אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

מלאך האש: כך הפך ההרקולס ממטוס תובלה לספינת תותחים מעופפת

הכירו את מטוס ה-Gunship, קונספט מורכב ובעייתי שנולד עוד במלחמת העולם השנייה והבשיל במלחמת וייטנאם. ה-AC130 ספקטר, הגלגול המודרני שלו, הוא מכונת תופת מפחידה ביותר; "הקברניט" מספר על מירוץ חימוש לא שגרתי, בו עלו תותחי ארטילריה לאוויר

05.07.2019, 09:33 | ניצן סדן

שלום, כאן הקברניט; כשחושבים על מטוסי קרב ותקיפה, עולה בראש תמונה של מכונות מהירות, דקות ויפות כמו F15 או F16. אבל מטוס התקיפה הכי מפחיד וקטלני כלל לא דומה להם. הוא מסוגל להמטיר אש גיהנום על כוחות קרקע, למרות שאין עליו אף טיל, פצצה או רקטה. והוא בכלל מטוס מטען.

לטורי "הקברניט" הקודמים:

היום אספר לכם על עיקרון ה-Gunship, ספינת התותחים המעופפת - קטגוריית מטוסים שלבשה פנים רבות מראשיתה במלחמת העולם השנייה ועד ימינו. הרעיון פשוט: לוקחים מטוס סטנדרטי וממלאים אותו במקלעים ותותחים, כדי שיוכל לייצר יותר אש ממטוס רגיל ולהתמודד עם מטרות קשוחות. הבעיה: חימוש הזה, בצירוף התחמושת שלו, זה עניין כבד - ולכן מתאים בעיקר למטוסים גדולים, שהם איטיים ופגיעים לאש אויב. הראשונים להפעיל כלים כאלה היו הנאצים, למשימות אוויר-אוויר: ווילי מסרשמיט עיצב את ה-ME110, כלי דו מנועי כבד להשמדת מפציצים, שנשא שני תותחי 20 מ"מ, ארבעה מקלעים ועמדת מקלען אחורית, להגנה ממטוסי קרב.

מטוסי מסרשמיט 110, צילום: grafiq מטוסי מסרשמיט 110 | צילום: grafiq מטוסי מסרשמיט 110, צילום: grafiq

כבר עם פרוץ הקרב על בריטניה ב-1940 הבינו הנאצים שזה לא יעבוד; ה-ME110 נפלו כזבובים משום שהיו מגושמים בהרבה מהספיטפיירים של הוד מעלתו. בהמשך הוסבו מטוסים אלה למשימות אוויר קרקע וסיוע קרוב וגם לבריטים היו כלים דומים, כמו מטוס המוסקיטו הנפלא, עליו סיפרתי לכם בטור קודם והבופייטר, עליו אספר לכם בטור משלו. ומה עם האמריקאים? הם כרגיל, הלכו על גדול.

מפציצי ה-B17 שלהם, שנשלחו באלפיהם לגרוס את אירופה הכבושה, נפלו בעשרות כמעט כל יום; כדי להגן עליהם, נבנה מטוס ה-XB40, גרסה של המפציץ שפשוט נשאה יותר צריחי מקלעים והמון תחמושת במקום מטען פצצות. כמה כאלה, חשבו האמריקאים, ומטוסי הקרב של הנאצים לא יוכלו להתקרב. אז חשבו: האווירון היה כבד בהרבה ולכן איטי בהרבה, ופיגר אחר מבני המפציצים.

מטוסי YB40, צילום: axisandalliespaintworks מטוסי YB40 | צילום: axisandalliespaintworks מטוסי YB40, צילום: axisandalliespaintworks

כך יכלו מטוסי קרב לקטוף את ה-YB40 מן השמיים, והוא לא יכל לברוח, בקושי לתמרן; פיזור ארגזי תחמושת רבים בתוכו הפריע לאיזון המשקל המטוס והוא היה קשה לשליטה. לאחר כשלושה חודשי ניסוי בשטח, בוטל הפרויקט הזה פשוט כי ה-XB40 סיכן יותר חיים משהציל. אבל האמריקאים הבינו שיש פוטנציאל לרעיון הגאנשיפ, והחליטו לחזור אליו בעתיד, כשיזדקקו לו.

