כך מנתחים הצלחות וכישלונות בזיהוי כישרונות

התחלנו בשבוע שעבר לשחק משחק, ואני מציעה לכם היום לשחק איתי משחק נוסף: רשמו על דף את כל השחקנים שלאורך הקריירה שלכם כמאמנים/ סקואטים הצבעתם עליהם ואמרתם "יש לו את זה, הוא יעשה את זה!". כמה שחקנים רשמתם? בודדים? עשרות? יותר? בתחתית הרשימה הזו ציירו טבלה עם שני טורים. בטור הראשון רשמו את השחקנים שבאמת הצליחו, ובטור השני רשמו את השחקנים שנשרו בדרך.

כתבה ראשונה בסדרה: זיהוי כישרונות זה מדע לא מדויק - אבל עדיין מדע

כתבה שנייה בסדרה: גילוי כישרונות: אין לנו את הפריבילגיה לבחור בקיצורי דרך

כתבה שלישית בסדרה: הבעיות של הכדורגל האנגלי דומות למדי לאלו שלנו

כתבה רביעית בסדרה: להסתכל איפה שאף אחד אחר לא מסתכל

השאלה הבאה היא החשובה באמת. מתוך אלו שהצליחו, האם אתם יודעים לציין את הגורמים שהביאו אותם להצלחה? ומה לגבי אלה שנכשלו, האם אתם יודעים לבודד את הגורמים האחראים על כך?

אחד הסקאוטים שרואיינו למחקר הזה אומר: "יש כאלה שאתה צודק לגביהם ויש כאלה שאתה טועה איתם. לגבי אלה שצדקת לגביהם - זה נהדר, בגלל שזה מחזק אצלך את התחושה שאתה יודע מה אתה עושה. מאלה שאתה טועה לגביהם, אתה צריך ללמוד. לחשוב חזק והרבה מהפעם הראשונה שראית אותם לפעם האחרונה. מה קרה? מה השתנה? האם יכולנו לראות את זה מגיע?".

אנחנו מצפים ששחקנים שלנו יצפו בהקלטות שלהם ממשחקים וידעו לנתח מה הם עשו טוב, מה פחות ואיך הם יכולים להשתפר. לכל מועדון מקצועני היום יש מחלקה של ניתוח ביצועים שאחראית על ההיבט הזה.

אולם מעטים המועדונים היום שמקיימים באופן מסודר ומאורגן תהליך רפקלטיבי עם הסקאוטים והמאמנים שלהם. ריפלקציה מוגדרת כתהליך למידה בו הפרט בוחן את עצמו, שואל שאלות על הצלחותיו וכישלונותיו ולומד מהם לעתיד. מערכות מאורגנות ושיטתיות מקיימות תהליכים רפלקטיביים קבועים כחלק מתהליך הלמידה, כך באקדמיה, בהוראה ובצבא. בקורס טייס בחיל האוויר הישראלי, כל טיסה מלווה בתהליך הכנה לפני העלייה למטוס ובתחקיר ארוך אחרי הטיסה.

התהליך הרפלקטיבי הופך את הטייסים שלנו לטובים ומקצוענים יותר. בשנים האחרונות נכנסה הרפלקציה גם לבתי החולים, כשרופאים מנתחים את הביצועים שלהם לאחר שסיימו לנתח חולים. אז אומנם איתור ילדים לספורט הוא לא עניין של חיים ומוות (טוב, תלוי את מי שואלים...), אבל ניתוח מערכתי- רפלקטיבי לסקואטים יכול לעשות את ההבדל בין הצלחה לכשלון.

ראש מחלקת סקאוטינג שהתראיין למחקר אמר: "ככל שתעשה את זה יותר, יהיה לך יותר על מה לחשוב. אתה צובר הרבה ניסיון במהלך הקריירה שלך ואתה צריך תמיד לחשוב אחורה וללמוד כיצד להשתפר בעתיד".

12 מנהלי מחלקות סקאוטינג, 18 עובדים במחלקות סקאוטינג באנגליה ו-5 סקאוטים שהתראיינו למחקר הזה שמחו מאוד לפרט על השחקנים שהצליחו לזהות ולספר עוד ועוד על איך הם ידעו מגיל מוקדם שהשחקנים האלה "יעשו את זה". אולם הם כמעט לא הזכירו את השחקנים עליהם הצביעו אבל בסופו של דבר לא הצליחו. כך נוצרת הטייה סטטיסטית והכישלונות לא מייצרים למידה לעתיד. מאמנים רואים אלפי שחקנים לאורך הקריירה שלהם. הזיכרון, עם הזמן, מטשטש ולכן הלמידה צריכה להיות שיטתית ומאורגנת ועדיף שתנוהל על ידי המועדונים עצמם.

אז איך עושים את זה?

פירטתי באחד הטורים הקודמים את החשיבות של תרבות ארגונית בה כל מועדון מגדיר לעצמו אלו שחקנים הוא רוצה לאתר ולטפח. סיפרתי עוד על החשיבות של התקשורת בין החזון הארגוני, המאמנים והסקוטים. איתור ילדים חייב להיות שיטתי ומאורגן ולהגיע מרמת ההצהרה לרמת השטח.

בנוסף, חשוב לנתח הצלחות של שחקנים. מה היו הגורמים שהיו משמעותיים כדי להפוך לשחקנים מקצוענים? למידה מדגם חיובי היא חשובה בכל תהליך ניהולי-ארגוני כי היא "צובעת" עבורנו בבהירות את הדברים שאנחנו עושים נכון.

ולבסוף, והחשוב יותר, עלינו ללמוד מכישלונות. בסוף כל עונה כדאי לשבת לשיחה ארוכה עם השחקנים שפורשים ולהבין מהם מה הן הסיבות לכך. ניתן להשתמש במודל של ווליאמס וריילי כדי לבודד את הגורמים ובשלב הבא לטפל בהם. כמה זה קריטי למערכת? שחקנים יכולים לפרוש בגלל הצטברות פציעות, בגלל לחצים של זמן ועומס, בגלל חוסר תמיכה מהמשפחה, בגלל שחיקה או בגלל מבנה גוף לא מתאים. אם לא נשאל, לא נדע. תהליך ההשתפרות של המערכת צריך להיות קשור למסקנות. במקרה של פציעות מרובות נשקיע משאבים באורתופד/ פיזיותרפיסט, במקרה של בעיות חברתיות נתייעץ בעובד סוציאלי, מורה פרטי יכול לעזור עם לחץ מהלימודים, פסיכולוג ספורט יכול לעזור למנוע שחיקה ודיאטן יעזור בבנייה של גוף חזק.

למידה של כישלונות תעזור גם לסקאוט עצמו כדי להבין מהן ההטיות הטבעיות שלו. האם הוא נוטה לבחור את השחקנים החזקים והבוגרים יותר? (ע"ע הכתבה האחרונה: לחפש איפה שאחרים לא מחפשים), האם הוא נוטה לבחור שחקנים עם אופי בעייתי? שחקנים שלא מסתגלים לשינויים, חסרי משמעת או חוסן נפשי? תהליך למידה מכישלונות הוא קשה כי הוא מצריך מאיתנו להודות בקול שטעינו. אבל הוא הכרחי ללמידה ואקוטי לבנייה של מערכת מנצחת.

בהשראת המאמר של מתיו ריבס, מרטין לילטווד, אליסטר מקרוברט וסימון רוברטס