בין השורות של החשב הכללי מסתתרת בשורת איוב לישראל

אדם מן השורה שנמצא על סף קריסה כלכלית יעצור וינסה לעשות סדר בחייו. אולם נראה שכאשר מדובר בממשלות, ההגיון הפנימי הזה לא בהכרח עובד. הדו"ח הכספי שפרסם אתמול החשב הכללי, רוני חזקיהו, מבהיר כי מדובר במדינה שעלולה למצוא עצמה על סף קריסה. מהדו"ח עולה כי פעם אחר פעם בוחרת ממשלת ישראל להתעלם מבעיות, מנסה לטשטש אותן ואפילו ממשיכה להפגין נדיבות פופוליסטית.

כמו דו"חות כספיים של חברות ציבוריות, דו"ח החשכ"ל אמור לשקף באופן הבהיר ביותר את מצבה הפיננסי האמיתי של המדינה. החשב הכללי מציף, לא בפעם הראשונה, את האתגרים שהממשלה תתקל בהן בשנים הקרובות או בעשורים הבאים, אך מחייבים טיפול מיידי, לבעיות שיצרה הממשלה הנוכחית. אלא שבפועל, הוא עושה את זה באופן חלקי.  

מימין: החשב הכללי רוני חזקיהו ושר האוצר משה כחלון. דו"ח מדאיג | צילומים: עמית שעל, חיים הורנשטיין

מה שהוא לא עושה זה לדרוש תשובות או להעריך את ההשלכות גם במקרים שפחות נוחים לממשלה. בכך תורם החשכ"ל להתנהלות חסרת האחריות של הממשלה הקודמת ומאפשר לה לדהור במהירות של 200 קמ"ש לתוך קיר בטון. "כלכליסט" ממפה את הבעיות שצפות מהדו"ח הכספי שאם לא יטופלו, נשלם עליהן מחיר כבד בהמשך.

רולטת נדל"ן

עלות המחיר למשתכן

הנתון החשוב ביותר שניתן ללמוד מהדו"ח הוא מחירה האמיתי של תוכנית מחיר למשתכן - 7.1 מיליארד שקל נכון לסוף 2018. אך גם נתון זה הוא חלקי כיוון שבאמצעות הדו"ח אנו מבינים כי ההערכות עלות התוכנית הוצמדו לשנת 2015 וחזקיהו לא עמד על רגליו האחוריות בדרישה לעדכנן. במקרה של מחיר למשתכן משרד האוצר שמר את היקף התקציב הצפוי לעצמו וזה נחשף בדיעבד במסגרת הדו"ח שחייב לעשות סדר בנכסים של המדינה.

כחלון הרבה לדבר בשנים האחרונות על הפסקת הספסור בקרקעות, אך לא חשף כמה הכנסות תאבד המדינה בגלל אותה התוכנית שמותגה כ"חברתית" — הכנסות שניתן היה לחלק לכלל הציבור, ולא רק למי שהצליח לזכות בהגרלה. היום, כשכבר ברור כי המהפכה בשוק הדיור לה ייחלנו לא קרתה במשמרת של כחלון, אולי צריך לשאול האם אותם מיליארדים היו שווים את זה, במיוחד כאשר באוצר כבר מעריכים כי בשנים הבאות התוכנית תעלה עוד מיליארדי שקלים.

עולם ללא קצבאות

המשבר בביטוח לאומי

דו"ח החשב הכללי לא מחדש לציבור הרבה בנוגע למשבר הצפוי בביטוח הלאומי. למרות זאת, חזקיהו מקדיש לו חלק נכבד, שכן אין הרבה אירועים בסדר גודל כזה שיכול להשפיע על המדינה כמו קריסה של הביטוח הלאומי. בשנת 2026 צפוי הביטוח הלאומי לעבור למצב גירעוני הולך וגדל, כאשר התקבולים יהיו נמוכים מהתשלומים. בשנת 2045 תתרוקן הקרן וללא מימון נוסף לא יהיה הביטוח הלאומי מסוגל לשלם את הקצבאות עליהם אנחנו מסתמכים ואליהם הוא מחויב.

על פי אותו מודל הערכות, הסכומים שישלם האוצר לביטוח הלאומי ילכו ויגדלו עד שיכפילו את עצמם ב־2035 — מ־18.6 מיליארד שקל ב־2014 ל־39.3 מיליארד שקל ב־2035. מדובר בסכומי עתק, אך גם הם לא יכסו את הגירעון ההולך ומצטבר בקופת הביטוח הלאומי, שצפוי להגיע ל־30 מיליארד שקל ב־2045.

דירוג בלתי נמנע

השקר שנחשף ביחס החוב־תוצר

אחרי הכחשות ותירוצים מצד כחלון, דו"ח החשב הכללי מספק באופן רשמי את המספרים הנוגעים בחוב של המדינה, שעלה בשנה שעברה ל־61%. על רקע הגדלת הגירעון המבני — הוצאות ביחס להכנסות, ללא הכנסות חד פעמיות — כדאי לשים לב לנתונים שבחר חזקיהו להבליט בדו"ח השנתי. לפי הנתונים ישראל נמצאת במקום טוב באמצע, אך זאת אם משווים אותה למדינות מפותחות.

בהשוואה למדינות הייחוס, הדומות לישראל בנתוני הפתיחה שלהן, מצבה של ישראל כבר בכי רע, ויחס החוב מהתוצר גבוה במיוחד. הממוצע בקרב מדינות אלו עומד על 44.5%, כאשר לפי הערכות בנק ישראל רק נלך ונתרחק ממנו. וכאשר מהחוב הזה נגזרים שיעורי הריבית אותן מקבלת ישראל, את המחיר נשלם בשנים הבאות.

התקציבית החדשה

הבעיה עם פנסיות הגישור

הדו"ח מייחס חלק נכבד לפנסיות התקציביות, המהוות אבן ריחיים של 708 מיליארד שקל על המדינה. אולם פנסיות אלו, ככל שיהיו מוגזמות ובעייתיות, הן לא הבעיה, שכן בסופו של דבר הן ייגמרו. הבעיה החמורה היא דווקא מה שלא מפורסם בדו"ח — עלויות פנסיית הגישור שיקבלו אנשי הקבע ומערכת הביטחון מרגע הפרישה שלהם (בגיל 42) ועד לגיל 67 אז יקבלו את הפנסיה הצוברת שלהם.

זו למעשה פנסיה תקציבית לכל דבר, ולמרות שב־2015 הודיעו לנו כחלון ויעלון על סיכום היסטורי לגבי אותה פנסיה, אך סירבו לחשוף אותו לציבור. מהדו"ח עולה כי ארבע שנים אחרי, לא תוקנו התקנות שמפרטות איך וכמה בדיוק יקבלו אותם אנשי קבע. מעבר לסוגיות של צדק ושוויון, לשאלת הפנסיות של אנשי הקבע יש גם משמעות אדירה על תקציב המדינה. הפורשים הראשונים יהיו בעוד כעשור, וראוי שבמשרד האוצר כבר יתחילו להערך לכך, מה שכמובן לא אפשרי, כל עוד אין שום סיכום בנושא.

על חשבון העתיד

הוצאת שכר עובדי המדינה

לפי הדו"ח הוצאות השכר במשרדי הממשלה חצו לראשונה את ה־100 מיליארד שקל והגיעו ל־102.5 מיליארד שקל. בעוד שב־2014 לפני כניסתו של כחלון לאוצר עמדו הוצאות השכר על 25.3% מהתקציב, ב־2018 הן כבר הגיעו ל־27.2% מהתקציב. זה כמובן לא מפתיע כאשר לוקחים בחשבון את הסכמי השכר הנדיבים שנחתמו בין כחלון לחברו (לשעבר) ניסנקורן, והתוספות שניתנו לאורך הדרך על דחיית יישום ההסכמים — על חשבון העתיד, שכעת פורע את הצ'ק.

ביטחון שהופך לגירעון

ברוך האג"ח המיועדות

אחת הבעיות המרכזיות שעולות מהדו"ח, שזוכה להתעלמות מצד שרי האוצר בשנים האחרונות היא סבסוד הפנסיות הצוברות. דרך אגרות החוב המיועדות, המבטיחות תשואה של 4.86% על 30% מהחסכון הפנסיוני של הציבור, הממשלה למעשה מבטיחה ביטחון כלשהו לפנסיות שלנו שנמצאות בשוק ההון ההפכפך.

הבעיה היא כי התשואה שמשלמת הממשלה גבוהה בהרבה מזו שהייתה יכולה לגייס דרך חוב "רגיל", והיקף הסבסוד בפועל רק הולך ועולה ככל שציבור החוסכים והיקף הנכסים עולה. אם ב־2014 הסבסוד עמד על 3.8 מיליארד שקל, ב־2018 הוא הגיע כבר ל־7.9 מיליארד שקל.

מדובר בתשלומים שנוגסים בתקציב המדינה – עוד בעיה שהממשלה תצטרך להתמודד עמה ויפה שעה אחת קודם.