לא סיפור מהאגדות, אבל קבוצה אגדית

אנדי רוברטסון, מגן ליברפול, כועס כשאומרים שהסיפור שלו הוא "אגדי". "אני יודע שכשאנשים אומרים שאני סינדרלה מאן, זו מחמאה. אני מעריך את זה אבל אם להיות כן לחלוטין, זה פשוט לא נכון", כתב רוברטסון ב-Players' Tribune. "לא היה קסם בסיפור שלי. לא זכיתי בלוטו כדי להגיע לאחד מהמועדונים הגדולים בעולם. הסיבה לכך שאני שחקן ליברפול היא אותה הסיבה שאני הקפטן של הנבחרת שלי: קרעתי את הביצים שלי כדי להגיע לאיפה שאני. אך ורק בגלל זה אני הצלחתי להוציא את המיטב מכל כישרון שיש לי".

רוברטסון גדל בסלטיק, נזרק מסלטיק, שיחק בקווינס פארק - קבוצת כדורגל חצי מקצוענית בגלזגו - ונאלץ לעבוד בסופרמרקט, בניקיונות ואפילו עבד בהאמפדן פארק בזמן משחקים בינלאומיים. הוא הרוויח 6 ליש"ט למשחק ובאיזשהו שלב ההורים שלו אמרו 'תן לזה עוד שנה ואז תתחיל ללמוד באוניברסיטה כי כדורגלן מקצועי כבר לא תהיה'. "הייתי חייב להשתפר בכדורגל כל יום מחדש" הסביר ב-Players' Tribune. "זה עבודה אמיתית, זה לחץ אמיתי. זה לשחק על עבור החיים שלך. לדעת שאם לא תהיה טוב, שאם לא תשתפר מדי משחק, אתה תפסיק לעשות את מה שאתה הכי אוהב לעשות, תצטרך לוותר על החלום שלך".

"אף פעם לא רציתי להיות נער פוסטר למשהו" הוסיף רוברטסון. "אבל אם אני נער פוסטר של משהו, זה צריך להיות זה - אף פעם אל תוותר ואם תמשיך להאמין בעצמך בזמן שכולם בספק לגביך, אתה יכול להצליח. אתה יכול להראות שאתה טוב מספיק".

במובנים רבים, רוברטסון מוקף בליברפול בשחקנים שהיו צריכים להוכיח את עצמם כל הזמן. על וירג'יל ואן דייק אמרו שהוא "רגוע מדי" ו"אין לו את האישיות להצליח, הוא לא נחוש מספיק". הוא גם כמעט איבד את חייו בגלל דלקת בתוספתן והיה צריך להשתקם מהניתוח והדלקת במעי בתחילת הקריירה שלו.

סאדיו מאנה היה צריך להילחם נגד המשפחה שלו כדי לשחק כדורגל - הוריו לא רצו שיתעסק במשחק ושיתמקד בלימודים. "המשפחה שלי אמרה לי 'אתה לא יכול לשחק כדורגל, אתה מכפר קטן שרחוק מאוד מדקאר'" אמר "אבל ידעתי שאני רוצה להיות כדורגל. וידעתי שאני צריך להתאמן ולהתאמן ולהתאמן".

מוחמד סלאח היה צריך לעשות מסע על פני 13 ק"מ מדי יום כדי לשחק בקבוצה המקצוענית הראשונה שלו בגיל 14 ונזרק מהקבוצה הראשונה שלו בפרמיירליג כשאומרים לו שהוא לא טוב מספיק לרמה הזו.

ז'ורז'ינו ויינאלדום סבל מגירושי הוריו בגיל צעיר והוא נשאר ברוטרדם אצל סבתו בזמן שאביו עזב את המשפחה ואימו עזבה לאמסטרדם בשביל עבודה.

אליסון בקר היה ילד שמנמן שמאמנים לא חשבו שהוא טוב כמו אחיו הגדול ועד לפני כמה שנים נחשב לאח הפחות מוכשר במשפחה.

ב-2009 רוברטו פירמינו לא הצליח להגיע למארסיי למבחנים בגלל שהרשויות בשדה התעופה במדריד לא נתנו לו אישור מחשש לכך שהוא מהגר לא חוקי - פירמינו חשב שהוא כבר לא יצליח להגיע לאירופה והתקשר לאימו בוכה כאילו נגמרה לו הקריירה בגיל 18.

גם ג'ורדן הנדרסון, ילד פלא מסנדרלנד, היה צריך להתמודד עם ביקורות עצומות לאורך הקריירה שלו.

כמעט כל שחקן בליברפול עבר טראומה כלשהי בדרך שלו לפסגה. והטראומה הזו חישלה אותו ואת אישיותו. "אם כל אלו היו אגדות, היינו סיפור של האנס כריסטיאן אנדרסן" סיכם רוברטסון. "אבל אלו לא אגדות. כולנו דוגמאות לעבודה קשה ומחוייבות ונחישות" .

מחקרים חברתיים ואפילו ביולוגיים מראים שכשיש יותר מדי טאלנטים בקבוצה, צוות, חברה או אפילו בלהקות של חיות - הקבוצה/הצוות/הארגון/הלהקה - נכשלים. צריך כישרון אבל סביב הכישרון צריך אנשים שמבינים מה יש להם ומה אין להם, במה הם טובים ובמה הם טובים פחות. כל ארגון צריך את האנשים שיקריבו מעצמם עבור הצלחת הארגון. כל ארגון צריך אנשים שיודעים מאיפה הם באים וכמה מזל יש להם שהם נמצאים בארגון שהם עובדים בו. כל ארגון צריך מישהו שיכול לעבוד עם אחרים מתוך הבנה שרק אם האחרים יהיו טובים, הוא יהיה טוב בעצמו. בליברפול, כך נראה, יש ריבוי אנשים כאלו - שמוכנים לעבוד בלי סוף, להקריב מעצמם ולעבוד קשה כדי להשתפר במה שצריך. רוברטסון אולי ישנא שכותבים את זה - אבל זה בדיוק מה שהופך את הקבוצה של יורגן קלופ העונה לאגדית.