נחמת הרבים

מעולם לא התמסרו כך כל מדורות השבט הטלוויזיוניות לסיפור מותה והלווייתה של אשת נשיא המדינה או ראש הממשלה. לא אשה שנבחרה, לא אשה שנשאה בתואר רשמי.

והשאלה היא למה.

התשובה שלי היא שהאבל על נחמה ריבלין הוא גם האבל עלינו. על מה שהיה כאן, על מה שיכול היה להיות כאן. לא הייתה זו חצי נחמה, הייתה זו נחמת הרבים.

נחמה ריבלין ז"ל | צילום: אלכס קולומויסקי

לרגע התוודענו לדמות ציבורית זכה, טהורה, נקייה. לא מהפרצופים שמאכלסים את הפוליטיקה שלנו, במיוחד אלה שמטופחים בידי אותן מדורות השבט הטלוויזיוניות – אלימים, צעקנים, שקרנים, תחמנים. כל מה שריצד כאן על המסך בחודשים האחרונים וימשיך להתנפל עלינו גם בחודשים הקרובים.

נחמה ריבלין ובני משפחתו ליד ארונה של נחמה בתיאטרון ירושלים | צילום: עמית שאבי

ולפתע, כאילו מעולם אחר, הגיחה אלינו, לצד הבשורה המרה, גם איזו מרי פופינס שנחתה על ארובות הפיח המעשנות שלנו, זוהרת במאור פנים, בצניעות, באהבת אדם, באהבת השונה והחלש. כל מה שאין בפוליטיקה ובחיים הציבוריים שלנו. כל מה שאין במדורות השבט הטלוויזיוניות שלרגע קט התפנו מהמדמנה כדי להתרפק על האישה המופלאה הזו. האסון הפרטי של משפחת ריבלין הפך לרגע של חסד ואולי תקווה לכולנו.

ואז זורק אפרים שמיר את ה'למה לא שרה' שלו. אמירה מנוולת במובן זה שאין לייחל למותו של אדם חי, אבל שמיר, שהוא השד הקטן והשחור שמקנן ברבים מאתנו, התכוון להשוואה בין שתי נשים - אשת ראש הממשלה ואשת הנשיא.

"היה לה פה ג'ורה", סיפר רביב דרוקר על נחמה. נקודת דמיון שדרוקר לא פירט איך ועל מי נפתח הפה הזה. ומבלי שיתכוון לכך, שמעתי את ההשוואה הזו גם בדבריו של הסופר דויד גרוסמן. נחמה ריבלין הייתה מבקשת ממנו לחתום על ספר שלו שרצתה לתת מתנה לאורח. "היא הייתה מתקשרת ואומרת לי - אני קונה את הספר ושולחת אליך", סיפר גרוסמן, "עניתי לה שאין צורך, יש לי מספיק העתקים ובכל השפות. אבל היא התעקשה לקנות מכספה".