התנ"ך של מהפכת הנגד: ספר חדש של דניאל פרידמן

1. התנ"ך של מהפכת הנגד

(דניאל פרידמן, קץ התמימות – משפט ושלטון בישראל, הוצאת ידיעות ספרים, 943 עמ')

ספרו של דניאל פרידמן "קץ התמימות" מאגד לכרך אחד את שני ספריו הקודמים "הארנק והחרב" ו"לפני המהפכה". זהו התנ"ך המלא

למהפכת הנגד למהפכה החוקתית של ברק. התנ"ך ששרת המשפטים היוצאת איילת שקד שיננה היטב, וכל מבקשי תיקונה וחורשי רעתה של המערכת אימצו לליבם. הפרספקטיבה של פרידמן נשענת על בסיס אקדמי מרשים שמצטרף לניסיון הפוליטי - שנתיים כשר משפטים. ולשני אלה יש להוסיף פוזיציה אישית-מקצועית כפולה: גם דחיית מועמדותה לעליון של שותפתו למחקר פרופ' נילי כהן וגם הרשעתם של ידידיו חיים רמון ואהוד אולמרט. דיון בהרשעות אולמרט הוא הבונוס בספר החדש שלא הופיע בספרים המקוריים.

הסטטוס המשולש הזה – האקדמי, הפוליטי, האישי – מכתיב את הנראטיב בסיפור - הפקעת מערכת המשפט לטובת האינטרס הארגוני והאידיאולוגי של חבורת אהרן ברק. כך בבית המשפט העליון שהפך את בית המשפט שקדם לו. פרידמן, להבדיל מחלק ממשיכיו, מכיר בכוחו ובסמכותו של העליון להגן על זכויות אדם מול השלטון. "הבית הראשון" גם ידע לעשות זאת בסדרה מפוארת של פסקי דין כ'קול העם', 'שייב', 'בז'רנו', 'ברגמן' ואחרים. אבל הוא עשה זאת מבלי הרטוריקה המהפכנית של "הבית השני" של ברק, שלאחר חוקי היסוד מ-1992 פירש אותם, כטענת פרידמן, כהסמכה לגזול מהפוליטיקאים את המשילות. ולצד ההפקעה השיפוטית, מצביע פרידמן ההפקעה הפרקליטותית: השימוש לרעה בכוחה של הפרקליטות להעמיד לדין את מתנגדיה ומאתגריה כמו ראש לשכת עורכי הדין דרור חוטר ישי, השרים יעקב נאמן, אביגדור קהלני, חיים רמון ועוד.

"לפני המהפכה" הוא ספר משפטי בעיקרו שכתב פרופ' פרידמן. "הארנק והחרב" הוא ספר פוליטי בעיקרו שכתב שר המשפטים פרידמן. "קץ התמימות" מחבר אותם לישות אחת שמאגדת את כל הארטילריה האפשרית שניתן להטיח במערכת המשפט. פרידמן עצמו לא רק נאה דרש. כשר משפטים חולל מספר שינויים שאתגרו את המערכת. הוא נחשב לשר הלעומתי המשמעותי ביותר שהתניע את מהפכת הנגד למהפכה החוקתית. ובעניין זה בולט דמיונו לברק.

שניהם עשו קצת פחות ממה שהנחילו ברטוריקה המהדהדת שלהם. אבל, שניהם הוכיחו שלמלים יש כוח. המלים של ברק ('הכל שפיט') בנו את המיתוס האימפריאליסטי של בית המשפט. המלים של פרידמן התניעו מהפכת הנגד. הוא היה המנטור המרכזי של איילת שקד שפסעה בדרכו, אבל הטוענים האחרונים לכתר, בצלאל סמוטריץ' ואמיר אוחנה, כבר לקחו אותה למחוזות ההזויים כדי להגן על ראש הממשלה נתניהו. וכאן נסגרו האירוניה והאבסורד של המעגל הזה. התשתית שהניח פרידמן להגנתם של אולמרט ורמון משמשת כיום להגנת שנוא נפשם נתניהו.

2. בין בלק קיוב לאלבר קאמי

(שי אספריל, השופט, הוצאת עם עובד, 284 עמ')

את המחמאה הגדולה ביותר קיבל שי אספריל מפרופ' מני מאוטנר שמתח את קווי הדמיון בין ספרו "השופט" לבין, לא פחות, "הנפילה" של אלבר קאמי. בשניהם הגיבור הוא משפטן שנושא על מצפונו טרגדיית מוות שבה היה מעורב, אך לא היה אשם בה. והדילמה היא קיומית ומטלטלת - מה לעשות עם הנטל המאיים הזה.

