הוא הקישור לטכנולוגיה.

אנשים חושבים על מעצבים כמי שלוקחים מוצר והופכים אותו יפה יותר, אבל אתם ממש מתכננים אותו מאפס.

"זו נקודה מהותית. חלק גדול מהעולם חושב על מעצבים כמי שמתעסקים בצד החיצוני ובדברים שטחיים. אנחנו עובדים בצורה מהותית, ארכיטקטונית: בחלק גדול מהמקרים אלה אנחנו שאומרים למהנדסים מה לעשות, לא להפך. אנחנו קרובים יותר להגדרת המוצר מאשר לביצוע החזותי שלו. חברת מצליחות באזור שלנו — סן פרנסיסקו והסיליקון ואלי — מכניסות מעצבים לעומק הגדרת המוצר: אפל, למשל".

היום ניו דיל הוא אחד המשרדים המובילים בארצות הברית בעיצוב עם זיקה לטכנולוגיה. רשימת הלקוחות של הסטודיו נמצאת ב"וויש ליסט" של כל מעצב, ועשירה בחברות גדולות וחדשניות כמו גם בסטארט־אפים קטנים שפיתחו מוצרים מדליקים. בין היתר, מצויות שם מיקרוסופט, גוגל, דויטשה טלקום, אינטל, דֵל, נטגיר, וריזון, קומקאסט, לוג'יטק, פוג'יטסו — וגם חברות ישראליות כמו שטראוס מים (לשעבר תמי 4), שלה עיצב הסטודיו את מתקן המים פרימו, בטרפלייס (עמדות טעינה) ואינסוליין (מוצר לטיפול בסוכרת). בקטגוריית הרעיונות המבריקים אפשר למצוא את Sproutling — מוניטור לתינוק שנראה כמו פלסטר בצורה מתוקה, ועוקב אחרי חום הגוף, קצב הלב ומידת התנועה; או המצלמה של Lytro, שמאפשרת לשחק עם הפוקוס של תמונה גם אחרי שצולמה.

צילום: mark serr

אבל המוצר שהכי מזוהה עם הסטודיו הוא פיטביט, מוצר לביש לניטור נתוני בריאות וכושר שהשקתו היתה רגע הפריצה של קטגוריית ה־Wearables (מוצרי מחשוב לבישים). כמו המותגים ג'יפ ופריג'ידר, פיטביט הפך לשם שמסמל את כל הקטגוריה, ואנשים שעונדים שעוני ניטור של חברות אחרות מכנים אותם פיטביט. גם היום, 12 שנים לאחר שפתחה את השוק, פיטביט היא אחת מהמובילות בקטגוריה, ואשתקד מכרה ב־1.5 מיליארד דולר.

"לקחנו את הפרויקט של פיטביט בזול, מתוך הבנה שזה יכול להיות מוצר מאוד משמעותי ובגלל שהיה לי דיבור טוב עם המייסדים, ג'יימס פארק ואריק פרידמן. לפעמים, כשיש לי דיבור טוב עם לקוחות ואני מרגיש שנוכל לעשות יחד דברים טובים, אני מוריד את המחיר. כאן היתה לי תחושת בטן חזקה שיש פה הזדמנות רצינית ליצור שינוי, ובאמת הפרויקט הלך חלק והצליח. פיטביט הגדיר את כל הנושא של המוצרים הלבישים, וזה קרה בסטודיו שלנו".

מה סוד הקסם של פיטביט?

"החיוך", הוא משיב בחיוך. "אני לא צוחק: בהתחלה פיטביט היה מוצר שיועד לנשים ונראה כמו קליפס, ורובן שמו אותו בחזייה. רגע משמעותי מאוד נרשם כשבאחת מתוכניות האירוח המובילות מישהי הוציאה אותו מהחזייה. זה היה פיצוץ וכולם צחקו. החיוך הזה הוא רגע מאוד משמעותי. וחוץ מזה המוצר היה מעוצב טוב, מילא תפקיד חשוב בצורה נינוחה, בלי לדרוש יותר מדי או לגרום לכאבי ראש למשתמש - וגם זה חשוב".

כשהוא מדבר, עמית מצביע על הפיטביט שהוא עונד. המסך כהה והתצוגה כבויה כל עוד הוא לא מדליק אותה. מוצרים נוספים שניו דיל עיצבה מאופיינים באותה תצוגה שקטה וכבויה, כל עוד לא משתמשים בה: למשל Helm - סרוור ביתי מאובטח, שתפקידו לשמור על האימיילים, התמונות והמסמכים הדיגיטליים של הבית מוצפנים באופן מקומי. הוא מעוצב כמו משולש עדין בלבן, ונראה כמו צעצוע מנהלים ולא כמו סרוור.

צילום: mark serr

"זו נקודה נהדרת וזה מאוד מרכזי בפיטביט", מסביר עמית בהתלהבות. "הבריף של פיטביט היה מאוד זכרי, ואנחנו חשבנו שהצד הנשי של השוק יותר חשוב. זו היתה נקודת מפנה, כי אחת התובנות המשמעותיות שלנו היתה שנשים לא ירצו להראות כמה הלכת, כמה קלוריות שרפת ואת כל הסטטיסטיקה הזו. זה דבר אישי, בינן לבין עצמן. ואז פיתחנו את התיאוריה שקראנו לה Introvert UI, 'ממשק משתמש מופנם', וזו בעצם הגישה של פיטביט: את רואה, המסך של הפיטביט שלי מת, אין עליו כלום. הוא יראה לי את התצוגה רק כשאבקש ממנו על ידי נגיעה על המסך.

"אנשים לוקחים את זה כמובן מאליו, אבל זה היה שינוי תפיסתי מאוד קיצוני בתעשייה — וזו תעשייה שמנוהלת על ידי גברים שחושבים כמו גברים בשביל גברים. חלק מהעניין היה לשאול 'רגע, מי צריך את כל הכפתורים והפונקציות האלה?' מה שעוד חשוב לנו במוצרים האלה הוא אורך חיי הסוללה, וכשהמסך כבוי הרי חוסכים סוללה, אז זה היה ווין־ווין לאורך כל הדרך".

מעבר לזה, יש פה תפיסת עולם רחבה יותר, שמתנגדת לטכנולוגיה מהבהבת ומרעישה שמעמיסה על החושים. "ברמה התרבותית, כמות הרעש הוויזואלי בגאדג'טים היא לא דבר חיובי. אנחנו מנסים להוריד את כמות הביפים, המסכים הפעילים והדברים האלה. זו שפה עיצובית שונה שלא היתה מקובלת עד לפני עשר שנים, וזה שינוי מבורך".

לניו דיל יש מוניטין של סטודיו בררן, שלא עובד עם כל לקוח. "אני עובד על נושאים שמעניינים אותי", הוא מודה. "אני עובד עם בריפים פתוחים, כמו עם Serve, והרבה פרויקטים שאני לא מעוניין בהם מגיעים עם מגבלות: 'הנה הבריף, תעשה את זה, אנחנו צריכים את זה עוד שבועיים'. אנחנו לא עושים תהליכים מהירים כאלה, שמכונים בעולם הפיתוח 'ספרינטים'; הם סובבים סביב תפיסה פונקציונליסטית של עיצוב שאומרת, 'אנחנו נפתח את המוצר, והמעצבים יבואו וישימו עליו סקין יפה'. זה לא מתאים לי. אנחנו מנסים לקחת עבודות מהותיות שייצרו שינוי משמעותי.

"סיבה נוספת (לבררנות ברשימת הפרויקטים, קצ"ה) היא שבחרתי להשאיר את הצוות קטן יחסית. אנחנו 30–40 אנשים, ומתחרים בחברות שהן פי עשרה יותר גדולות מאיתנו. והסיבה השלישית היא שאנחנו קצת יותר יקרים".

הוא לא חופשי לדבר על המוצרים שנולדים עכשיו על שולחנות השרטוט בסטודיו שלו, אבל הוא מכנה אותם "Things" שאחת התכונות שלהם היא מידה מסוימת של אוטונומיות. "יש לנו רובוטים, רחפנים, התעסקנו קצת עם רכבים אוטונומיים; אנחנו מתעסקים באובייקטים הבאים שחושבים בשבילך ועושים בשבילך כל מיני דברים. הבעיה העיקרית שבהם היא בעיית התקשורת עם בני אדם: אני נכנס לחדר, איך החדר יודע שזה אני ולא את? הכל נעשה היום דרך ממשקים מורכבים ומסובכים, ואנחנו עובדים על הדור הבא, שבו זה יקרה בצורה יותר אוטונומית".

עם האוטונומיות והתכונות מעוררות החיבה והחיוך שעמית מעניק ל־Things האלה, הם הופכים להיות חלק מחיינו. אנחנו מפתחים איתם מערכות יחסים. "ככל שהטכנולוגיה יותר מהותית, התלות בה יותר גבוהה, ואז גם הרגשות עזים יותר", הוא אומר. "עד לא מזמן, כשאנשים היו אומרים לי, 'כל הדברים שאתם עושים הם גאדג'טים', הייתי משיב, 'נחמד מאוד, אני יכול לקבל את האייפון שלך?', והתשובה היתה 'לא'. כי זה לא גאדג'ט, זה חלק מהותי ואינטימי בחיינו. השאלה היא אם האנשים שמתכננים, מעצבים ומשווקים את הטכנולוגיה מודעים לזה ועובדים עם זה בצורה חיובית".

יש גורמים שלא מנסים לרתום את הטכנולוגיה באופן חיובי?

"יש קבוצות מסוימות בעולם העיצוב שלוקחות את זה למקומות שליליים, או שמנסות לייתר את הצד החיובי והלא פונקציונלי. למשל מה שנקראDesign Thinking - תופעה פונקציונליסטית שמתעסקת בשימושיות, בכלכליות וביעילות, ולא בצד התרבותי והבינאישי. זו תפיסה ששמה בפינה ערכים הומניסטיים ותרבותיים".

למשל?

"יש היום טרנד גדול בעולם הרפואה לקחת מוצרים רפואיים קליניים ולהעביר אותם מבית החולים הביתה, והחשיבה העיצובית מאחוריהם היא פונקציונלית, של רופאים למען רופאים ולא למען המשתמשים. אנחנו מתעסקים עכשיו עם מכונה שמזריקה תרופה לחולים די רציניים, אבל שכחו לתת ממשק למשתמש: אתה לא רואה מתי זה מתחיל, מתי זה מפסיק, אם זה עובד או לא, אם המכשיר הזריק לך את כל התרופה. כל הנתונים האלה מדווחים לענן למעלה, אבל המשתמש עצמו אהבל, לא יודע כלום. אתה רואה בעולם הזה אנשים מאוד אינטליגנטיים, משכמם ומעלה בתחומם, אבל עם אפס יחסי אנוש, ממש ככה. איך אתה יכול לקחת מוצר כל כך קריטי, שהוצאת מהמעבדה בבית החולים ונתת לחולה שייקח הביתה כדי שהוא יחיה - בלי ממשק משתמש? 

"עוד תופעה שלוקחת את הטכנולוגיה למקום השלילי נקראת Dark Patterns: עיצוב התוכנה כך שהמשתמש יוותר על הזכויות שלו או על הפרטיות שלו, על ידי הקלקות שהוא עושה או לא עושה. למשל, כשפייסבוק קנו את וואטסאפ, מעט מאוד אנשים שמו לב שפייסבוק לוקחת את כל אנשי הקשר של וואטסאפ ומעבירה אותם אליה. מעט מאוד אנשים הלכו שלושה מסכים פנימה כדי להקליק ולהגיד, 'אל תעשה את זה'. חלק גדול מעולם עיצוב התוכנה רגיל לזה, ואני נגד".

מעצבים ולקוחותיהם לא תמיד רואים עין בעין. המעצבים מצייתים לחוקים של אסתטיקה, ואלו לא תמיד מסתדרים עם הציפיות של הלקוחות או הצרכנים - שיהיה להם זול, נוח וכולי. מעצב פנים, למשל, יהיה מאושר ממטבח מינימליסטי ונקי ללא ארונות עליונים, אבל ללקוח יחסר מקום אחסון. מעצב גרפי יהיה מרוצה מהטיפוגרפיה של חוברת, אבל במחיר של פונט זעיר ובלתי קריא. כשאני שואלת את עמית מי האידיוט שלא מבין בעיצוב המוצרים שלו, הוא פורץ בצחוק. "דברים צריכים להיות ברורים", הוא אומר.

