אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

ד.נ.א

"היינו ילדים של מבחני אומץ ומכוניות 'מושאלות', אבל החינוך של אמא הדגיש דברים אחרים: 'אדם שלא צורך תרבות אינו אדם שלם'"

איל וולדמן, מייסד ומנכ"ל מלאנוקס: "בצבא, כְּשֶשֵּרַתִּי בשטחים, לא הרשיתי לאמא לבוא לבקר כי חשבתי שזה מסוכן מדי"

21.06.2019, 19:39 | דיאנה בחור ניר

"נולדתי ב־1960 בירושלים, 10 דקות אחרי אחי התאום עופר. היינו בגנים נפרדים ואחר כך בכיתות נפרדות, אנחנו שונים במראה ובאישיות, אבל תמיד היו לנו חברים משותפים ועשינו הרבה דברים יחד.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"אמי מרים (מיקי) ואבי שמואל למדו לתארים מתקדמים בפקולטה לחקלאות, לכן גדלנו ברחובות. הם התגרשו כשהיינו בני 4, ונשארנו עם אמא. אבא היה מגיע מעט מאוד, הרגשנו שהוא בא כי הוא צריך לפי החוזה. האם הוא התחרט על כך? אני חושב שלעולם לא נדע, הוא כבר לא כל כך צלול. יש שלבים שאתה שואל למה הוא לא היה איתך, אבל זו בחירה שלו ובסוף אתה משלים עם זה.

איל וולדמן, מייסד ומנכ"ל מלאנוקס, בן 58, אב לשלושה, בזוגיות, גר בתל אביב , צילום: עמית שעל איל וולדמן, מייסד ומנכ"ל מלאנוקס, בן 58, אב לשלושה, בזוגיות, גר בתל אביב | צילום: עמית שעל איל וולדמן, מייסד ומנכ"ל מלאנוקס, בן 58, אב לשלושה, בזוגיות, גר בתל אביב , צילום: עמית שעל

"הילדות ברחובות היתה מדהימה ודי פרועה. הסתובבנו בפרדסים, בפקולטה לחקלאות ובמכון ויצמן. היינו בצופים, עשינו מבחני אומץ של קפיצה מבניינים בבנייה, בגיל 14 'שאלנו' מכוניות ונהגנו בהן. בנסיעה אחת כזאת האלוף ישראל טל נעצר לידנו. נלחצנו, אבל הוא רק אמר לי: 'הדלת שלך לא נסגרת'. היה גם אופנוע ש'שאלנו' ונסענו עליו עד שנגמר הדלק, ואז 'החזרנו' אותו למשטרה וקיבלנו על זה תעודת כבוד.

"החינוך של אמא היה בריא אבל גם קצת קשה. אין סטיות ימינה ושמאלה, יושרה זה 100%, ואתה חייב להיות בן אדם. היא גם חינכה אותנו ש'אדם שלא צורך תרבות הוא לא אדם שלם'. היא קראה המון, שמעה מוזיקה, רצתה שיהיה לנו ידע כללי. לפעמים היתה מתוסכלת מזה שאני ממוקד מדי בעבודה ולא מרחיב אופקים, כי 'צריך להכיר דברים מעבר לטכנולוגיה'. כשהייתי חוזר מנסיעות עסקים היא תמיד שאלה: 'היית גם במוזיאון?'. היום בנסיעות אני משתדל לבקר במקומות כאלה. דבר אחד שלא לקחתי ממנה הוא ה'מה יגידו'. למשל, מותר לחיות טוב. למה אני צריך להתנצל? כשאתה עובד קשה ומצליח בלי לפגוע באף אחד, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.

1961. איל וולדמן ואמו מיקי, בירושלים 1961. איל וולדמן ואמו מיקי, בירושלים 1961. איל וולדמן ואמו מיקי, בירושלים

"כשהיינו בכיתה ו' אמא עשתה פוסט־דוקטורט בביוכימיה ועברנו איתה לשנה וחצי לאדינבורו. יהודים יחידים בכיתה, בבית ספר ציבורי שבו העונש הוא מכות עם חגורה, ושבו גם לומדים ואלס וריקודים סקוטיים. כשהיינו שם אח של אמא, גיורא יואל ישינסקי, שהיה טייס וסטודנט לתואר שני במכון ויצמן, נהרג כשהמסוק שלו התרסק לים. אמא לא יצאה מהטראומה, ומאז, בכל אסון דומה, תמיד אמרה: 'אני לא יכולה להפסיק לחשוב על משפחות ההרוגים'. זה חלחל אלינו: כשאתה מרגיש את הכאב הצורב בבשרך אתה מבין איזו חשיבות יש לחתירה לשלום, להפסקת ההרג בין העמים, כמו גם להפסקת הזלזול בחיי אדם בצבא.

"אמא נפטרה לפני שנה, לפני מכירת מלאנוקס, אבל הספיקה להיות גאה בהצלחה שלי, והיתה גאה בעיקר ש'נשארתי בן אדם' שעושה דברים טובים עבור אחרים — מלגות, תמיכה בתרבות, העסקת פלסטינים, גם בעזה. 

"גדלתי בבית שהיתה בו רק אמא, אני לא מכיר משהו אחר. היא היתה חזקה, אישה שיודעת מה היא רוצה. לא היה מחסור, אבל מותרות כמו טלוויזיה הגיעו אלינו אחרי אחרים. כְּשֶשֵּרַתִּי בשטחים והורים אחרים באו לבקר, לא הרשיתי לאמא לבוא כי חשבתי שזה מסוכן מדי, ובזמן ביקורי ההורים שיבצתי את עצמי בשמירה. אתה מקנא במי שמבקרים אותם, אבל לומד לחיות ככה. קראתי שבקרב ילדים שגדלים במשפחה חד־הורית יש שיעור גבוה יותר של מנהיגים, מקלינטון עד גיל שויד. כשאין הגנה של שני הורים, זה בונה אותך נפשית אחרת".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות