למה מורים עוזבים את המקצוע? הם לא אוהבים ילדים

על פי נתוני הלמ"ס נרשמה עלייה בעשור האחרון בשיעור המורים העוזבים את מערכת החינוך. בעיקר בולט הנתון שחלק גדול מהמורים העוזבים, הם כאלה שנמצאים בשלוש השנים הראשונות שלהם במקצוע.

לרוב, כאשר מוצגים נתונים אלו בתקשורת, אותם מורים שעוזבים בשנים הראשונות מזוהים כ"איכותיים"ומטרת הפרסום היא מן הסתם להביא למודעות את החשיבות של שמירת מורים אלה.

אני מקבל את רובה של הביקורת על מערכת החינוך - השכר בשנים הראשונות להוראה הוא מעליב וחייב תיקון, המקצוע קשה ומאופיין בבדידות רבה, התנאים הפיזיים של המורים אינם מכבדים, ותוכניות הלימוד משעממות ולוקות בלאומנות גדלה והולכת. אבל בעיניי הסיבה העיקרית שמורים עוזבים היא כי הם פשוט לא אוהבים ילדים.

הפגנת המורים מול משרד החינוך | צילום: טל שחר

מקצוע ההוראה מושך הרבה אנשים "ערכיים" בעיניי עצמם, שבוחרים להיות מורים כי הם בטוחים שבכיתה ימצאו ילדים צמאים שרק מחכים שיגיע המבוגר המגניב, הערכי והמשמעותי, שיגאל אותם ממצוקת השיעמום וחוסר המשמעות.

האנשים הללו עם הערכים שלהם מתנפצים על קרקע המציאות. אף נערה או ילד לא מחכים שיגאלו אותם, הם לא צמאים או רעבים לידע. מי שמגיע להוראה מהמקום הזה הוא כמו חאליסי בסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס", ששורפת עיר שלמה מרוב שהיא אדם ערכי וצודק. כדי להיות מורה צריך לראות את הנערים הקונקרטיים שלך ופשוט לאהוב אותם. מי שלא מעניין אותו איפה עושים ציפורניים, מי זה EZ, איפה יושבים בשישי בערב ועוד ענייני נעורים, פשוט לא צריך להיות מורה. מי שאין לו סבלנות לחכות שלוש שנים עד שאחד הנערים ייפתח בפניו, לא יכול להיות מורה.

מערכת חינוך נוקשה ומיושנת

לכן ה"מורים הצעירים האיכותיים" עוזבים. הם כל כך איכותיים שהם לא מסוגלים להקשיב לילדים. לשמחתי אני לא צעיר ובטח שלא איכותי (בשר היא איכותי, מוסיקה היא איכותית, בני אדם הם לא חפצים ולכן גם לא איכותיים), אני פשוט נהנה להיות איתם. הם מצחיקים אותי, הם מאתגרים את האמפתיה שלי, ובזכותם אני אדם שלם יותר. אני באמת לא חושב שעיצבתי מישהו או ששיניתי למישהו את החיים. אני מאמין שפשוט הייתי איתם וכנראה זה כל מה שצריך.

כתיבה בסגנון "המורים הצעירים והאיכותיים" יוצרת מיתוס המסווה את המציאות. המיתוס הזה מורכב מכך שיש "מערכת חינוך" נוקשה ומיושנת, ומהדגשת דיכוטומיה ברורה בין המורה הצעיר הערכי והמסור, למורה המבוגר והשחוק, שנשחק כתוצאה מכשליי המערכת. זו דיכוטומיה שאין לה דבר וחצי דבר עם המציאות בה אני נתקל, ובכל יום אעדיף בצוות המחנכים/ות שלי מחנכ/ת מנוסה עם פרופורציות וגבולות על פני מורה חדש/ה ונלהב.

אבל הדיכוטומיה הזו שנשענת על מוטיבים מהתרבות הפופולרית כמו הסרטים "לסניור באהבה" ו"סיכון מחושב" היא מסוכנת והיא עצמה משפיעה על התפיסה העצמית של מורים רבים ועל הפער שחלקם חווים כאשר הם נכנסים לכיתה בשנים הראשונות. גם הכשרת המורים משרתת מיתוס זה, וככל שתוכנית הלימודים בה הוכשר/ה המורה נחשבת כטובה יותר, כך הסיסמאות שמדקלמים מורים אלו לגבי מהו חינוך מושרשות בהם עמוק יותר.

מחד אין להתפלא על כך שחלק גדול מהפונים להוראה חושבים במונחים של תיקון, גאולה, וערכים נאצלים, ולא במונחים של אמפתיה ו"היות עם". הרי אנו חיים בחברה ובתקופה נעדרי אמפתיה. מאידך, הדיכוטומיה בין המורה הצעיר והאיכותי לבין המורה המבוגר והשחוק והתרבות שמזינה אותה – סרטים, תוכניות הכשרת מורים, כתיבה כלכלית ועוד - משמרות את המבנה החברתי נעדר האמפתיה.

מיתוס המורה הצעיר

כאשר מורה מתחיל ללמד, כמו כל בעל מקצוע חדש, הוא יחווה כישלונות, לפעמים כישלונות כואבים. אין מה לעשות, לילדים ולנערים יש דרכים רבות להיות מעצבנים ובלתי נסבלים. אותו מורה יוצא מהכיתה וצריך לעבד את תחושות העלבון והתסכול.

מיתוס המורה הצעיר והאיכותי פוגע ביכולת של המורה לשהות בתוך התחושות הללו וללמוד מהם על עצמו וכך להיות מורה יותר טוב. במקום זאת, מאפשר מיתוס המורה הצעיר והאיכותי למורה לברוח מהשהייה במקום הקשה והלא נעים אל המקום הפשוט יותר יחסית – אשמה וכעס על המערכת והנערים. מתוך אשמה וכעס לא תצמח אהבה ואמפתיה, ולכן הכישלון רק יגדל ואיתו תחושות האשמה והכעס עד להתפטרות או להתכנסות לתוך הציניות.

מי שבאמת רוצה שינוי חברתי, ומאמין שיש קשר בין חינוך לשינוי חברתי, צריך להפסיק להיאחז במיתוסים וסיסמאות. במקום זאת עליו לעשות את המעשה החתרני האמיתי – לחמול ולאהוב.

הכותב הוא רכז שכבה ומורה להיסטוריה בתיכון בחיפה