"בעיצוב יש צד תרבותי וצד פונקציונלי־שימושי. נושא מרכזי בוויכוח בינינו לבין אנשי שיווק ומספרים הוא העלויות: האם שווה להשקיע במוצר עוד שני דולרים, כדי שיהיה אפשר למכור אותו בעוד 20 דולר, והלקוח יוכל להחזיק אותו עוד שנה־שנתיים בכיס? הלקוח יעשה עליו כסף, והמוצר יחזיק יותר זמן נגד תחרות".

והיום לכל מוצר חדש מיוצר בתוך זמן קצר דור חדש. אפילו למזגנים ושואבי אבק.

"זה נקרא עיצוב להתיישנות (Design for Obsolescence) ולצערי זה קיים. מרכיב התוכנה במוצרים חכמים הולך וגדל, ותוכנה היא דינמית, ולכן תמיד תהיה גרסה 1.1 ואז 1.2, ו־1.3 וכן הלאה. הרגולציה צריכה להיכנס לתחום הזה לא רק ברמה הצרכנית, אלא גם ברמת שימור הסביבה: אנחנו לא יכולים כל הזמן לזרוק מוצרים ולחייב אנשים לקנות חדשים. יש גבול. אחת הבעיות עם טלפונים, למשל, היא שכל שנה מכריחים אותך להחליף, וכתוצאה מזה יש בזבוז וזיהום עצומים. צריך לאפשר לאנשים לחדש את החומרה והתוכנה שלהם ולהחזיק מוצר שבע, שמונה וגם עשר שנים, למה לא? אנחנו מנסים לבנות את זה לתוך המערכת, כמו עם ARA - טלפון מודולרי שבנינו לגוגל ובסופו של דבר לא יצא לפועל.

"התעשייה, באופן כללי, נגד זה. בעיניה המחוקק והתהליך הציבורי הם גורם שולי ולא רצוי". אבל לאחרונה, הוא אומר, מורגש שינוי: "עד לפני שנה־שנתיים רגולציה היתה המילה הכי אסורה בסיליקון ואלי, והיום היא מושמעת על ידי דמויות בכירות פה. מארק צוקרברג מפייסבוק אמר לאחרונה שהוא רוצה שהמחוקק יהיה בתהליך, טים קוק מאפל אמר דברים דומים. הם התחילו להבין שחוסר מגבלות גורם להמון חיכוך ולמתחרים פרועים שגורמים נזק לכל התעשייה".

לשם הסטודיו, "ניו דיל", יש משמעות מיוחדת. "בשנות השלושים, הניו דיל היה התוכנית שבאמצעותה הנשיא פ"ד רוזוולט יזם תקנות שבנו את המערך החברתי אחרי 'השפל הגדול', כמו הביטוח הלאומי האמריקאי. זה ביטוי מאוד חזק באמריקה, וכשאומרים ניו דיל מתכוונים לאג'נדה חדשה: היום, למשל, הדמוקרטים מנסים להעביר Green New Deal (ניו דיל ירוק) בתחום הסביבתי. בסטודיו המושג הזה מבטא את הרצון שלנו לעשות דברים למען החברה בצורה חיובית".

לניו דיל יש עוד משמעות מבחינתו: אג'נדה חדשה ביחסים בין המעצב ללקוח. "עזבתי סוכנות עיצוב גדולה והקמתי סטודיו, שגם היום הוא קטן יחסית לחברות הענק בתחום, כדי להתעמק בעבודה הפרטנית של המעצב. אז למרות שאנחנו מתעסקים בבעיות גדולות עם אימפקט גדול, אנחנו סטודיו קטן שרוקם סוג של עסקה חדשה בין הלקוח למעצב".

הסטודיו ומייסדו זכו ביותר מ־100 פרסי עיצוב נחשבים, ובהם פרס חברת העיצוב החדשנית ביותר של המגזין "פאסט קומפני" וזכייה בתחרות העיצוב IDEA. בין שלל הפרסים שבהם זכה עמית עצמו היה פרס העיצוב הלאומי קופר־יואיט היוקרתי, שאותו קיבל בטקס חגיגי בבית הלבן ב־2013 ממישל אובמה, אז הגברת הראשונה.

"הרגע החשוב בעבודה זה לראות אנשים משתמשים במוצרים שעיצבנו ונהנים מהם, אבל הפרס הזה בפירוש היה רגע מהותי עבורי", הוא משחזר. "היו שם כמה דברים מרגשים מאוד: ראשית, הבית הלבן זה חתיכת מקום; אתה עובר בדיקות ביטחון רציניות, אבל ברגע שאתה נכנס האווירה מאוד חברותית ונעימה, ומישל אובמה היא אישיות יוצאת מהכלל. היא הושיבה אותי בשולחן שלה ודיברנו. יש איזה דימוי לאשת פוליטיקאי, והיא פשוט יוצאת מגדר הרגיל.

"בדברי הפתיחה שלה היא ציטטה את המניפסטו של ניו דיל, על המחויבות שלנו ליצור טכנולוגיה שהיא בשביל האנשים והחברה, וזה מאוד נגע ללבי. בדרך כלל לא מדברים על דברים כאלה בעולם העיצוב, במיוחד באמריקה. זה משהו קונספטואלי של בצלאל, במרכאות. היה מאוד מרגש שהגברת הראשונה של המדינה הכי גדולה בעולם - ועוד מישהי עם שאר רוח וכריזמה - ציטטה את זה בארוחה חגיגית לפני קהל של 200 מעצבים".

כבוד כזה מתורגם אחר כך ליוקרה, לפופולריות, לעוד עבודה?

"זה בפירוש שם אותנו בקליבר אחר".

יש מוצר שהיית רוצה לעבוד עליו ועוד לא הזדמן לך?

"על כמעט כל מוצר בעולם הייתי רוצה לעבוד", הוא צוחק בחום. "אחד הפרויקטים הכי מדליקים שיש לנו כרגע במשרד הוא מסגרת לתמונה. לא טכנולוגיה ולא נעליים. לאנשים יש היום תוכן דיגיטלי אינסופי של תמונות. אין בעיה להדפיס אותן בגדלים ענקיים ובאיכות יוצאת מן הכלל, אבל כשהם רוצים לתלות אותה בסלון מתחילה הבעיה, 'איך אני מוצא מסגרת'. אז אנחנו עסוקים כרגע בלהמציא מחדש את המסגרת לתמונה".

כישראלי לשעבר, יש לעמית מסר מחודד אחד להעביר: לשמור על אופטימיות. "אני כמעט 25 שנים פה, כל הזמן עובד עם ישראל, וכל שנה כשאני מבקר בארץ אני רואה שינויים מדהימים. מאז שעברתי לקליפורניה ההתקדמות בישראל היתה כפולה מפה, וכאן זה אזור מאוד דינמי. אבל בישראל כולם מקטרים, ואני רוצה להגיד על זה משהו עמוק: אחד הדברים שעזרו לסיליקון ואלי להפוך למֶכָּה של העיצוב והטכנולוגיה זה סוג של אופטימיות: שמחר יהיה יותר טוב, שאנחנו הולכים למקום יותר טוב, שלילדים שלנו יהיה טוב, שנגיע למקומות יותר טובים.

 

להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן

"האופטימיות הזו היא התמצית של סן פרנסיסקו והוואלי. ועם כל האירועים הטראומטיים בישראל, היו לישראל הישגים נהדרים וצריך להחזיק את האופטימיות הזו. היא נחוצה לאנשים שמקבלים החלטות, לוקחים סיכונים ויוצאים לשווקים חדשים. לשמור על אופטימיות, להבין שהיו ושיהיו הישגים, זה מאוד חשוב לעיצוב ולטכנולוגיה בישראל. אסור להיכנע לקוטֶרַי".