אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
זיהוי פנים המוני: שד טכנולוגי שלא ניתן להשיב לבקבוק צילום: ACLU

דו"ח טכנולוגי

זיהוי פנים המוני: שד טכנולוגי שלא ניתן להשיב לבקבוק

פיתוחי סריקת פנים מספקים לגורמים ממשלתיים ופרטיים כוח גדול בניטור המשתמשים, ויתכן שמאוחר מכדי לעצור זאת; דו"ח האינטרנט של מרי מיקר מראה שב-2018 גלשה ברשת רוב האנושות; ואיך התמודדה להקת רדיוהד עם ניסיון סחיטה של האקרים

12.06.2019, 14:01 | עומר כביר
יש תכונה שמאוד אופיינית לטכנולוגיה ומהווה את אחד היתרונות הגדולים ביותר שלה, אך גם אחת מהבעיות המורכבות שלה: ככל שעובר הזמן, טכנולוגיה שפעם היתה יקרה ומורכבת לפריסה הופכת זולה ונגישה, כזו שמחירה זניח ופריסתה כמעט מתבצעת מאליה.

הדוגמה הקלאסית היא מחשבים; בהתחלה היו מכונות ענקיות שמלאו חדרים שלמים ועלויותיהם היו אסטרונומיות, כך שרק ארגונים גדולים יכלו לרכוש אותם. בהמשך, עם עליית המחשבים האישיים, הם כבר הפכו למוצר צריכה שנמצא בכל בית ומחירם הצטמצם לכמה אלפי או מאות דולרים. וכיום, עם מגוון של סמארטפונים זולים, כל אחד יכול להחזיק בכיס מחשב עוצמתי שעלותו יכולה להיות 80 דולר, אולי פחות.

משמאל: נוקיה 1, סמארטפון שעולה פחות ממאה דולר, צילום: nokia משמאל: נוקיה 1, סמארטפון שעולה פחות ממאה דולר | צילום: nokia משמאל: נוקיה 1, סמארטפון שעולה פחות ממאה דולר, צילום: nokia

זה נכון כמעט לכל טכנולוגיה, בין אם זה חיבור לאינטרנט או אפילו שירותים כמו מחשוב בענן. מה שמתחיל יקר ומורכב הופך במרוצת הזמן, וכיום נראה שהזמן הזה מתקצר והולך, לזול ונגיש. בהרבה מקרים זה טוב; הירידה במחירי הגלישה ברשת, הן אבסולוטית והן ביחס למהירות הגדלה, מאפשרת ליותר אנשים מתמיד להתחבר לאינטרנט ולהנות מהיתרונות האדירים שלה.

ההנגשה של שירותי ענן זולים, דרך פלטפורמות של חברות כמו אמזון ומיקרוסופט, מאפשרת ליזמים צעירים ליצור שירותים מקוונים בלי לדאוג לבעיות כנפחי תעבורה או רכישת שרתים שיאפשרו להרחיב את השירות ליותר גולשים. וזו היתה בעיה גדולה מאוד בתחילת המאה: יזמים של שירותים מצליחים מאז סיפרו לא פעם על המרוץ המטורף והבלתי פוסק לרכישת שרתים, או אפילו איתור מלאי שרתים למכירה, כדי לעמוד בעלייה בטור הנדסי בקצב הביקוש לשירות שלהם.

אבל למטבע הזה יש שני צדדים, וכמו שהזמן הופך טכנולוגיה "טובה" לזולה ונגישה יותר, הוא מאפשר את אותה תהליך לטכנולוגיה בעייתית. לא מעט חוששים, למשל, מכך שהקלות הגוברת בה ניתן לבצע הנדסה גנטית (באמצעות כלים כמו CRSPR) תאפשר בעתיד הלא-רחוק לארגוני טרור לייצר, בקלות רבה ובמשאבים מינימליים, וירוסים מהונדסים גנטית שיהיו קלים יותר לפריסה ולהפעלה מאפשר מטעני נפץ, ויגרמו נזק גדול בהרבה.