לקריאת המאמר המלא של פרופ' מאוטנר "אחריות" ו"אינטגריטי": בין "הנפילה" של אלבר קאמי לבין "השופט" של שי אספריל - לחצו כאן

שי אספריל, מחבר "השופט" | צילום: עמית שעל

הגיבור של אספריל, השופט אריאל בן אליאס, יודע שיישפט לחומרה בידי התקשורת ובידי מעסיקיו בהנהלת בתי המשפט. למרות שלא היה אשם באסון, טביעת המאהבת שלו, מעריך השופט שיוקע ויודח. שמו הטוב והקריירה שלו יישללו ממנו. ביקורת מרומזת זו על הפופוליזם, הכניעה לתקשורת וטהרנות היתר של הממסדים אינה היחידה בספר. השופט של אספריל משמיד את הראיות. התמחותו כשופט מצטיין מסייעת היטב במלאכה. אולם, הסיפור הזה חוזר כסוג של בומרנג מוסרי לאולמו באמצעות קטטה משפטית על משמורת הילד של המאהבת-הטובעת שמנהלים הוריה נגד בעלה. הטוויסט הזה מעובה בעלילות משנה מרתקות שטווה אספריל, שנשאבו בין היתר מניסיונו העיתונאי ב"כלכליסט". בעיקר בטיפולו בטייקוני פורקס והימורי רשת מפוקפקים וכוחניים. כמובן גם מערכת המשפט מטופלת בספר, ולא בכפפות משי.

לפני הכל זהו ספר מתח טוב שמשלב תובנות על המציאות הישראלית בממשק שבין כלכלת מתעשרי האינטרנט למערכת המשפטית, בתיבול מדוד של דילמות המוסר האקזיסטנציאליסטי. והנה, לאחר שפורסם תחקיר ע'ובדה' בעניין בלק קיוב, מסתבר שאספריל הקדים בספרו את הסקופ. הוא מתאר את מאמציו של הטייקון לאסוף חומר שישמש לסחיטת השופטים שדנו בעניינו. הוא מצליח אצל שופט השלום שפוסק לטובתו, אבל נכשל דווקא אצל גיבור הסיפור. וכך הוא צועק על עורך דינו, שלא השכיל להפעיל כנדרש את משרד החקירות נגד השופט. "אני משלם למשרד שלהם כל כך הרבה, והם לא יכלו לעשות הכנה? הרי כבר בדיון הקודם הבנתם שהחולירע הזה מחפש אותנו? אתה יכול להגיד לי למה הם לא בדקו את המחשב שלו? את החשבונות בנק שלו, של אשתו, של הילדים שלו?" ולאחר פסק הדין: "'הוא גמור...הוא עוד לא יודע את זה, הנבלה, אבל הוא מחוסל'".

3. בין חיים בעוולה להולדת בעוולה

(אסף פוזנר, עוולות טרום לידתיות – הילד הרצוי והילד הבלתי רצוי, הוצאת נבו, 436 עמ')

ב-2012 פרש מבית המשפט העליון השופט אליעזר ריבלין. בפסק הדין האחרון שלו הוא חולל מהפכה במצב המשפטי באחת הסוגיות הרגישות ביותר. עד אז יכול היה ילד שנולד עם מוגבלות לתבוע את מי שלא מנע את לידתו. העילה שכונתה "חיים בעוולה" עוררה קושי תפיסתי

עו"ד אסף פוזנר | צילום: Yael Ilan

ומוסרי. השתמע ממנה אמירה של התובע – חבל שנולדתי, טוב היה מותי מחיי. הרכב מורחב של העליון, בראשות ריבלין, ביטל עילה זו והעביר את זכות התביעה להורים. העילה שונתה מ"חיים בעוולה" ל"הולדת בעוולה". אלא שהשינוי הזה לא היה סמנטי וטכני בלבד, אלא מהותי שגרר אחריו שורה ארוכה של בעיות. החל מהתיישנות ועד לשאלות כמו האם הכסף שעתה מועבר להורים לא מנוצל למטרות אחרות, או חשוף לנושים פוטנציאליים בהוצאה לפועל.

ד"ר עו"ד אסף פוזנר, שמשלב אקדמיה ומעשה, היה בעברו מועמד לבית המשפט העליון. בספרו החדש הוא סוקר את מגוון העוולות הטרום לידתיות. לא רק המעבר מ"חיים בעוולה" ל"הולדת בעוולה", אלא גם "הורות בעוולה" (כפיית הורות, למשל על ידי התרשלות בקשירת חצוצרות) ו"הפלה בעוולה" (מניעת הורות של ילד רצוי להוריו). השאלות האלה מכילות דילמות מתחומי הדת, המוסר, הפילוסופיה, הטכנולוגיה, התרבות החברתית. פוזנר סוקר את ההתפתחויות הרפואיות-חברתיות שגם מרחיבות את האופציות ללידה (פונדקאות, הנדסה גנטית, הפריה חוץ גופית) וגם מקלות על בירור וזיהוי מוקדם של תקלות בתקופת ההיריון. עיקר הספר מתמקד בקשיים המשפטיים הכרוכים במעבר מתביעת היילוד לתביעת ההורים. פוזנר מציע שני פתרונות. האחד, מסורתי - סוג של נאמנות שבו ההורים מחזיקים את כספי הפיצויים מהמזיק בנאמנות עבור היילוד. השני, חדשני, שמציע תפיסה "משפחתית" כוללת שבו מתייצבת מול המזיק משפחת הניזוק שכוללת את ההורים ואת היילוד ("זכאי הקצה") שזכאי ישירות לפיצוי גם אם אינו התובע בפועל.