נקודת השפל: רגע האמת של תרבות השקר והחמדנות

בכנסת מתקיימים דיונים קדחתניים לקראת "רגע האמת" – ממשלה, בחירות או האפשרות הקלושה של חזרה לנשיא המדינה. לכן, ראוי לסכם ברגעים אלה את הרעש הטקטוני הגדול שקדם לרגע האמת. ללקחיו המרכזיים, למשמעויות הנגזרות לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית ואולי מעבר לכך, בהינתן הקושי המסורתי של היהודים לקיים ריבונות מעבר ל־70 שנה. ואנחנו בדיוק במקום הזה.

1. מעולם לא סבב הסיפור סביב אדם אחד, ראש הממשלה בנימין נתניהו. מעולם לא היה לנו ראש ממשלה שמוזן ברעייה ובן שעוטפים ומשרטטים את דמותו. התרבות האנושית שנחשפה בבלפור היא מפתח מרכזי להבנת התקלה הגדולה שגררה אותנו להכרעת אתמול.

מדובר בעדויות של עובדים ובכירים, בפסקי דין של בתי הדין לעבודה, בציוצים אלימים, בחמדנות בלתי נשלטת למתנות ופינוקים מכל סוג אפשרי. במסה גדולה של עדויות וראיות שמלמדות על רוח בלפור – בית מלוכה, אלוהים לשלטון בחרנו, זה אנחנו או כלום.

והרוח הזו נצרבה לתוך שורה ארוכה של חברי כנסת ו"גנבה" את התנועה והמפלגה שהקימו זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. מפלגה שחרתה על דגלה ממלכתיות ושלטון חוק הקיאה את ההגונים שבבניה והותירה בה חבורה של פרחחים, פחדנים, אופורטוניסטים ואולי כמה אנשים הגונים שאיבדו את הקול. מפלגה שהעמידה עצמה לשירות הקיסרות מבלפור. ועכשיו מצטרף לחבורה הזו משה כחלון. אני מקווה שהקדים לכך התנצלות עמוקה למשפחת בגין על השימוש השקרי בתמונתו.

וכך הלכה לה המדינה לבחירות. פעם זה היה כדי להציל את החינמון של בלפור ופעם כדי להקדים את כתב האישום נגד בלפור. ואם נלך שוב לבחירות זה שוב יהיה בגלל זה, למרות שהעילה המיידית היא חוק הגיוס. וזה מקנה למשבר גם ממדים פרודיים: ממשלת ימין תקום, אם תקום, על קולם של משתמטי גיוס. זקפתו הגאה של הימין מונפת בידי הרבי מגור ומועצת גדולי התורה. תזכרו את זה כשתשמעו את נאומי הממלכתיות, העוצמה, הניצחון בבחירות, רצון הציבור וכל החנטריש הזה.

2. ואם לא תקום, נתניהו יכול היה להפעיל שתי אפשרויות: לפזר את הכנסת וללכת לבחירות או ללכת לנשיא שיטיל את מלאכת ההרכבה על מישהו אחר. האם הבחירה באופציה הראשונה היא המעשה הנכון? חבל שבג"ץ לא נדרש לשיקול הדעת שהפעיל ראש הממשלה בהחלטתו ללכת לבחירות. זה יכול היה להיות שיעור מעניין במשפט מינהלי־חוקתי. שתי האופציות הן חוקיות, אבל הראשונה הופעלה בשירות האינטרס האישי של נתניהו להימלט מאימת הדין. אילו מלאכת הקמת הקואליציה היתה מוטלת על גדעון סער, ייתכן שיימצאו יותר מ־61 חברי כנסת שימליצו עליו. ייתכן שהדרך לחבירה עם כחול לבן היתה נפתחת. כוח הסחטנות של החרדים והמתנחלים (רצון הבוחר, בלשונו של נתניהו) היה מתפוגג, והדרך לממשלה יציבה היתה קצרה.

אבל נתניהו לא ייתן לתרחיש הזה לקרות. ולמה? כי אם מישהו אחר יקים ממשלה, נתניהו הולך למשפט לא כראש ממשלה אלא כשר או חבר כנסת, מפוזיציה שנוחה פחות להתמודדות מול האתגר הפלילי.

והדברים מתקשרים לרוח בלפור, לרוח הקיסרית, לתפיסת "אני ואפסי עוד" של "אני עושה מה שבראש שלי ומה שטוב לי". נתניהו ומשפחתו חצו כבר מזמן את הגבול התודעתי למקום שמזהה את עצמם עם המדינה. המדינה זה אני, המדינה זה בלפור.

3. והרוח הזו מדבקת. גם אביגדור ליברמן מתנהל לפיה אם כי ממקום אחר לגמרי. אין לו אישה, ילד ומפלגה שנושפים בעורפו. בעבר ידע לתת יד לפתרונות יצירתיים שאיפשרו לו להתגמש מול החרדים. ועכשיו הוא כמו הקיסר שיושב בתיאטראות הרומיים העתיקים ובסיום קרב גלדיאטורים מדמם מופנות אליו כל העיניים – האם ירים את האגודל או יוריד אותו. האם ירים אותה ויחרוץ חיים לקואליציית נתניהו או שיפנה את אגודלו כלפי מטה וימית אותה. בזה נתניהו וליברמן דומים – אנחנו עושים מה שבראש שלנו. למה? כי אנחנו יכולים, ושיילכו כולם, כולל המדינה, לעזאזל.

לכאורה קל להזדהות עם ליברמן שבולם את נזקיה של הקואליציה המסתמנת: כניעה לחרדים, לסמוטריצ'ים, ודריסת מערכת המשפט כדי לחלץ לנתניהו חסינות והימלטות. אבל אל תטעו. לליברמן לא ממש אכפת מכל אלה, החשבון המרכזי שלו ממוקד בעצמו. כניסה לממשלה הנוכחית לא ממש תועיל לו. הוא כבר היה שר בכמה משרדים. כשהיה שר הביטחון הוא נכבל בידי הצבא, הפעם ייכבל גם בידי הצבא וגם בידי החרדים. השפעה ממשית לא תהיה לו ואז אולי עדיף לו להמר בבחירות חדשות ולקוות ליותר מנדטים כמי שעמד על עקרונותיו כימין חילוני-ביטחוני נחוש.

4. וכך זולגת לה שורת הרווח האישי לאורך כל השדרה הפוליטית ומזהמת כל ערך של אמינות, עקביות, עמידה במלה. משה כחלון ששיקר בשמו של בגין הצהיר פעם שעדיף להיות עצמאי מאשר שכיר, והנה הוא חוזר למקום העבודה שנטש לאחר שפשט את הרגל כעצמאי. והשאלה עכשיו היא האם יתחיל לשקר בשביל נתניהו. מצד שני אפשר לתת קרדיט פוליטי להצטרפות זו. ראשית, כמהלך הישרדות שמשאיר אותו על הגלגל (כי בבחירות חדשות הוא נמחק) ושנית, כמי שמצטרף לטוענים לכתר אחרי הליכת נתניהו. ובליכוד נפתחת כבר ההרשמה לתור ששוחר לחלון ההזדמנויות שייפתח ככל שנתניהו מתקרב לספסל הנאשמים. מעניין אם גם איילת שקד תצטרף לרשימה הזו. שקד הכחישה חבירה לליברמן, הריצה עם בנט והרבנים מיצתה את עצמה מבחינתה, אם כי אין לזלזל בברית הזוגיות הזו. ואז מה נשאר? הליכוד, אבל עם כוכבית – מה תגיד הגברת מבלפור שרשמה אתמול ניצחון מזהיר על מערכת המשפט כשיצאה בזול, תרתי משמע, מתיק המעונות/מזונות.

5. אם יש נחמה לנתניהו היא מגיעה משורות האופוזיציה. מהפגנת הענק במוצאי שבת במוזיאון תל אביב נעדרו יועז הנדל וצבי האוזר בגלל רשות הדיבור שניתנה לאיימן עודה. זכות הדיבור לערבי? האל ישמור. איפה ז'בוטינסקי שביקש להקים קואליציה בין "בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נָצֶרֶת וּבְנִי". במקום לבחור בז'בוטינסקי בחרו הנדל והאוזר בנתניהו־ליברמן־סמוטריץ' שמסמנים את הערבים כגיס חמישי ובוגדני. ויאיר לפיד ביקש להחליף את בני גנץ ולעקר את ההיגיון שהוביל להקמת כחול לבן ולהישג בבחירות, ומאוחר יותר חזר בו. כדי

לנצל את שבריריות הקואליציה נחוצה אופוזיציה מאוחדת. גם בתקופת דמדומים זו וגם כהצגת אופציה רצינית אם יוחלט על בחירות. גנץ, לטוב ולרע, הוא ההיפך מנתניהו. כדי להוציא ממנו תיקו היה צורך בחבירת שלושת הרמטכ"לים לשני העיתונאים לפיד ושלח. האם פירוק התלכיד הזה יוציא תוצאה טובה יותר, ואולי צירוף אורלי לוי־אבוקסיס (אשה!) דווקא יגביר את כוחו של חדר ההלבשה הגברי הזה?

6. המפגש הנוכחי בין אינטרס ההימלטות האישי של נתניהו לבין שיטת הממשל הישראלית מעצים את כשליה המסורתיים עשרות מונים. התלות של מפלגת שלטון במפלגות לוויין קטנות הגיעה לשיא בממשלת נתניהו היוצאת כאשר כל התיקים החשובים – אוצר, ביטחון, פנים, חינוך ומשפטים – חולקו לשותפים הקטנים. והיום, כשהפער בין הליכוד לבין שותפיו הטבעיים והתובעניים רק גדל, שוב ישובו בכירי הליכוד ללקט את הפירורים שיישארו אחרי החלוקה הגדולה. אלא שהפעם משלם נתניהו את המחיר בעיקר כדי להבטיח את היחלצותו מהדין, עם החסינות, ההתגברות, הרס הבג"ץ והדמוקרטיה. זו נקודת השפל וגם הסכנה הגדולה למשטר בישראל כשאינטרס מושחת פוגש בשיטה שמזמינה סחטנות.