צריחי מקלעים ועמדות אש בגופו של YB40, צילום: USAF צריחי מקלעים ועמדות אש בגופו של YB40 | צילום: USAF צריחי מקלעים ועמדות אש בגופו של YB40, צילום: USAF

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, היה ברור שעולם התעופה הולך להשתנות מקצה לקצב הודות למנוע הסילון; מטוסי הקרב והמפציצים הפכו למהירים יותר, והתותחים הלכו והוחלפו בטילים - כך שאין כבר צורך במטוסי קרב כבדים. ואולם, ספינת התותחים המעופפת עמדה לעשות קאמבק מפתיע.

בשנת 1963, לפני שפרצה מלחמת ויאטנם במלוא עוזה, השתתפו כוחות אמריקאיים בלחימה בין הצפון הקומוניסטי והדרום הדמוקרטי, אך באופן חשאי למחצה; ארה"ב מילאה את שורות חיל האוויר של הדרום ביועצים ואנשי צוות, ובמטוסים ישנים למיניהם - T28 טרוג'ן, מפציצי דאגלס אינוויידר, ומטוסי תובלה מסוג C47 דקוטה ו-C46 קומנדו - כולם ממלחמת העולם השנייה.

מטוסי דרום וייטנאם. משמאל: מטוס תצפית U10D, מטוס תקיפה קל T28, מפציץ B26 אינוויידר, C47 דקוטה, C46 קומנדו ו-C123 פרוביידר , צילום: t28foundation מטוסי דרום וייטנאם. משמאל: מטוס תצפית U10D, מטוס תקיפה קל T28, מפציץ B26 אינוויידר, C47 דקוטה, C46 קומנדו ו-C123 פרוביידר | צילום: t28foundation מטוסי דרום וייטנאם. משמאל: מטוס תצפית U10D, מטוס תקיפה קל T28, מפציץ B26 אינוויידר, C47 דקוטה, C46 קומנדו ו-C123 פרוביידר , צילום: t28foundation

הכלים הללו השתתפו בסיוע לבסיסי הפעולה הרבים שקמו בחזית הלחימה ובגבול עם לאוס, כדי לסייע בבלימת פשיטות של הווייטקונג - צבא הגרילה שנלחם עבור הצפון הקומוניסטי.

הבסיסים הוציאו פטרולים ביום וספגו אש בכל לילה: לוחמי הצפון התמחו בפשיטות מהירות בחשכה, היכו בבסיסי ארה"ב ונעלמו אל תוך הג'ונגל הוויאטנמי. אז גילו האמריקאים את הבעייה המרכזית שלהם בקרב: למרות כוחם העצום ביבשה, בים ובאוויר, הג'ונגל היה כה סבוך והאויב כה מיומן - שלעוצמה האמריקאית לא היתה משמעות; מלחמה של גורילות בדבורים.

לוחמת של הווייטקונג, במהלך הסתערות , צילום: marxsite לוחמת של הווייטקונג, במהלך הסתערות | צילום: marxsite לוחמת של הווייטקונג, במהלך הסתערות , צילום: marxsite

לאחר שהותקפו, ירו אנשי הבסיסים לכל הכיוונים בפאניקה, ואז הקפיצו מטוסי דקוטה שייפזרו נורי תאורה, במטרה לאפשר למגינים לראות משהו בחושך. בהמשך, שולבה פעילות הדקוטה עם ה-T28, שצללו על האויב שאותר באש רקטות ומקלעים. אבל כל זה היה בלתי יעיל בעליל; לוחמי הווייטקונג שלחו חוליה בודדת לתקוף בסיס ולהמתין לדקוטות ונורי התאורה שלהן. לאחר שהוארה סביבת החוליה, נשלח כוח גדול פי כמה לתקוף את הבסיס מצידו השני. אמריקאים ודרום-וייטנאמים רבים נהרגו מכדורים בגב.

בנוסף, בערך פעמיים ביום נשמעו צווחות אימה ממכשירי הקשר: סיור רגלי נכנס למארב שהמטיר עליו אש צולבת, אי שם באמצע הג'ונגל. וכשנקראו מטוסי תקיפה לספק סיוע קרוב, הם הפציצו את הנקודה הלא נכונה, פגעו רק בחלק קטן מכוחות האויב או שפשוט זרקו פצצות על הכוח שנשלחו לחלץ. בנוסף, טנק הדלק הטיפוסי שלהם לא איפשר שהייה ארוכה בסביבת המטרה, כך שלא היה זמן לחפש את האויב או לבצע תיקוני ירי.

הכוחות בשטח זועקים לעזרה, צילום: גטי אימג הכוחות בשטח זועקים לעזרה | צילום: גטי אימג'ס הכוחות בשטח זועקים לעזרה, צילום: גטי אימג

בפנטגון חשבו הרבה על העניין. מפציצים גדולים או מטוסי קרב הפצצה היו הרבה, אך הם לא נשאו חימוש מדויק אלא פצצות גדולות, ואם היו במקרה פוגעים בכוח שנשלחו לחלץ, היו מוחקים אותו מפני האדמה. למה עוד יש טווח ארוך וזמן משימה ממושך? למטוסי תובלה. אולי שווה לשים עליהם חימוש, למצוא שיטה בה יוכלו להמטיר אש לאורך זמן?

הפיתרון נמצא בדמות מטוסי הדקוטה, שגם כך פרוסים בדרום וייטנאם. מה אם במקום לפזר נורי תאורה ולעזוב, תוכל הדקוטה גם לפתוח באש? וכך נולד ה-AC47, שכונה "פאף דרקון הקסם": הדקוטה צוידה בשלושה תותחי מיניגאן רב קניים, שיכלו להמטיר אש גיהנום על חיילי האויב.

  

מקלעים רב קניים בולטים מצידה של הדקוטה, צילום: USAF מקלעים רב קניים בולטים מצידה של הדקוטה | צילום: USAF מקלעים רב קניים בולטים מצידה של הדקוטה, צילום: USAF

איך זה עבד? ה-AC47 הגיע לאזור הפעולה, ואז קצין תיאום יצר קשר עם הכוחות שעל הקרקע, כדי לוודא לאן אסור לירות; לאחר מכן, החלה הדקוטה לחוג סביב אזור המטרה, כשמצידה השמאלי בלטו המקלעים. תוך כדי טיסה, פתח המטוס באש שריתקה את כוחות האויב למקומם - מה שאיפשר לכוחות ידידותיים לסגת, לפנות פצועים או לצאת למתקפת נגד.

ירי ממטוס AC47 , צילום: historynet ירי ממטוס AC47 | צילום: historynet ירי ממטוס AC47 , צילום: historynet

הרעיון עבד כמו קסם: לוחמי הווייטקונג היו רגילים לשמוע מטוסים באוויר, ולא קישרו בין הדקוטה האיטית ובין אלפי הקליעים ששרקו סביבם, כשהם הופכים את הג'ונגל לסלט עלים בתיבול מוות. בתחילה, חשבו שישנו איזה קומנדו אמריקאי, יחידה עילית שמצליחה לאגף אותם בכל מתקפה. עד שנת 1967 נהדפו כך כ-1,300 מתקפות בכל גזרת הלחימה.

בשנה זו התרחבה הלחימה וצפון ויאטנם הצטיידה בכלי נ"מ רבים, שהחלו לעשות את דרכם דרומה. האמריקאים הבינו שלדקוטה הלוחמת נגמר הסוס, ויש צורך במטוס מהיר, חזק ויעיל יותר. למשימה נבחר ה-C130 הרקולס - מטוס תובלה שאך נולד. גרסת הגאנשיפ, שנקראה AC130 ספקטר (Spectre, "רוח רעה") היתה קפיצת מדרגה פראית ביכולות ההרס: הוא צויד במקלעי מיניגאן, אך גם בשני תותחי וולקן 20 מ"מ שעקרונית, די בהם כדי להשמיד כמעט כל מטרה רלוונטית. בנוסף, צויד במערכת בקרת אש חדשה ששיפרה את דיוק הירי ובאמצעי ראיית לילה ראשונים.

מטוס AC-130, צילום: USAF מטוס AC-130 | צילום: USAF מטוס AC-130, צילום: USAF

בשלב זה, שימשו הספקטרים פחות להגנת בסיסים ויותר למשימות אמנעה, כלומר חיסול כוחות של האויב שנעים לחזית עם ציוד, דלק ואספקה. והיו הרבה מאוד כוחות כאלה: צפון וייטנאם הפעילה רשת של כבישים נידחים, שבילי ג'ונגלים, מעברי מים ומנהרות משטחה ועד לדרום. הנתיבים, שכונו "ציר הו צ'י מין", עברו גם בלאוס וקמבודיה השכנות. כל לילה עברו בהם חיילים, תחמושת, ואמצעי לחימה חדשים, שמן לגלגלי מכונת המלחמה של הצפון.

משאיות על אחת הדרכים של "ציר הו צ משאיות על אחת הדרכים של "ציר הו צ'י מין" | צילום: (manhai (CC BY 2.0 משאיות על אחת הדרכים של "ציר הו צ

הספקטרים הצטיינו בציד שיירות: זמן המשימה הממושך שלהם איפשר לחסל כך טורי אספקה לילות שלמים; לפי הערכות, תותחי ומקלעי הספקטר השמידו יותר כלי רכב מכל כלי טיס אחר במלחמה כולה (כן, כולל הפאנטום האגדי, מפציץ ה-B52 העצום ושאר קטלוג ההפצצה של ארה"ב).

ב-1969 הבין הווייטקונג שצריך לפתור את בעיית המוות המזמזם ממעל, והחל לפרוס תותחי נ"מ ניידים בנקודות רגישות בנתיב האספקה שלהם - מה שהיווה איום על הספקטרים. האמריקאים מיהרו למצוא פיתרון משלהם: במקום מקלעי המיניגאן, הותקנו במטוסים תותחי 40 מ"מ עם פגזים עתירי רסס, שמסוגלים לחסל כוחות מאחורי מחסות - והטווח שלהם גדול בהרבה. כך, יכלו להפציץ שיירות מחוץ להישג ידם של תותחי הנ"מ.

ספקטר יורה מתותח 40 מ"מ, צילום: USAF ספקטר יורה מתותח 40 מ"מ | צילום: USAF ספקטר יורה מתותח 40 מ"מ, צילום: USAF

הוויאטנמים לא ויתרו ותגברו את השיירות שלהם במשגרי טילים, ביניהם כלים ניידים. לאחר שהופלו כמה מטוסי ספקטר ורוב צוותיהם נהרגו, עבר המטוס שדרוג נוסף ב-1972: בירכתיו הותקן תותח 105 מ"מ, מהסוג שמוצאים בדרך כלל בחיל התותחנים. ביכולתו להפיל בניין, לפורר טנק ולהפוך בונקר מתלת ממדי לדו ממדי בפגיעה אחת. וגם הטווח שלו איפשר פעולה מאובטחת מבעבר. יחד עם התותח, צויד המטוס במערכת בקרת אש ממוחשבת ראשונה, ראיית לילה תרמית מתקדמת לזמנה, נורים, כלי לוחמה אלקטרונית, וזרקור כה חזק שאם יופעל על הקרקע, עלול להצית צמחייה בקרבתו.

תותח הוביצר 105 מ"מ, צילום: (CLEMENS VASTERS (WIKIMEDIA תותח הוביצר 105 מ"מ | צילום: (CLEMENS VASTERS (WIKIMEDIA תותח הוביצר 105 מ"מ, צילום: (CLEMENS VASTERS (WIKIMEDIA

עתה, דמיינו לרגע איך נראה מפגש בין טור משאיות לילי ובין הסיוט המעופף הזה: נוסעים בשקט על ציר אפלולי בג'ונגל, כשלפתע פוגע פגז ארטילרי בתחילת השיירה, כשהוא מצית מספר משאיות דלק. כל שאר יושבי המשאיות עוצרים ומזנקים החוצה בקלשניקובים שלופים, טנדרים עם מקלעים כבדים מפנים את הקנה לשמים, כשתוך כמה רגעים ניתך ברד של אלפי פגזים ומפרק את המשאיות אחת אחרי השנייה. הדבר הבא שייראו הניצולים הוא אור יקרות שבוקע מלמעלה, ומתקרב לטרוף אותם כציקלופ. מי ששרד את הדקות שלאחר מכן, יכל לשמוע את האוושה החיוורת של מנועי הספקטר, בעודו חוזר לבסיס או ממשיך אל עבר השיירה הבאה.

תצלום אוויר מפוענח של שיירת וייטקונג שחוסלה בידי מטוס ספקטר, צילום: USAF תצלום אוויר מפוענח של שיירת וייטקונג שחוסלה בידי מטוס ספקטר | צילום: USAF תצלום אוויר מפוענח של שיירת וייטקונג שחוסלה בידי מטוס ספקטר, צילום: USAF

לאחר המלחמה, הבינו האמריקאים שעניין ויאטנם צפוי לחזור על עצמו; במקום צבא נגד צבא, כנראה שיצטרכו להילחם בכוחות גרילה זריזים, בג'ונגלים ותאי שטח בעייתיים אחרים, ולכן צריך גם גאנשיפ מסוג חדש.

וכך נולדה תוכנית לשדרוג מתמשך של מטוס הספקטר; היה זה מטוס יקר מאוד מלכתחילה, שכן כלל את כל מערכות בקרת האש, ראיית הלילה וזיהוי המטרות הכי חדשות. בגרסתו הנוכחית, AC130U, הוחלפו שני תותחי הוולקן בתותח אקוולייזר 25 מ"מ מהיר וחזק יותר. כמו כן, זכה למערכות תצפית, מעקב וכוונון מתקדמות מאוד, כדי להבטיח דיוק מקסימלי ביום ובלילה; תותח ה-105 מ"מ שלו מסוגל לפגוע בחבית ממרחק של קילומטרים, גם במזג אוויר מעונן.

AC-130U בטיסה, צילום: USAF AC-130U בטיסה | צילום: USAF AC-130U בטיסה, צילום: USAF

האמריקאים לקחו איתם את הספקטר כמעט לכל זירת לחימה מאז ויאטנם: גרנדה, סלבדור, פנמה, קוסובו, עיראק, אפגניסטן ועוד המוני מבצעים מיוחדים למיניהם. בימים אלה נכנס לשירות מבצעי ה-AC130J, דגם שיישא תותח רב קני חדש 30 מ"מ, מארז טילי אוויר-קרקע זעירים מסוג AGM176 וטילי נ"ט מתחת לכנפיו. וגם בו, אגב, יישאר התותח הארטילרי. למעשה, יתכן שיתוגבר בתותח לייזר נגד טילים. איך ייראה הספקטר שיבוא אחריו? ככל הנראה שיהיה כבר כלי בלתי מאויש. תוכנה תשלוט במטוס, ואילו מערכות הנשק שלו יישלטו בידי מפעילים אנושיים מהקרקע. הספקטר הבא יהפוך את המלחמה למשחק וידאו.

כן, גם תותח לייזר, צילום: USAF כן, גם תותח לייזר | צילום: USAF כן, גם תותח לייזר, צילום: USAF

יש חיסרון גדול מאוד לספינת תותחים כזו: העובדה שמדובר בכלי איטי, עם חתימת מכ"מ גדולה, שאפשר לזהות ולהפיל ממרחקים גדולים. ולכן, נועד הספקטר לפעול רק באזורים בהם יש לארה"ב עליונות אווירית, כלומר חופש פעולה ללא חשש ממטוסי אויב או מערכי נ"מ גדולים.

זו גם הסיבה שישראל לא מצטיידת במטוסים כאלה: שטחי לבנון וסוריה מרושתים במערכות נ"מ שונות ומגוונות, וכוחות החי"ר שלנו פועלים קרוב לגבול - כך שסוללת תותחנים או טנק סמוך יוכלו תמיד לספק סיוע אש. והם, בניגוד לספקטר, לא חשופים לאש נ"מ, ולא עולים 200 מיליון דולר לחתיכה. למונח גאנשיפ יש עוד הקשר מעניין: היישום שלו במסוקים - אך זה כבר סיפור לטור אחר. טיסה נעימה!

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות