אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
המפץ הקטן: גיימוליזם או גיימופוביה?

המפץ הקטן: גיימוליזם או גיימופוביה?

ארגון הבריאות העולמי הוסיף "הפרעת גיימינג" לרשימת הפרעות ההתנהגות. אבל במקום לחשוף בעייה ייחודית, הוא בעיקר מחמש הורים שמרנים בהגדרה אופנתית

30.05.2019, 08:23 | עמית קלינג

ארגון הבריאות העולמי (WHO) הכניס השבוע הגדרה חדשה לרשימת ההפרעות ההתנהגותיות שלו: "הפרעת גיימינג". בארגון נזהרו בניסוחים והדגישו שהם לא מתייחסים למשחקים עצמם כמשהו מזיק, אלא רק לשימוש יתר בהם באופן שמזיק לשאר תחומי החיים, כלומר כוונתם היא בעצם "התמכרות לגיימינג" (אגב, ב־DSM, התנ"ך של מחלות הנפש של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, היא עדיין מסווגת כמקרה ל"מחקר עתידי" בלבד).

lootbox של פורטנייט. באירופה ומזרח אסיה החלו להבין שמדובר בהימורים שיש לאסור lootbox של פורטנייט. באירופה ומזרח אסיה החלו להבין שמדובר בהימורים שיש לאסור lootbox של פורטנייט. באירופה ומזרח אסיה החלו להבין שמדובר בהימורים שיש לאסור

 החדשות על הסיווג החדש התקבלו, כצפוי, בקרב הגיימרים בציפורניים שלופות, או בנחירת בוז, במקרה הטוב. הגיימרים — במיוחד המבוגרים שבהם — כבר היו בסיפור הזה פעם אחת יותר מדי והתרגלו להגן על התחביב שלהם מפני מתקפות תקשורתיות של ארגוני הורים מודאגים או סנאטורים שמחפשים כותרת.

בשרשור טוויטר שהפך לוויראלי, הרופא ג'ון ז'יאו ניסה להסביר שאף אחד ב־WHO לא מנסה לרמוז שיש משהו בעייתי אינהרנטית בגיימינג, אפילו לא ב־12 שעות גיימינג ביום — כל עוד המשחק לא מתחיל לכרסם לשחקן בשאר מערכות היחסים בחיים שלו, בהרגלי ההיגיינה והשינה שלו, וכו'. זה נשמע טוב והגיוני. אבל השאלה היא במה הקטלוג הזה יעזור בפועל ואיך הוא מקדם את ההבנה שלנו את בריאות הנפש. אם מישהו מתמכר למשחקי מחשב בצורה שמסכנת את שאר האלמנטים בחיים שלו — כנראה שהמשחק הוא רק סמפטום, ולא הבעיה; הוא לא באמת שונה מהותית ממישהו שמכור באותו אופן אובססיבי לנטפליקס או לאינסטגרם. התמכרות טכנולוגית היא אפיק קל וזמין למי שמחפש להדחיק את הדיכאון או החרדה שלו.

 בטלפילד 2. לא רק זבלונים מציעים lootbox, אלא גם משחקים עתירי תקציב בטלפילד 2. לא רק זבלונים מציעים lootbox, אלא גם משחקים עתירי תקציב  בטלפילד 2. לא רק זבלונים מציעים lootbox, אלא גם משחקים עתירי תקציב

העניין העיקרי הוא שישנן סוגיות בריאותיות משמעותיות יותר לטפל בהם בעולם הגיימינג. יותר ויותר משחקים, למשל, מכילים אלמנטים של הימורים כמו lootboxes, חבילות צ'ופרים שניתן לרכוש במשחק, המעניקות לשחקן כל דבר החל מכובע חדש לדמות וכלה בנשק מתקדם יותר. הקאץ' הוא שהשחקן לא יודע אילו צ'ופרים הוא יוציא מהחבילה שרכש. כלומר, מעין חפיסות סופרגול על סטרואידים לרכישה בקליק אחד. ההרגל המגונה הזה הוא כבר מזמן לא נחלתם הבלעדית של משחקי זבל מפוקפקים ברשת — הלהיטים הכי גדולים והכי מיינסטרימיים ישמחו למכור לכם עוד שדרוגים חסרי משמעות.

רק בחודשים האחרונים מתעוררת ההבנה כי מדובר בהימורים לכל דבר: בשנה שעברה הוטל איסור על lootboxes בהולנד ולאחר מכן בבלגיה; בחלק גדול ממדינות אירופה בוחנים כיום את האפשרות של רגולציה על התחום. מגבלות על התחום הוטלו גם באסיה, בפרט בסין ובסינגפור. האיסור הגורף הוא אמנם דרמטי, אבל אין ספק שלעומת "הפרעת הגיימינג" המעורפלת, ההתמכרות ל־lootboxes יכולה להיות התמכרות אמיתית עם נזק כלכלי ישיר ומיידי.

הבעיה עם הסיווג "הפרעת גיימינג" היא שהוא בעיקר מעניק כותרת קליטה לכמה התנהגויות שמצדיקות התערבות טיפולית, אבל לא מעניק כלים חדשים להבנת ההפרעה או הטיפול בה, רק אורז אותם באופן שמזוהה עם הסמפטום ולא עם הבעיה. בסופו של דבר, זה כנראה יוביל בעיקר לעוד פאניקה בקרב הורים מודאגים שעכשיו תהיה להם כותרת כאילו־קלינית להיאחז בה, ויסיח את הדעת מבעיות שיודעות להסתתר יותר עמוק מתחת לפני השטח.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות