צילום: HBO
הסדרה הבריטית "השנים": מאשת הברזל לאשת הפח
הסדרה מציבה שוב אשה כמנהיגה רקובה. מנגד, היא ממחישה לא רק איך ייראה העתיד, אלא גם איך הוא ירגיש
לא חולפות כמה דקות אל תוך המיני־סדרה הבריטית החדשה "השנים" (“Years and Years”, מחמישי הקרוב בערוץ yes לונדון), וכבר מאוזכר הסכסוך הישראלי־פלסטיני: "מה תגידי על כך שישראל מצמצמת את צריכת החשמל של רצועת עזה לשעתיים ביום? שעתיים?!", שואלת עיתונאית את הפוליטיקאית הפופוליסטית ויויאן רוּק (אמה תומפסון המצוינת כתמיד), וזו יורה מהמותן, "אני שמה **** על הסכסוך הזה".
האמירה הזו נהפכת בהמשך לשם המפלגה שלה, "ארבעה כוכבים". זו תמצית הקיום של ויויאן: בעיני תומכיה היא מבטאת אמיתות לא מנומסות; בעיני שונאיה היא פרובוקטורית נתעבת וצמאה לתשומת לב - מעין שילוב של מארין לה־פן, דונלד טראמפ, ובשביל הבריטיות גם קמצוץ נייג'ל פראג': היא מחוללת שערוריות לשם השערורייה, גזענית שתומכת בהחרפת הקשיים על מהגרים, ומציעה מהלכים מגוחכים כמו התליית זכות ההצבעה במבחני אינטליגנציה.
רוּק מצטרפת לשורת מנהיגות בדיוניות שכל־כולן התגשמות ההנהגה השלילית, כמו סלינה מאיירס מ"ויפ" (ג'וליה לואיס דרייפוס) מ"ויפ", (המגולמת על ידי ג'וליה לואיס דרייפוס), קלייר אנדרווד (רובין רייט) מ"בית הקלפים"; אלמה קווין (ג'וליאן מור) מ"משחקי הרעב", ג'נין מתיוס (קייט וינסלט) מ"מפוצלים", תרזה קולן (סידסה באבט קנודסן) מ"ווסטוורלד", אליזבת קראוס (ג'וליה אורמונד) ב"הון שלטון", והרשימה עוד ארוכה.
למעשה, חוץ מאליזבת מקורד (טיה ליאוני) מ"מזכירת המדינה" אין בטלוויזיה עוד מנהיגות חיוביות - וגם סדרה זו מגיעה בקרוב לעונתה האחרונה. אלא שבמציאות, מי שמובילים למהלכים דומים כמו אלה המתוארים בסדרות שבהן הן מככבות הם לרוב גברים; נשים מגיעות לתפקידי מפתח בעיקר לאחר שכלו כל האפשרויות: כשהן מתיישבות בקטר, הוא כבר דוהר אל התהום (ראו מסגרת). לא שהטלוויזיה אמורה לחנך, אבל מתסכל לראות איך היא משחזרת את נרטיב ההתרסקות־הכתובה־מראש של נשים בעמדות כוח, ועוד מעצימה אותו.
רוּק היא לא גיבורת הסדרה, שיצר ראסל ט' דייוויס ("קוויר בעיר", "דוקטור הו"), אלא יותר מנוע עלילתי וסממן של התקופה. במרכז הדיסטופיה האפלולית הזאת, שמציבה לעתיד העולמי מראה שחורה למדי (אגב, את אחד הגיבורים בסדרה מגלם רורי קיניר, ששיחק את ראש הממשלה שנכנע לטרור בפרק הראשון והחזירי של "מראה שחורה") עומדת משפחת ליון, שבמרכז הסדרה מתוודעת לרוּק ולפוליטיקה שלה בהווה של הסדרה (שהוא עדכני במידה כזו שהוא מאזכר אירועים מהחודש שעבר), וכשמה כן היא, מתקדמת בשנים ומדלגת לעתיד של 2024 והלאה, שבו המצב הפוליטי והגלובלי חמור עוד יותר, ומעמדה של רוק חזק יותר.
אולי אם רוק תתקדם עוד יותר אל העתיד, מעמדה ייחלש. זה לפחות מה שקרה לסלינה מאיירס ב"ויפ" הנהדרת: היא החלה כסגנית הנשיא, הגיעה לכס הנשיאה בעזרת מניפולציות, נבערות, גסות רוח והרבה מקריות, ובפרק האחרון מתה, כשגם במותה נגזל ממנה הכבוד שהיא כל כך רדפה אחריו. אפשרות אחרת היא שרוּק, כמו קלייר אנדרווד, תסיים בצד השני של המוות, כלומר תרצח מישהו אחר.
התגובות אל הסדרה מעורבות: "הבוסטון גלוב" כינה אותה "דרמה אנושית מפותחת לעילא", ו"אטלנטיק" שקבע כי "הריגוש מהצפייה בה נוצר לא רק מלראות את העתיד, אלא גם מלראות אותו משפיע על חייה המשפחה הזו". ב"אינדיווייר", לעומת זאת, נכתב כי "הסיפורים דוחים, מזל שיש רק שישה פרקים".
מעבר למצוק הזכוכית
בשבוע שעבר התארחה כריסטין לגארד, יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, ב"דיילי שואו", תוכנית האירוח של טרבור נואה בקומדי סנטרל. לגארד נשאלה שם על "מצוק הזכוכית", מונח המתאר את הנטייה להעביר את המושכות לאשה רק כשמשהו משתבש באופן יסודי - ולהאשים אותה, ואת הנשים בכלל, כשמשימת ההצלה האבודה־מראש נכשלת. "כשהמצב ממש־ממש גרוע, קוראים לאשה", אישרה לגארד, שבעצמה התמנתה לתפקיד בשיאו של המשבר הכלכלי; אלא שבמקרה שלה, היא דילגה מעל המצוק והובילה את הקרן להישגים.
במחקר מ־2004 הוכיחה מישל ריאן, פסיכולוגית ארגונית מאוניברסיטת אקסטר, שהמצוק הבלתי נראה שממנו אפשר רק ליפול, אכן קיים. "זה לא בהכרח אומר שהנשים המתמנות ייכשלו, אבל הן יועמדו במצב שביר ובעייתי", היא מסבירה. "נשים מנהיגות בולטות יותר לעין משום שהן כה מעטות, ולכן כישלונותיהן והצלחותיהן מיוחסות למגדר שלהן".
ב"פורבס", שסקר את התופעה בנובמבר האחרון, נכתב כי "בזמן הסוער והמבלבל שאחרי משאל העם על הברקזיט, כמה פוליטיקאיות זכו לנראות גבוהה; מינויה של תרזה מיי לראשת ממשלת בריטניה הוא 'מצוק זכוכית' כזה". כל זה נכתב, כמובן, לפני שמיי הגשימה את הנבואה, יצאה ממעונה הרשמי בדאונינג 10 ונפרדה בדמעות מתפקיד ראשת ממשלת בריטניה.
3 תגובות לכתיבת תגובה