צילום: Luisa Gonzalez
קולומביה מאוחדת רק על המגרש
הכוח המאחד של הכדורגל ניכר היטב בקולומביה השסועה: אהדת הכדורגל היא מרכיב קריטי בזהות הלאומית והמועדון המקומי לה פאס נלחם לאפשר ליוצאי ארגון המורדים FARC לממש את אהבתם למשחק גם בליגה המקצוענית
הכדורגל כנראה לא יפתור את כל הבעיות של קולומביה, אבל הצלחת הנבחרת הלאומית בטורניר הקופה אמריקה, שנערך בימים אלו בברזיל, עשוי לכל הפחות לסייע בפתרון הבעיות. לאחר חמישה עשורים של לחימה, שכללו הרס של אזורים נרחבים והרג של לפחות 220 אלף בני אדם, נחתם בספטמבר 2016 הסכם שלום בין הממשלה לארגון המורדים הגדול ביותר, הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה (FARC).
במסגרת ההסכם סוכם כי שיפור התשתיות ומוסדות החינוך לכלל האזרחים באזורים הכפריים, שמצוקתם הכלכלית היא זו שהביאה לפעילות המחתרת, ובנוסף שריון 10 מושבים בקונגרס ל־FARC, יינתנו תמורת הפסקת פעילות הטרור של הארגון.
קראו עוד בכלכליסט
עם זאת, באוגוסט 2018 הוחלף הנשיא וחתן פרס נובל לשלום חואן מנואל סנטוס בשמרן איוואן דוקה שמסתייג מההסכם. כעת הכפריים עדיין מחכים לסיוע שהובטח להם, 3,000 אנשי מיליציות חידשו את הלחימה והאלימות חזרה. על פי חשיפה של "הניו יורק טיימס", כבר בתחילת 2019 קיבלו גנרלים בצבא קולומביה פקודה לחתום על בקשה כתובה להגביר את התקיפות כנגד החמושים הסוררים.
קולומביה חוותה בעשורים האחרונים הרבה מלחמות. נגד FARC, נגד ברוני סמים ונגד ארגונים כגון ELN הקומוניסטי, שבינואר הוציא לפועל פיגוע התאבדות בבירה בוגוטה שגבה את חייהם של 21 בני אדם. אך הכדורגל הוכיח שיש לו כח מאחד גם במדינה שסועה כל כך.
מאחד בין הכוחות
בשנה שעברה, במסגרת פורום נורמנדי לשלום עולמי — בהשתתפות חמישה זוכי פרס נובל לשלום ונציגים מ־132 מדינות — שיחקו כדורגל כסמל לפיוס. לצד קבוצות ממחוז נורמנדי שיחקה קבוצת לה פאס הקולומביאנית, ואף שהצליחה לנצח רק משחק אחד מכלל משחקיה, עצם הגעתה לפורום היה ניצחון גדול.
בשנת 2012, כשהשיחות בנוגע לפיוס בקרב הכוחות הלוחמים בקולומביה היו בחיתוליהן, הגה עורך דין לזכויות אדם בשם פליקס מורה את הרעיון להקים קבוצת כדורגל למטרת סולידריות. "מטרתנו היא שלום בין כל הצדדים", סיפר מורה. "כדורגל הוא כלי לאחדות אמיתית, להתאגד סביב שפה אחת, תשוקה אחת".
כך נוסדה לה פאס, שלרוב משחקת באזורים שנפגעו מהסכסוך, ולפני כל משחק מקיימת מבחני קבלה. קהל היעד הוא שחקנים חובבים בגילאים 35–17 שהיו בעברם חברי FARC, אנשי ימין בעלי הכשרה צבאית שנלחמו במורדים, אנשי צבא או קורבנות מכל הצדדים. כך, בעצם, נוצר באמצעות הכדורגל דיאלוג אמיתי בין כל הכוחות הלוחמים ובין קורבנותיהם.
"לא משנה איזה בן אדם היית, על המגרש אנחנו חברים טובים", סיפר שוער הקבוצה לואיס רודריגס, ששירת בצבא וראה רבים מחבריו נהרגים בעת הלחימה. "במלחמה לימדו אותנו להיות אויבים, ועכשיו אנו לומדים שגם לאויבינו יש משפחות ובעיות משלהם".
הפרויקט של מורה הראה כי ניתן להשתמש בספורט ככלי המאחה את הפצעים, מטיף לסובלנות ומפייס בין גורמים שאף אחד לא האמין שישתפו פעולה. המכנה המשותף לכולם הוא, בעצם, האהבה לכדורגל. רבים משחקני הקבוצה המבוגרים חלמו עוד בצעירותם לשחק כדורגל באופן מקצועי, אך חלומם נגדע בעקבות הלחימה.
כעת מטרתם היא להגיע לליגה המקצוענית. אלא שבינם לבין חלומם עומדים כמה פוליטיקאים ואנשי כדורגל שטוענים כי יש להפריד בין כדורגל לפוליטיקה. בשנות השמונים והתשעים הכדורגל הקולומביאני נשלט בידי ברוני סמים, ואופיין בקניית תארים ספורטיביים והרג אנשי מקצוע. רבים סבורים כי שילוב לה פאס יכול להוביל לכך שגורמים עוינים ישתלטו שוב על הכדורגל ולא רואים סיבה לבוא לקראת אנשי FARC.
מורה, בכל אופן, דוחה את הטענות. "חלק מאלה שמונעים מאיתנו להתחרות הם אותם האנשים שמתגאים שישנם לוחמים בדימוס בקבוצותיהם", רטן. "מדובר בתהליך ארוך. מה שחשוב הוא שהרעיון שלנו מגובה על ידי הממשלה ומוכר בהסכם השלום. זה חשוב".
אולם גם אם מורה ולה פאס לא יגיעו ליעדם המקצועי, קבוצתם בוודאי אינה הגורם היחיד שבאמצעותו ניתן לראות כיצד כדורגל יכול לגרום לאחדות בעם. מספיק לראות כיצד הקולומביאני הממוצע מגיב למשחקי הנבחרת הלאומית שלו.
הנבחרת של כולם
בסקר שנערך ב־2014 על ידי משרד הפנים הקולומביאני, 94% מהנשאלים ענו כי אהבת הכדורגל היא המרכיב החשוב ביותר בזהותם הלאומית — מה שבא לידי ביטוי באהדה הפנאטית לנבחרת. בזמן משחק לא ניתן למצוא נפש חיה ברחובות. רובם המוחלט של הקולומביאנים יצפה במשחק, בבית או מחוצה לו. באותה שנה, ההכנסות העירוניות בעיר ברנקייה — שם ה”לוס קפטרוס” אירחו את משחקיהם — מסתכמות בכ־5 מיליון דולר, על פי לשכת המסחר העירונית.
הנבחרת מייצגת את כלל התושבים, וכשהיא משחקת — המחלוקות מונחות בצד, וכולם מתאגדים סביבה. מכל קצוו הקשת הפוליטית, מהדרום או מצפון, כפריים או עירוניים. תצלומים של המורדים ובני ערובה שלהם צופים יחדיו במשחקי הקבוצה הלאומית הפכו לנפוצים בתקשורת המקומית ובראיון נזכר ראש צוות המו"מ מטעם הממשלה, הומברטו דה לה קאלה, כי מנהיגי FARC תמיד הגיעו לשולחן המיקוחים לבושים בחולצה של הנבחרת לאחר שזו שיחקה.
"אלו היו הרגעים שבהם נרגעתי", סיפר בראיון. "הבנתי שגם אם ההבדלים בינינו גדולים, וגם אם עדיין ישנם חילוקי דעות — כולנו קולומביאנים". וכעת, כשנראה שהאידיליה מתערערת, לנבחרת האהובה יש הזדמנות להביא הרבה כבוד למדינתה — ואולי אף להשפיע לטובה על הלך הרוח של כלל אזרחיה.
קרלוס קיירוש הפורטוגלי, שבקדנציה בת 8 שנים הפך את נבחרת איראן לקבוצה טקטית ולוחמת, קיבל את תפקיד מאמן הלאומי מההתאחדות הקולומביאנית, שינה את המערך מה־4־2־3־1 של המאמן הקודם חוסה פקרמן ל־4־3־3 ־ וכבר במשחקיה הראשונים תחתיו הציגה כדורגל תוסס והתקפי יותר.
לטורניר הקופה אמריקה בברזיל הגיע סגל השחקנים המונה כוכבים דוגמת חאמס רודריגס, חואן קואדרדו, דווינסון סאנצ'ס, דויד אוספינה ורדאמל פלקאו, וכבר בשני משחקיה הראשונים בטורניר ניצחה קולומביה את ארגנטינה וקטאר והעפילה לשלב הנוקאאוט. התחושה בדרום אמריקה היא שלקולומביה יש הזדמנות אמיתית לזכות בגביע בפעם השנייה בתולדותיה ולראשונה מאז 2001, אז אירחה את הטורניר בביתה.
על הכף ישנה זכייה שיכולה לפרוץ את גבולות הכדורגל. כזו שלא תגרור מחלוקות ואלימות קשה, אלא חיבוקים ושמחה אדירה. זה עשוי להיות הישג היסטורי שישנה את פני המדינה וינמיך את להבות השנאה, לפני שזו מרימה שוב את ראשה.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה