חוק הלאום: כלי שיפוטי נטוש שמשסע את המדינה

חוק הלאום שכה הרעיש, ועדיין מרעיש את השיח הציבורי, מוטל לו בתוך ארגז הכלים השיפוטי מבלי ששופטי ישראל יעשו בו שימוש, למעט אחד. חוק היסוד חוגג בקרוב שנה לכינונו, והשופט היחיד שקיבל בהתרגשות את הולדתו הוא משה דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים. מתוך תשעה פסקי דין שאזכרו את החוק, ובשמו המלא חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, ארבעה הם של דרורי. יתר האזכורים, שניים בבתי משפט השלום ושלושה בעליון, היו טכניים, שוליים, וכמעט ולא קיימים.

ולמה דווקא דרורי? גם בלי החוק נודע דרורי כשופט יהודי לאומי מובהק. ב־2008 התנדב דרורי למשימה שיפוטית מפרכת שלא אהודה במיוחד על עמיתיו – לטפל בעשרות תביעות נזיקין של קורבנות טרור ובני משפחותיהם נגד הרשות הפלסטינית וחמאס. אף שלא היה בכך צורך, שילב דרורי את סעיף 6(א’) לחוק הלאום: “המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם”. ממנו גזר השופט חיזוק להטלת פיצויים עונשיים על הרשות וחמאס. אגב, אין בכך צורך. בפרשת רצח עמוס מנטין זיכרונו לברכה, בית המשפט העליון קבע את התקדים הזה עוד לפני שנחקק חוק הלאום. דרורי מינף את השילוב הזה שבין החוק החדש והתביעות, לניתוח לבבי וחגיגי של החוק השנוי במחלוקת.

המדינה בגדה ברבע מאזרחיה

לצד אזכורי הפסיקה הדלים, ממתין החוק לאזכור דרמטי נוסף - פסיקת בג”ץ ב־15 העתירות שהוגשו לביטולו. בינתיים טרם נקבע דיון, והכנסת ביקשה מבית המשפט ארכה למתן תגובתה. העתירות שהוגשו הן של אנשים פרטיים וארגונים שמייצגים ערבים ודרוזים, ארגוני זכויות אדם וטוהר מידות. חוק הלאום מתעלם כליל מ־25% הלא יהודים שמתגוררים במדינת הלאום של העם היהודי. החוק לא טורח אפילו לציין את מעמדם כאזרחים שווי זכויות. לצד המחאה של המגזר הערבי בולטת בכאבה זעקת העדה הדרוזית ששופכת את דמה למען המדינה. “26 שנים הייתי בצבא, נפצעתי, איבדתי את אחי וחבריי. אני חש שמדינת ישראל בגדה בי. אני חושש שאין עוד משמעות לישראליות שלי”, אמר תא”ל במילואים אמל אסעד בכנס גדול על חוק הלאום שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת בר־אילן.

גם המשנה בדימוס לנשיאת בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין השתתף בכנס והצהיר: “אני יהודי לאומי, אינני יהודי לאומני”. ההבחנה שלו בין “לאומי” ל”לאומני” מבטאת היטב את דעתו על החוק. “כשקראתי את החוק, שאלתי איפה השוויון”, אמר רובינשטיין, “השוויון הוא ערך דמוקרטי אבל בעיקר יהודי. דווקא כיהודים שנרדפנו והושמדנו, שהיינו אזרחים סוג ב’, ג’ וד’, עלינו להיות רגישים למיעוטים שבתוכנו”.

הרגישות החסרה הזו גרמה לרובינשטיין לשגר מכתב לראש הממשלה (שלא נענה) ולהצטרף לקבוצה שניסחה והציעה תיקון לחוק. חברים בה הפרופסורים שחר ליפשיץ, עמיחי כהן, אסא כשר וסוזי נבות. הקבוצה מכירה בעיקרון של מדינת הלאום של העם היהודי, “אבל”, אמרה נבות, “אנו מוסיפים את השוויון לכלל האזרחים, את הדמוקרטיה, את מגילת העצמאות ומחזירים את השפה הערבית למעמדה כשפה רשמית שנייה”. רובינשטיין סיכם: “אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית, איננו מדינת כל אזרחיה כמו גרמניה וצרפת. אנחנו מדינה יהודית אבל זה לא סותר את היותנו מדינה דמוקרטית”.