גנטיקה כנשק?, צילום: שאטרסטוק גנטיקה כנשק? | צילום: שאטרסטוק גנטיקה כנשק?, צילום: שאטרסטוק

הדוגמה הבולטת ביותר להתרחשות תהליך זה כיום היא עם טכנולוגיות זיהוי פנים. עד לפני כמה שנים מדובר היה במשהו יקר, מורכב ולמען האמת גם לא כל כך מוצלח. היה יקר ליצור מאגרי מידע גדולים מספיק ואיכותיים מספיק, אלגוריתמים לזיהוי והשוואה היו מוצלחים הרבה פחות, שלא לדבר על הליך איסוף התמונות שהצריך פריסת מערך גדול של מצלמות. במשך זמן רב, שימוש נרחב טכנולוגיית זיהוי פנים היה בעיקרו עניין למדינות בלבד; הן יכלו לחייב אזרחים למסור את תמונתם (למשל, לצורך הנפקת דרכון), ויכלו להשקיע את המשאבים הדרושים בהקמת מאגר תמונות, ניהולו ופיתוח או התאמת מערכות ההשוואה הביומטרית שיאפשרו לתפעל אותו.

ואולם, כמה תהליכים שארעו בשנים האחרונות שינו את המצב דרמטית. טכנולוגיית צילום דיגיטלי הפכה זולה, איכותית ונגישה הרבה יותר (בזכות הסמאטרפונים) וביחד עם הפריחה של רשתות חברתיות ותרבות השיתוף, יותר ויותר משתמשים מעלים לרשת תמונות איכותיות שלהם באופן שלא מקשה על גורמים בעלי עניין לקצור אותן לטובת מאגר תמונות. גם בלי גורמים כאלה, הרשתות החברתיות עצמן מחזיקות בפועל במאגרים אדירים של תמונות פנים. לפייסבוק יש, כנראה, יותר תמונות פנים מתויגות מלכל מדינה בעולם, סביר שיותר מכל המדינות גם יחד.

זיהוי פנים המוני? לא רק ממשלות יכולות, צילום: שאטרסטוק זיהוי פנים המוני? לא רק ממשלות יכולות | צילום: שאטרסטוק זיהוי פנים המוני? לא רק ממשלות יכולות, צילום: שאטרסטוק

במקביל, התקדמויות משמעותיות בתחומי בינה מלאכותית ולמידת מכונה הביאו ליצירת אלגוריתמים מהירים ומדויקים יותר, שמסוגלים לזהות אנשים במהירות גדולה. חברות טכנולוגיה גדולות כבר יכולות לשלב אותה במכשירים שהן משווקים ללקוחותיהם, כמו האייפון של אפל (אם כי שם, מדובר רק בהשוואה פשוטה יותר של אחד-לאחד, ולא אחד-לרבים, ובכל מקרה המידע מאוחסן על המכשיר בלבד ולא נשלח לחברה).

אבל חברות אחרות מיהרו לנצל את המצב ליצירת שירותי זיהוי פנים אותן הן משווקות למי שמוכן לשלם. הידוע ביותר לשמצה הוא זה של אמזון, Rekognition, שחביב במיוחד על כוחות שיטור בארה"ב. יחידות משטרה מקומיות קטנות של עיירות מנומנמות יכולות היום לרכוש טכנולוגיית זיהוי פנים עוצמתית שפעם היתה שמורה למדינות בלבד, ולהשתמש בה כמעט ללא פיקוח. זאת, חרף העובדה שמבקרים הצביעו על כשלים רבים מהם סובלת Rekognition, במיוחד בכל הנוגע לזיהוי אנשים כהי עור.

אחד המאפיינים של טכנולוגיה זולה ונגישה הוא שיותר ויותר גופים מחפשים דרכים להשתמש בה ולשלב אותה במערך השירותים שלהם, גם כאלו שלא באמת צריכים אותה או שההטבה הישירה שלהם ממנה היא מזערית. זה מה שקורה עכשיו עם זיהוי פנים בשדות תעופה בארה"ב.

לפי דיווח של הוושינגטון פוסט, חברות תעופה פרסו בשנתיים האחרונות מערכות זיהוי פנים בשערי העלייה למטוס שמאפשרות לנוסעים לעלות לטיסה מבלי להציג כרטיס או אפילו דרכון. ג'טבלו, למשל, סרקה בשנתיים האחרונות 150 אלף נוסעים שעלו למטוס דרך מערכת זיהוי הפנים.

דרכון וכרטיס? הפרצוף שלך מספיק, צילום: שאטרסטוק דרכון וכרטיס? הפרצוף שלך מספיק | צילום: שאטרסטוק דרכון וכרטיס? הפרצוף שלך מספיק, צילום: שאטרסטוק

חלק מחברות התעופה עושות שימוש במערכת כבר במעמד הצ'ק אין. לצורך זיהוי הנוסעים מקבלות החברות גישה למאגר תמונות של רשות המכס והגבולות של ארה"ב – כלומר, יש כאן שיתוף פעולה בעייתי של שיתוף מידע ביומטרי בין חברה פרטית לגוף ממשלתי.

החברות טוענות, ונוסעים רבים סבורים, שהדבר נועד להגברת הביטחון בשדה התעופה ובטיסה. ואולם, כנראה שאין קשר: בשביל זה יש את מערכת הבידוק והשיקוף המוכרת שדרכה עובר כל נוסע לפני שהוא מורשה לעלות על טיסה.

השימושים לא נשארים מוגבלים לשדה התעופה. משתתפי ועידת המובייל MWC שנערכה בתחילת השנה בברצלונה קיבלו הצעה מפתה: הירשמו למאגר זיהוי הפנים שלנו ותוכלו להיכנס לוועידה דרך תור מהיר. מה יקרה עם התמונות שלהם אחר כך? ספק אם רבים מהנרשמים טרחו לבדוק. וזו לא המילה האחרונה.

באחת הסצנות האיקוניות בסרטו הקלאסי של סטיבן שפילברג, דו"ח מיוחד (Minority Report), מסתובב הגיבור בגילומו של טום קרוז בעיר, כאשר מערכות זיהוי פנים (אוקיי, בסרט זה זיהוי רשתית, אבל למה להתקטנן?), מזהות אותו בכל מקום שהוא הולך – שערי כניסה לרכבת התחתית נפתחים בפנים, שלטי חוצות פונים אליו בשמו, המוכר הווירטואלי בחנות הבגדים מזהה אותו ומעלה את היסטוריית הקניות שלו.

הסרט מתרחש ב-2054, וכשיצא לאקרנים ב-2002 טכנולוגיה כזו נראתה כמו שייכת לעתיד הרחוק. אבל עכשיו, פחות מ-20 שנה מאוחר יותר, החזון הזה כבר נמצא על סף מימוש. רבים מהרכיבים הטכנולוגיים כבר כאן, ויותר ויותר גופים פרטיים מתחילים לפרוס אותם במקומות ציבוריים כשלציבור אין למעשה אפשרות להתנגד או אפילו לחמוק מכך.

ואם יש ספק, זיהוי פנים בלתי מוגבל ובלתי מווסת הוא בסופו של יום, דבר רע. למרות שיש לא מעט שימושים חיוביים שאפשר לייחס לו, הפיכת המרחב הציבורי למקום שמנוטר ללא הפסקה, על ידי אינספור גופים ממשלתיים ופרטיים, מהווה פגיעה מהותית בזכויות האדם של כולנו. זה נכון קודם כל ברמה העקרונית: כשאדם יודע שהוא מנוטר, שבכל מקום שאליו יפנה ידעו מיד שהיה שם, עם מי נפגש ולכמה זמן, זה משפיע על החשיבה וההתנהגות שלו, גורם לא לשקול את צעדיו ואת פגישותיו באופן שלא צריך להיעשות במדינה דמוקרטית-ליברלית.

ברמה המעשית, פריסה רחבה של טכנולוגיות זיהוי פנים נותנת לחברות פרטיות כוח גדול יותר לעקוב אחרינו ולאסוף עלינו מידע, לאפיין ולקטלג אותנו, להפוך אותנו פחות לאנשים ויותר למוצרים, משהו שאפשר לשווק לאחרים או לשווק לו בצורה מדויקת יותר. מכונת האיסוף האימתנית של פייסבוק מטרידה אתכם כבר עכשיו? חכו שהיא תפעל בכל פינת רחוב, והדבר היחיד שתוכלו לעשות כדי לחמוק ממנה הוא ללבוש מסכת סקי.

האיסוף המקוון יגיע לרחוב, צילום: צילום מסך האיסוף המקוון יגיע לרחוב | צילום: צילום מסך האיסוף המקוון יגיע לרחוב, צילום: צילום מסך

הרבה חברות (לא אמזון!) מתחילות להבין את זה. מיקרוסופט, למשל, הסירה מהרשת מאגר פתוח של 10 מיליון תמונות פנים מ-100 אלף איש, שמפתחות מערכות זיהוי פנים, כולל ספקיות של ממשלת סין, השתמשו בו כדי לאמן את האלגוריתם שלהן. אוניברסיטאות דיוק וסטנפורד הסירו מאגרים דומים.

אבל מדובר במקרה קלאסי של סגירת הדלתות אחרי שהסוסים כבר ברחו מהאורווה. הטכנולוגיה כבר שם, וברמת בשלות גבוה מספיק. העלמת מאגר מידע זה או אחר לא תעצור אותה. בשלב הזה, רק התערבות ממשלתית יכולה למנוע מחברות פרטיות לפרוס מערכות זיהוי פנים ככל העולה על רוחן. אבל גם כאן מדובר בתרופה חלקית בלבד - שכן ספק אם ממשלות רבות ימנעו מעצמן לפרוס מערכות כאלה.

קצרצרים 

1. מרי מיקר, אחר המשקיעות הוותיקות והמשפיעות בעמק הסיליקון, פרסמה אמש את דו"ח הטרנדים באינטרנט השנתי שלה, אותו היא מפרסמת בקביעות מאז 1995. אחד הממצאים המעניינים: ב-2018, לראשונה בהיסטוריה, מרבית אוכלוסיית העולם גלשה באינטרנט.

מרי מיקר, צילום: Tony Avelar מרי מיקר | צילום: Tony Avelar מרי מיקר, צילום: Tony Avelar

2. זוכרים שפייסבוק סירבה (במידה מסויימת של צדק) למחוק סרטון מעובד שהציג את יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי כשיכורה או לא מאוזנת? פלוסי בטוח צודקת, וגם לא סולחת: כשמארק צוקרברג פנה לפלוסי בבקשה להיפגש איתה, המחוקקת סיפקה את הדיס האולטימטיבי ולא טרחה אפילו להגיב לפנייתו.

3. האקרים הצליחו לשים את ידיהם על כמעט 18 שעות הקלטות גנוזות של להקת רדיוהד מתקופת האלבום "אוקיי קומפיוטר" של 1996, ודרשו מהלהקה 150 אלף דולר כדי שלא יפיצו אותם. התגובה המצוינת שלה? היא הפיצה את ההקלטות בעצמה ברשת, ובמשך 18 יום תאפשר לכל משתמש גישה אליהן תמורת 18 פאונד. כל ההכנסות יתרמו לארגון Extinction Rebellion, שמקדם מחאה לא-אלימה סביב משבר האקלים.

4. תכונה חדשה באפליקציית שאזאם: מעתה תוכל האפליקציה לזהות שירים גם כאשר המשתמש מאזין להם דרך האוזניות - למשל, מתוך טריילר ביוטיוב או כל תוכן אחר שלא בהכרח מציג את שם היצירה. בטוויסט מוזר התכונה זמינה רק באנדרואיד, למרות שהאפליקציה נרכשה בשנה שעברה על ידי אפל.
שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות