גז צחוק: יעקב כהן מתחבר להיפוכונדר שבו ב"החולה המדומה"

זה היה רק עניין של זמן עד שיעקב כהן ייכנס לתפקיד ארגן, ההיפוכונדר הגדול של התיאטרון, במחזהו הקלאסי של מולייר "החולה המדומה". מי שעוקב אחרי כהן ופקד את מופעי הסטנד־אפ שלו לאורך השנים, כבר שמע אותו מצהיר לא פעם שהאהבה הגדולה שלו אחרי התיאטרון היא בתי חולים. בשיחה עם כהן קשה לעתים להבחין בין צחוק לרצינות, אבל כבר בתחילתה הוא אומר, "יעקב זה ארגן והתיאטרון זו התרופה שלי להיפוכונדריה כי שם אני מפרק את כל הפחדים".

בסוף השבוע עלתה ההצגה בתיאטרון הבימה בבימויו של אילן רונן שעבד עם כהן, בין השאר, על "הסוחר מוונציה" ו"הקמצן". לצדו משתתפים יעל לבנטל, בן יוסיפוביץ', הילה שלו, דניאל סבג, אביב כרמי, אורי הוכמן ועוד. הצופים מקבלים בהצגה אחת קלאסיקה מוליירית עם קורטוב סטנד־אפ של כהן וגם נאמברים מוזיקליים שלא היו מביישים אף מחזמר.

יעקב כהן ויעל לבנטל ב"חולה המדומה" בהבימה | צילום: ז'ראר אלון

בין יעקב לארגן

ההצגה נפתחת בקטע וידיאו מכתבת חדשות שסיקרה לפני כמה שנים את אהבתו הרבה של כהן לבדיקות ותרופות כשהוא מסייר בבית החולים ומתלוצץ עם רופאיו, ממשיכה במונולוג פתיחה שבה הוא מספר איך הכל התחיל ("אני תנו לי בית חולים ואני נרגע....מי אם לא אני החולה המדומה") ועוברת לחדר החזרות שם מתחילה הקריאה של המחזה, מעין תיאטרון בתוך תיאטרון. כהן מזגזג בין יעקב לארגן לכל אורכה.

"אילן לקח את ההצגה למקום האישי שלי, ואלי ביז'אווי (שגם תרגם) כתב מונולוגים בהשראת שיחות שקיימנו ושזר אותם במחזה. בחדר החזרות אני לבוש כמו יעקב השחקן ולאט לאט נוספים פריטים ובגדים אצל כל הדמויות וזה הופך להצגה עם הפסקות ופנייה לקהל. המחזה נפתח כשארגן יושב וסופר את התרופות שלו, ואני עושה את זה הרבה בבית. יש אנשים שמחשבים את המע"מ, ואני מחשב כמה מרשמים ותרופות נשארו לי. כשארגן קולט שהוא לבד בחדר הוא נלחץ וגם אני, אם אני בבית לבד מרגיש לא טוב, אני ישר יוצא החוצה כדי שאם יקרה משהו יהיו אנשים סביבי".

"גם אני מהפריפריה"

כשדמותו של כהן מגלה שזהו מחזהו האחרון של מולייר שבו הוא התמוטט על הבמה ומת הוא מתלבט אם להמשיך, המציאות והבדיון מתערבבים. בדרכו הייחודית והמקורית רונן מצליח להפיח חיים במחזהו של מולייר ולהפוך אותו לחגיגה תיאטרלית רלבנטית ומשעשעת, ואף שוזר בנימה ברכטיאנית כמה אמירות על מערכת הבריאות שקורסת. “אני אפילו פוגש את מולייר עצמו על הבמה. הוא מגיע אליי בדיוק בעמוד 66 (במקור הרגע שבו הוא התמוטט) כשאני מתלבט אם להמשיך, מרגיע ומשכנע אותי. כמוני, גם מולייר התחיל את הקריירה בפריפריה, חרש את כל צרפת עד שהגיע לתיאטרון הלאומי".

ממתי אתה היפוכונדר?

“הכל התחיל בגיל 26 כשאבא שלי קיבל פתאום התקף לב והלך לעולמו. מאז התהפך עולמי והתחילו חרדות והייתי בטוח כל שני וחמישי שאני חוטף דום לב. עד לא מזמן עישנתי, וכשהייתי מחכה לתוצאות של הבדיקות הייתי יוצא החוצה לעשן. אין בית חולים בארץ שלא הייתי בו, אפילו בפורייה הייתי".

אז האם קל לכהן להזדהות עם ארגן? "בטח, הוא עושה שלושה חוקנים ביום", הוא צוחק ומיד מבהיר שאצלו זה כמובן לא קורה. לעומת זאת, כהן מקפיד להתפלל שלוש פעמים ביום ומצליח לשמור על אורח חיים דתי במקביל לעבודה בתיאטרון ובסטנד־אפ. האם העובדה שהתחזק בשנים האחרונות מגבילה אותו? “עוד לא נתקלתי בדבר כזה, אני לא חושב שיש בתיאטרון משהו שלא הסכמתי לגעת בו. בסטנד־אפ הייתי פעם הרבה יותר בוטה, אבל עברו 30 שנה ואני הרבה יותר שלם עם איפה שאני היום והרבה יותר רגוע. הקהל מחכה להשתגעויות שלי ועדיין יש לי אותן אבל לא כמו פעם, קצת התרסנתי".