קופאות בבוץ: תערוכה של וואסינבורי סופאניצ'וורארץ' התאילנדי

בתערוכה המרהיבה "בוץ" של הצלם התאילנדי וואסינבורי סופאניצ'וורארץ' מוצגות נשים ברגע שבו נזרק לעברן חימר נוזלי. הן רובן אושיות מוכרות במדינת הולדתו - אמניות, יוצרות, מוזיקאיות - שבשנים האחרונות מבקשות להצטלם לסדרה המדוברת, שהפכה לטריידמארק שלו. עכשיו מגיעה התערוכה, שהוא עובד עליה מאז 2010, ללוקיישן המפתיע מעט - מלון הספא שיזן (מרשת טמרס) בהרצליה.

וואסינבורי סופאניצ'וורארץ'. "בתאילנד אין תמיכה ממשלתית באמנים. המטרה שלי היא להשתמש באמנות כדי לחזק את הקהילה שם ולשמר את הזיכרונות" | צילום: עמית שעל

"זו סדרה סימבולית עבורי. בתאילנדית יש אמונה שלפיה לזרוק בוץ על מישהו משמעו לבשר לו בשורות רעות. אני לוקח את הבוץ הזה, שהוא בעצם חימר, הנשים מחכות שהוא ייזרק עליהן, ואני מצלם אותן ברגע המדויק שבו זה קורה, כך שהמצלמה מקפיאה גם את החומר וגם את התגובה שלהן".

סופאניצ'וורארץ' (50) הוא אחד האמנים העכשוויים הבודדים שהצליחו לצאת מתאילנד לזירה האמנות הבינלאומית, וכבר זכה לייצג אותה בשנת 2013 בביאנלה לאמנות עכשווית בוונציה. הוא אמנם גדל למשפחה בעלת מפעל קרמיקה, אבל את דרכו האמנותית הוא התחיל בכלל בגרמניה ("בתאילנד לא היה חינוך לאמנות, המורה לאמנות היתה המורה למתמטיקה"), שם למד צילום וקרמיקה בקאסל, העיר שבה מתקיים אירוע האמנות הגדול ביותר בעולם - הדוקומנטה.

עבודות מהתערוכה "בוץ". מבוססת על האמונה התאילנדית שלזרוק בוץ משמעו בשורות רעות | צילום: וואסינבורי סופאניקוורפארק

לאחר עשר שנים חזר לעיר הולדתו רצ'אבורי עם תובנות והחליט להפוך אותה למוקד תרבות ואמנות. "כשחזרתי מגרמניה היה בתאילנד רק מוזיאון אחד לאמנות עכשווית בבנגקוק, ואמרתי לעצמי שאנסה לפתוח אחד גם בעיר שלנו. שכרתי בניין במרכז, פתחתי לידו בית קפה

והתחלתי להביא עבודות של אמנים שהכרתי בגרמניה. אבל האנשים שם לא התעניינו באמנות. אז אמרתי שאם הם לא באים לראות אמנות, אני אביא את האמנות אליהם. התחלתי פרויקט שמציג אמנות בכל המקומות שאנשים נמצאים בהם ביומיום - מסעדות, מספרות, אוטובוסים, עסקים קטנים. בהתחלה אף אחד לא הבין מה אני רוצה, אבל בסוף הצלחתי לגרום לרובם לעשות את זה".

עם השנים תפס הפרויקט של סופאניצ'וורארץ' תאוצה, ומעבודות של אמנים מקומיים בלבד התרחב לאמנות מהעולם. "אנשים באו לעיר במיוחד כדי לראות את זה במו עיניהם. זו המטרה שלי בעצם - להשתמש באמנות כדי לחזק את הקהילה, לשמר את הזיכרונות".

מדוע לדעתך אתה מהאמנים התאילנדים הבודדים שפרצו לסצנה הבינלאומית?

"אין בתאילנד תמיכה ממשלתית באמנות, אז לאמנים אין הרבה כסף לקדם את עצמם. היום יש הרבה יותר אמנות עכשווית בתאילנד מאשר בתקופה שבה אני התחלתי, אבל עדיין אין מערכת שמאפשרת להם להציג תערוכות גדולות".