ערך השוויון מציל את הדמוקרטיה מבושה

המניע לחקיקת החוק, מלבד הבלטת הלאומיות היהודית ותקיעת אצבע בעיניים הלא יהודיות במדינה, הוא בית המשפט העליון שנתפס בעיני מבקריו כמי שמכונן את פסיקתו רק על הצד הדמוקרטי במשוואה. החוק, לשיטת יוזמיו, נועד לאזן ולחזק את הצד היהודי. לערבים, לדרוזים, ללה”טבים, לרפורמים, לשמאלנים, לנשים, ולמסתננים, יש, לפי טענה זו, את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מכוח חוק זה מנחיל להם בית המשפט העליון זכויות אדם שמכרסמות לכאורה בצביון היהודי של המדינה שזקוק לחיזוק שניתן בחוק הלאום. מטענה זו עולה הזעקה היהודית המסורתית על הקיפוח המתמיד, אבל לאור חבילת החוקים והיוזמות בשנים האחרונות זו בעיקר זעקת הקוזאק הנגזל. מלבד חוק הלאום, שפעה הכנסת ה־20 יוזמות להגבלת הדמוקרטיה ופגיעה במיעוטים, חלקן עברו כחוקים, חלקן עדיין על סדר היום: פסקת ההתגברות, מינוי יועצים משפטיים בידי שרים, חוק העמותות, חיזוק המשפט העברי, העדפת חיילים משוחררים, חוקי ההסדרה בשטחים, חוק המואזין, חוק ועדות הקבלה, חוק הדגל ועוד. חוק הלאום אינו לבד. הוא בא לעולם מוקף במעטפת מגוונת של הסדרים שנועדו לקעקע את הדמוקרטיה לטובת הצביון היהודי.

בכנס דיברו שלושה פוליטיקאים משלושת קצווי הקשת ששיקפו את כל האפשרויות. בעד ביטול החוק דיברה ח”כ עאידה תומא סלימאן מחד”ש־תע”ל. בעד הותרתו, ואף חיזוקו, היה ח”כ הרב אלי בן־דהן מאיחוד מפלגות הימין. בעד תיקונו - ברוח רחבה יותר מהצעת רובינשטיין וחבריו ־ דיבר ח”כ יאיר לפיד מכחול לבן.

“עברה שנה מאז החוק נחקק, האם הוא פגע בדרוזים? שמעתי את דברי אסעד ואין לתחושה זו על מה להתבסס”, אמר בן־דהן שהבליט עצמו לא רק כמכתיב החוקים אלא גם כמכתיב התחושות. בן־דהן אמר שאילו הדרוזים היו משמיעים את מחאתם במהלך הליך החקיקה, ייתכן שהיו נשמעים. “הם לא באו לדיונים, ועכשיו אני נגד התיקון”, אמר, ונימק: “בגלל בית המשפט העליון. אם נוסיף שוויון, בג”ץ יפרש זאת אחרת מהכוונה. בדיוק כמו שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא מוזכר השוויון, אבל בית המשפט הכניס אותו באמצעות כבוד האדם”.

וכאן יצא המרצע (הגזעני) מהשק. ערך השוויון הוצא מחוקי היסוד של 1992 (כבוד האדם וחופש העיסוק) בלחץ המפלגות הדתיות שחששו מהחלת שוויון חוקתי ושיפוטי לגויים, ערבים, נשים, להט”בים ובמיוחד לגרים רפורמים. כך, לבושתה של הדמוקרטיה הישראלית, התקבלו חוקי יסוד חוקתיים ללא שוויון וללא חופש ביטוי. בית המשפט העליון הציל, כך ממש, את הדמוקרטיה הישראלית מהבושה הזאת והחיל את השוויון וחופש הביטוי דרך “כבוד האדם”. נכון שהוא קצת עקף את כוונת המחוקק, אבל בדיוק בשביל זה הוא קיים.

ומהצד השני המעיטה תומא סלימאן בניסיון לתקן באמצעות השוויון. “מה יעזור לי שוויון בטקסט שכולו מתעלם מקיומי? במגילת העצמאות יש שוויון. היום, אחרי 71 שנה, יש לי שוויון? אנחנו נוכחים־נפקדים מהקולקטיב האזרחי”.

תומא סלימאן הרחיבה לחוק השבות והזכירה שיחה שקיימה עם יהודי מארצות הברית שביקר בכנסת. “הוא אמר לי שהם צריכים את ישראל כמקום מקלט למקרה שירדפו אותם במקום מושבם. אמרתי לו שמכאן אני מבינה שהמדינה היא סוג של פוליסת ביטוח שבו אתה קונה ריסק. ‘נכון’, הוא אמר, ועניתי לו: ‘אז למה אני צריכה לשלם את הפרמיה?’”.