אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
20 שנה לנאפסטר, או: איך למדתי שלא יפה לגנוב שירים צילום: Financial Times

20 שנה לנאפסטר, או: איך למדתי שלא יפה לגנוב שירים

פלטפורמת שיתוף הקבצים היתה מבשרת מהפכת ההורדות ובסוף שנות התשעים איפשרה לאנשים לצבור אוספי מוזיקה נדירה בחינם ובכיף. ואז התעוררה תעשיית המוזיקה והסבירה לכולנו שמדובר בגניבה לכל דבר וסגרה את נאפסטר. המורשת שלו היא מכת התוכן הפיראטי

31.05.2019, 21:51 | ניצן סדן

היום לפני עשרים שנה עלה לאוויר נאפסטר - מנוע שיתוף הקבצים ששינה את עולם ההורדות וצריכת התוכן ברשת, והביא מוזיקה ותוכן חינמי לחיינו - וסיוט בלתי נגמר לחיי תעשיית ההקלטות.

קראו עוד בכלכליסט

כלי שיתוף קבצים בתצורת עמית לעמית - בה גולשים מעבירים חלקי קובץ ביניהם, כשהוא מאוחסן על המחשבים שלהם - היו קיימים לפני נאפסטר, אך בתפוצה מוגבלת ביותר; כשהקימו שון פרקר ושון פאנינג את האתר שלהם ב-1999, התמקדו בקובצי MP3, פורמט האודיו הנוח ביותר של הימים ההם. כל המערכת נבנתה כך שתהיה אופטימלית להפצת מוזיקה, איתור מוזיקה וצריכה שלה.

שון פרקר, מייסד החברה, צילום: בלומברג שון פרקר, מייסד החברה | צילום: בלומברג שון פרקר, מייסד החברה, צילום: בלומברג

היתה זו מהפכה של ממש, ולמשך זמן מה, הפך נאפסטר את היצירה המוזיקלית לטובין בנגישות מלאה וחופשית לציבור. ואת המהפכה הרגיש כל מי שהתנסה בשירות הזה בזמנו: שירים ששכחתם שקיימים ושפעם אהבתם, שירים חדשים מאלבומים שמי יודע מתי יגיעו לישראל, שירים נדירים של אמנים אלמוניים שכלל לא נמכרים בחנויות המקובלות - נאפסטר הנגישה את הכל.

נאפסטר בימיו הטובים, צילום: מסך מנאפסטר נאפסטר בימיו הטובים | צילום: מסך מנאפסטר נאפסטר בימיו הטובים, צילום: מסך מנאפסטר

לפעמים הייתם צריכים לחפש קצת יותר, או להתבאס שלשיר מסוים אין מספיק מקורות כדי להוריד אותו במהירות, אך הסבלנות השתלמה ואנשים רבים בנו אוסף מוזיקה עצום על בסיס כלי שיתוף הקבצים הזה.

לזמן מה, תעשיית התקליטים לא התרגשה וסברה שנאפסטר הוא בגדר קוריוז, ולא איום אמיתי על ההכנסות והמודל שלה. באותה התקופה, היתה האינטרנט אוטופיה לחובבי מוזיקה: הם הורידו את הקבצים ונהנו, אף אחד לא הגביל אותם, ואף אחד לא לקח מהם כסף.

המצב השתנה במהירות, כשהתגלה הצד הבעייתי של שיתוף הקבצים; השליטה האפסית של הפלטפורמה על מה שמועלה אליה. במרץ 2000 פנו פרקליטים מטעם להקת מטאליקה לנאפסטר, בטענה ששיר בשם I Disappear נגנב מאחד מגורמי ההפקה שלה, הועלה לנאפסטר והושמע בתחנות רדיו ללא אישור לפני שהושק רשמית.

מטאליקה, צילום: אי פי אי מטאליקה | צילום: אי פי אי מטאליקה, צילום: אי פי אי

לאחר חודש הוגשה תביעה גם מטעם הראפר ד"ר דרה בטענה שנאפסטר סירבה למחוק משירותיה שירים שלו. נאפסטר הגיעה להסדר עם התובעים במהלך 2001, והתחייבה לפעול להסרת חומר שמפר זכויות יוצרים. בפועל, זה לא קרה והחברה המשיכה לצבור משתמשים ולפזר שירים; בשיאה, הגיעה ל-80 מיליון משתמשים.

החברה טענה שפעילותה מועילה לתעשיית ההקלטות, ולא מזיקה לה; לראייתה, היא פועלת כמנגנון הפצת שירים שגורם למשתמשים להכיר אמנים חדשים ואז ללכת להופעות שלהם, לקנות אלבומים מלאים ולצרוך תוכן אחר שבכלל לא מגיע דרך הורדות באינטרנט. להקת רדיוהד אף חיזקה טענה זו ביולי 2000, כשנודע שהדלפת שירים לנאפסטר מאלבומם Kid A שלושה חודשים לפני השקתו גרמה לזינוק מורגש במכירות.

רדיוהד בהופעה, צילום: אי פי אי רדיוהד בהופעה | צילום: אי פי אי רדיוהד בהופעה, צילום: אי פי אי

אבל הסוף היה מעבר לפינה; התביעות הלכו והצטברו נגד נאפסטר ואמנם נתנו לה חשיפה תקשורתית ותרמו לגיוס משתמשים, אך בקיץ 2001 נאלצה לסגור את פעילותה בעקבות פסק דין בתביעה של RIAA, התאחדות תעשיית ההקלטות האמריקאית. במסגרת ההסדר, שילמה החברה 26 מיליון דולר על נזקי עבר ונזקים עתידיים.

היא חדלה לפעול והחליפה נאפסטר המון ידיים: בספטמבר 2002 נרכש המותג והלוגו בחמישה מיליון דולר בידי ספקית תוכנת המוזיקה Roxio. במאי 2003 קנתה גם את חנות המוזיקה המקוונת Pressplay אותו הקימו סוני ויוניברסל, ב-40 מיליון דולר – והדביקה לו את מותג נאפסטר. באוגוסט 2004 מכרה רוקסיו את עסקי התוכנה שלה לסוניק סולושנס ואימצה את נאפסטר בתור מותג ראשי עבורה. החברה נרגשה בספטמבר 2008 בידי בסט ביי ב-121 מיליון דולר, כשיש לה 700,000 משתמשים רשומים. בספטמבר 2011 מכרה בסט ביי את הפעילות לראפסודי, שהשיקה אותו כפלטפורמת מוזיקה בסטרימינג. מספר המשתמשים שלה לא ידוע, אך מדובר בשירות זניח ביותר בהשוואה לספוטיפיי, אפל מיוזיק, יוטיוב ואחרים.

נאפסטר, מנוחתו עדן, צילום: Financial Times נאפסטר, מנוחתו עדן | צילום: Financial Times נאפסטר, מנוחתו עדן, צילום: Financial Times

אך את המורשת של נאפסטר אף אחד לא הצליח לעצור: בהשראתה צמחו מנועי שיתוף קבצים שהציעו הרבה יותר סוגים של תוכן - סרטים, סדרות, משחקי וידאו ועוד. השירותים הללו הלכו וצמחו והגיעו לכל מדינה וכל משתמש; ועל אף שכבר היה ברור ששימוש בהם הוא בגדר גניבת תוכן, למשתמשים לא היה אכפת; תעשיית ההורדות הפכה לאיום אמיתי על תעשיות התוכן כולן.

במובן מסוים, אני מתגעגע לימי נאפסטר; כשהיינו תמימים ויכולנו להוריד משהו בלי לדעת שמדובר בעבירה, וליהנות ממוזיקה בלי ללכת לחנות ולקנות דיסק בתשעים שקל. ואולם, היה מחיר כבד לתמימות הזאת; מנועי שיתוף הקבצים הפכו למנגנון נוח להפצת וירוסים ונוזקות אחרות ולמכות סייבר רבות. גם כיום אפשר למצוא ברשת כמעט כל שיר שתעלו על דעתכם. ההבדל הוא שתצטרכו לשלם דמי מנוי לספוטיפיי, אפל ודומותיהן - או לקוות שהוא נמצא ביוטיוב באיכות טובה דיה. הזמנים השתנו וחינכו אותנו; המשתמש הסביר לא יגנוב שירים או סרטים, כשאפשר לקבל אותם בלי הגבלה תמורת כמה עשרות שקלים בחודש. בסופו של דבר נוח יותר לצפות במשהו באיכות HD בנטפליקס, מאשר לנבור באתרי הורדות ולחפש.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות