אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוסף שבועי 6.6.19 האחרון שיכבה את החצוצרה רולנד בויי תוקע ב קרן, צילום: רועי דורי צילום: רועי דורי

מוסף כלכליסט

האחרון שיכבה את החצוצרה

כבר 51 שנה שרולנד בויי עולה בכל לילה לצריח, תוקע בקרן ומסמן לתושבי העיירה השבדית איסטאד שהכל בסדר. פגישה עם אדם מאושר, שהקדיש את חייו למקצוע שאין בו צורך אמיתי

06.06.2019, 08:34 | רוני דורי, איסטאד
108

 מדרגות מובילות לצריח כנסיית סנט מרי באיסטאד (Ystad), עיירה ציורית בדרום שבדיה, במרחק שעת נסיעה ממאלמו. המדרגות תלולות באופן קיצוני, התקרה נמוכה, קורות העץ האלכסוניות מאלצות את המטפס להטות את גופו הצדה, ופה ושם בולט זיז מהקיר. אני מטפסת, מתנשפת, משתדלת שלא לפגר אחרי רולנד בויי (Roland Borg), שמדלג בקלילות לפניי. בויי כבר לא נער, יום הולדתו ה־71 מאחוריו, אבל כשהוא מוביל אותנו במעלה המדרגות נדמה שגופו הופך צעיר ביובל שלם. הוא גומא את הדרך בחוסר סבלנות כמעט ילדי, בכוריאוגרפיה ייחודית, עד שאנחנו נכנסים אל הצריח. 9 מטרים רבועים, ממלכתו עלי אדמות.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

כבר 51 שנה שבויי מתייצב בצריח הכנסייה בתשע בערב בדיוק, למשמרת של ארבע שעות. ערב אחר ערב, בחורף ובקיץ, בשלג ובעת סערה, בויי נמצא שם, עוטה את המדים המסורתיים ומשגיח על העיירה שלו. הוא מביט מהחלון הגבוה, מוודא שלא פרצה שריפה בשום בית, שאין שודדים שמתקיפים את היישוב, ולאחר שווידא שהכל כשורה הוא תוקע תקיעה רמה וממושכת בקרן נחושת מוארכת — אות לתושבים שאפשר להירדם בנחת. הוא ימשיך ויתקע כך בקרן מדי רבע שעה, פעם מזרחה ופעם מערבה, עד שבשעה אחת אחר חצות יכבה את האור ויֵרד לישון בביתו.

בויי הוא נצר לשושלת של שומרי לילה. את הקרן שבה הוא תוקע ייצר אביו. במאה ה־18 מרבית העיירות הקטנות באירופה העסיקו שומר כמותו, שתפקידו היה להשקיף עליהן בשעות החשכה ולהפעיל אזעקה במקרה של שריפה או תקיפת שודדים. אלא שמסוף המאה ה־19 העלימה הטכנולוגיה בהדרגה את הצורך בתפקיד. כיום בויי הוא שומר הלילה היחיד בעולם שעדיין משמש בתפקידו באופן רשמי.

הנוף מהצריח והמגרעת במשקוף החלון, צילום: רועי דורי הנוף מהצריח והמגרעת במשקוף החלון | צילום: רועי דורי הנוף מהצריח והמגרעת במשקוף החלון, צילום: רועי דורי

איסטאד מקסימה מלמעלה בדיוק כשם שהיא מלמטה — עיירת קיט לחופי הים הבלטי, משובצת בבתים צבעוניים וכבישי אבן עתיקים ומוקפת טירות וארמונות. השקט הוא המאפיין הבולט בה והזמן כאן כאילו מתנהל בקצב אחר.

"אני אוהב את השלווה כאן", בויי אומר לי, ויש משהו משכנע באמירה הזאת על רקע הנוף השבדי הפסטורלי. אבל 51 שנה? לחיות חיים שלמים שתמציתם פעולה רוטינית, מונוטונית, שלווה ככל שתהיה? עם קריירה שאין באופק שלה קידום, או עליית שכר, או אפילו סתם שינוי? "זו סביבת עבודה נטולת לחץ ואני רוצה להמשיך בה ככל שאוכל", בויי פוטר אותי. ואני מגלה שהמפגש עם הסטואיות, עם ההאדרה של השלווה הפנימית על פני השאיפה להגשמה עצמית כפי שהיא נתפסת במערב, היא הדרמה הגדולה מבחינתי.

במשקופים של שני החלונות, המזרחי והמערבי, יש מגרעות עגולות שמותאמות לקרן הנחושת. קשה לנחש אם הן נוצרו ביד אדם, או שהן תולדה של שחיקה טבעית מאלפי תקיעות בחצוצרת הנחושת הקשיחה. "אני חש כאן בטוח יותר מאשר על הקרקע", בויי מסביר לי את הקשר המיוחד שלו לצריח. "ב־1967 הייתי כאן עם אבי והייתה סערה מטורפת, עם רוחות של 30–40 קמ"ש. הרגשנו את כל המגדל מתנדנד מצד לצד, ובכל זאת חשתי בטוח". הרבה זמן חלף מאז, אני אומרת. "לא הרבה השתנה פה בזמן הזה", הוא עונה, ומבטו נשלח אל גגות הבתים והרחובות שמתחתינו. "מרכז העיר נראה אותו הדבר זה עידן ועידנים. השנה יכולה להיות מבחינתי 1960 או 2019. הזמן עמד מלכת". בשלב הזה אני כבר לא מופתעת לגלות שבויי שולט היטב בזמן שלו. "יש לי תחושת זמן משוכללת, כך שאני יודע בדיוק מתי עוברות 15 דקות. רק לפעמים אני מציץ בשעון כדי לוודא".

בויי. "אני חושש שהתפקיד יגווע עם פרישתי", צילום: רועי דורי בויי. "אני חושש שהתפקיד יגווע עם פרישתי" | צילום: רועי דורי בויי. "אני חושש שהתפקיד יגווע עם פרישתי", צילום: רועי דורי

הוא אינו מחזיק סמארטפון כדי להעביר את הזמן בצריח. במקום זה הוא צופה בטלוויזיה ובסרטים ישנים, ומקשיב למוזיקה של אלביס, אלילו, שמת ב־1977 — עשור בערך אחרי שבויי נכנס לתפקיד. פנים הצריח הפך במהלך השנים מקדש קטן למלך הרוקנ'רול, עם פוסטרים על הקירות ופריטי ממורביליה שבויי אסף. קפסולת זמן מוזיקלית שמספקת בהחלט את מי שטרנדים עכשוויים אינם מדירים שינה מעיניו, ושמתחת למדיו הרשמיים מסתתרת טי שירט עם הדפס של המלך.

האחרון שיכבה את החצוצרה
 
להאזנה לפודקאסט
לחץ כאןהאחרון שיכבה את החצוצרה

Are you lonesome tonight? אין בך חשש שלמעשה אינך נחוץ, שהעבודה שלך היא קוריוז שבעיקר מאפשר לאיסטד למכור מזכרות בדמותך לתיירים מזדמנים?

"לעבודה שלי יש ערך של פיקוח", בויי מצביע על הסיכה שמתנוססת בגאון על מדיו, אות לתרומתו למערך הכיבוי, "אבל גם ערך של מסורת". אחר כך הוא אומר לי, ודוק של עצב בעיניו, ש"אני חושש שהתפקיד יגווע עם פרישתי. אי אפשר להתפרנס מהתפקיד לבדו, גם לאבא שלי וגם לסבא שלי היו עבודות אחרות ביום והם היו שומרי לילה לצורך השלמת הכנסה — ובעיקר בשביל הכבוד הכרוך בתפקיד". ככל שזה תלוי בו, בעוד שנתיים בנו רוברט (40) אמור להחליף אותו.

אני יורדת בזהירות במדרגות התלולות, נשפכת לתוך העיירה הדוממת, ממשיכה למאלמו, לשטוקהולם, לתל אביב. נפרדת מבויי, נוסעת בזמן.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות