אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הפתרון: עצמאות למח"ש צילום: דורון גולן

הפתרון: עצמאות למח"ש

מחאת הישראלים ממוצא אתיופי הציפה שוב את הבעייתיות בהיותה של המחלקה לחקירות שוטרים כפופה למשטרה בעבר ולמשרד המשפטים כיום. ראוי שמח"ש תהיה גוף עצמאי, שבראשו דמות ציבורית שתשקם את האמון שקרס

07.07.2019, 07:23 | משה גורלי

לצד המחאה ברחובות, עוררה הריגתו של סלומון טקה (שוב) מהומה מוסדית על תפקודה של המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש). השר לביטחון פנים גלעד ארדן, הממונה על המשטרה, הודיע שיש לבחון מודל חדש למח"ש. ואילו אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים, הציעה בתגובה שהמשטרה תעשה בדק בית ותעקור מקרבה גילויי גזענות. ארדן ופלמור דיברו מתוך הפוזיציה הארגונית, כשכל צד משליך את האחריות לחצרו של האחר. ומי צודק? למרבה הצער, שניהם.

מח"ש ומשרד המשפטים לוקים ברפיון מסורתי בטיפול בשוטרים שקטלו בני מיעוטים, בדגש על ערבים ויוצאי אתיופיה. במגזר הערבי בולטות הדוגמאות של מהומות אוקטובר 2000 וסיפור אום אל חיראן כאשר ירי לא מוצדק על מפגינים ערבים הסתיים ללא העמדה של לדין של שוטרים ומפקדים.

קראו עוד בכלכליסט

הגזענות שהחברה בישראל מוכנה להכיל

הזעזוע מהגזענות כלפי יוצאי אתיופיה קצת מפתיע בהינתן הגזענות שהחברה הישראלית מוכנה להכיל - כלפי הערבים, או הגזענות החרדית במוסדות החינוך, וגם כלפי נשים. הישראלים ממוצא אתיופי "זכו" לכך שהגזענות נגדם הוכרה בשני מסמכים רשמיים: דו"ח פעילות היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות בראשות עו"ד אווקה קובי זנה מ־2018 ודו"ח פלמור למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה מ־2016. אלה דו"חות שהיו צריכים לפתוח מהדורות, לצמרר ולהוציא אנשים לרחובות. המשטרה מככבת בהם לרעה, אבל היא בהחלט לא היחידה או המובילה. מיון נושאי התלונות על יחס גזעני בישראל מגלה את הסדר הבא: 36% - ביטוי גזעני; 26% - אפליה בקבלת שירות; 19% - אפליה בתעסוקה; 10% - משטרה.

השר לביטחון הפנים גלעד ארדין ומנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. כל צד משליך את האחריות לאחר - ושניהם צודקים, צילום: אוהד צויגנברג, אוראל כהן השר לביטחון הפנים גלעד ארדין ומנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. כל צד משליך את האחריות לאחר - ושניהם צודקים | צילום: אוהד צויגנברג, אוראל כהן השר לביטחון הפנים גלעד ארדין ומנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. כל צד משליך את האחריות לאחר - ושניהם צודקים, צילום: אוהד צויגנברג, אוראל כהן

לפני המשטרה, מחולל הגזענות המרכזי נגד יוצאי אתיופיה הוא הממסד הרבני. "החלטה של הרבנות הראשית מ־1985, המטילה ספק ביהדות אתיופיה באופן גורף", נכתב בדו"ח. "לה יש השלכות קשות מאוד". וההשלכות נעות בין אפליה קשה בתעסוקה ובחינוך, ועד השפלות קשות כאי הכרה בכשרות יהדותם, בדרישה לגיורם ועד להתבטאויות מהסוג של הרב הראשי יצחק יוסף שהשווה בין בני אדם כהי עור לקופים. ראש המועצה הציבורית למאבק בגזענות, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, קרא לא פעם לרבנות "לדון ולתקן את ההחלטה המטילה ספק גורף ביהודי אתיופיה. טרם נענינו". אבל, מה שהמפגינים ממוצא אתיופי מרשים לעצמם מול המשטרה ומול הציבור הם לא מעזים לעשות מול הרבנות, הממררת הראשית של חייהם.

לכן הפכו המשטרה ומח"ש למוקדי המחאה והזעם, ובמידה רבה של צדק. וזו אחת התוצאות הקשות של המצב הנוכחי. כל מסקנה מקלה כלפי השוטר שתוביל, למשל, לאישומו בגרימת מוות ברשלנות ולא לרצח, לא תתקבל. ככה זה כשבאף מקרה קודם של מפגש קטלני לא הועמדו שוטרים לדין.

חשוב לדייק במספרים. מלבד טקה היו שלושה צעירים יוצאי אתיופיה שנורו למוות: אהרון מקונן, אילן טפרה ויהודה ביאדג'ה. חמישה התאבדו: יוסף סלמסה, אלי סבהט, אברהם דמתי, רפאל רדאי וישראל טפרה. בחלק ממקרים אלה המשפחות לא מאמינות לממצא שיקירן התאבד. מלבדם היו גם גשאו מולה, מבקש מקלט מאתיופיה, שנורה למוות בידי שוטר, ואנגוואץ' מלקמו שנורתה למוות בידי בעלה השוטר, ממוצא אתיופי אף הוא.

המפגש האלים מתחיל משיטור יתר

הבעיה מתחילה בהידרדרות למפגש האלים, שמתחילה מהגזענות. משיטור יתר על בסיס אפיון גזעי. למשל, דרישות להזדהות גם כשאין כל חשד, במקום שדרישות כאלה לא מוצגות כלל לצעירים "לבנים".

במקרים כאלה הנטייה היא לקבל את גרסת השוטר. עד שבאה המצלמה ומספרת סיפור הפוך לגמרי. כפי שקרה ב־2015 באירוע שבו תועד החייל דמאס פקדה מותקף בידי שוטרים. "למזלו של פקדה", נכתב בדו"ח היחידה למאבק בגזענות, "תיעדה מצלמת אבטחה את האירוע והתיעוד הוביל לשחרורו המיידי ממעצר. התנהלות השוטרים במקרה זה הציפה טענות על 'תפירת תיקים' ועל אלימות". מחאות אלה הובילו להקמת ועדת פלמור שהמלצותיה אומצו בידי הממשלה והטמיעו שינוי מסוים לטובה. כך למשל נרשמה ב־2018 ירידה במספר כתבי האישום שהוגשו נגד קטינים ממוצא אתיופי.

הבעיה היא ששום מספרים לא יהיה בכוחם לשנות את חוסר האמון הבסיסי כלפי מח"ש שניצבת לא רק מול השוטרים כפרטים, אלא גם מול הברית המוסדית בין המשטרה לפרקליטות. וגם מול האינטרס שלא לגרום להרתעת יתר מול אוכפי החוק. ניקח את הדוגמה האחרונה: כאשר שוטר בחופשה נקלע לאירוע אלים, האם בפעם הבאה יעדיף להסתלק מהמקום או להתערב כדי להשליט חוק ולסיים את האירוע.

בעבר הרחוק היו חוקרי מח"ש אנשי משטרה מושאלים שחלקם אף חזרו אליה לאחר סיום התפקיד. במצב כזה אין לצפות לאכיפה נחושה במיוחד. אלא שבהדרגה שינתה מח"ש את פניה והתנתקה מהמשטרה. ועדיין, האם היותה חלק ממשרד המשפטים מבטיח את אובייקטיביות חקירתה? הרי גם לפרקליטות יש אינטרסים שונים להגן על השוטרים. על הרקע הזה עולה האפשרות לנתק את מח"ש לגמרי ממשרד המשפטים. אפשר לשלבה בנציבות הביקורת על הפרקליטות ואולי להקים אותה בחוק מיוחד כמו נציבות הביקורת, להעמיד בראשה שופטים בדימוס כהילה גרסטל או דוד רוזן, דמויות שביכולתן לשקם את האמון הציבורי שקרס. אגב, מישהו יודע מי עומד היום בראש מח"ש? עו"ד קרן בר מנחם, לשעבר מנהלת מחלקה בפרקליטות מחוז מרכז.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות