שופרות יריחו, גרסת ה-F16: כשבום על קולי הביס את צבא עיראק

שלום, כאן הקברניט; במרץ 2003, ימי מלחמת המפרץ השנייה, התקדמה פלגת קומנדו בריטית בשטח עיראקי - ונחשפה. כוחות מיוחדים נעים כמעט תמיד בצוותים של 10-16 איש, שמתפצלים לחוליות של שלושה-ארבעה, אך במקרה זה נעו 52 חיילים יחד. צבאו של סדאם חוסיין גילה אותם ופתח באש מכל הכיוונים; כוחות עיראקיים מכל הגזרה נהרו לנקודת הקרב, ועד מהרה ניצבו מול הקומנדו הבריטי יותר מ-500 לוחמי אויב.

בניגוד לאתוסים של סיירות ולמה שהאכילה אותנו הוליווד, יחידות קומנדו לא נועדו לחסל מספרים גדולים של אויבים; להיפך - הן אמורות להסתנן לשטח אויב, לאסוף מודיעין או להכות בדייקנות במפקדות, מצבורי דלק, אנטנות וכולי ולברוח לפני שאיזו חטיבת חי"ר ממוכן תבוא ותמעך אותן.

פשיטות קומנדו הן מאוד מסוכנות במהלך מלחמה וכל צבא יודע את זה. וחיילי עיראק סגרו במהירות על הפלגה הבריטית, שכבר התחילה לספור פצועים ולחסוך בתחמושת. סיוע קרקעי היה רחוק מכדי להועיל, ולכן הוקצה סיוע אווירי לזירת הקרב: שני מטוסי F16 של חיל האוויר האמריקאי הוכוונו לאזור.

שני הכלים היו באוויר בכוננות להפצצת משגרי סקאד; פטרולי הסקאד הללו יצאו בכל לילה וכמעט תמיד חזרו מבלי שנמצאו משגרים. כשנוצר קשר רדיו בין המטוסים ובין הכוחות על הקרקע, בלטה מצוקת הבריטים; הקצין שדיבר עם הטייס המוביל, סגן אלוף אדוארד לינץ', נשמע כמעט היסטרי; "בואו הנה והצילו אותנו", זעק.

אז צמד ה-F16 טסו כברקים בין העננים, בעוד לינץ' ומס' 2 שלו מנסים לחשוב איך למען השם, יצליחו לעזור לקומנדו הבריטי. כי בהתחשב בנסיבות, נראה שזה בלתי אפשרי.

הטייסים נכנסו לאזור מוכה טילים, כלומר זירה בה אש נ"מ תצא אליהם תוך זמן קצר ויהיה עליהם לטוס נמוך ומהר; עננים כיסו את הירח והראות היתה אפסית; לטייסים היו מערכות ראיית לילה בסיסיות - על הקסדה שלהם ולא בתור מצלמות מתקדמות על המטוס; והצמד חומש בפצצות שמתאימות להשמדת מטרה גדולה ובולטת במכ"מ כמו משגר טיל קרקע-קרקע באמצע המדבר. 500 איש שמפוזרים על שטח גדול ולא מופיעים בשום סנסור הם פחות או יותר, ההיפך מזה.

לאחר עשר דקות טיסה הגיע הצמד לזירה וקלט שאכן, אין לו מושג לאן לכוון את הפצצות. בנוסף, העיראקים לא עשו הפסקת סנדוויצ'ים בעשר הדקות ההן, ועתה היו כל כך קרובים לפלגת הקומנדו הבריטית, שאין סיכוי להטיל פצצה בלי לפגוע גם בה. הסיוע האוויר פשוט לא יכל לסייע. לא עם פצצות, בכל מקרה.

בהברקה של רגע, עלה לינץ' על רעיון. הוא משך את הסטיק ונסק, תוך שהוא מתגלה לעיני כל המכ"מים העיראקיים בגזרה. הוא טיפס לגובה של קצת יותר מ-10,000 רגל, התהפך וצלל אל עבר הנקודה שנראתה לו כמיקום עיקר הכוח העיראקי. לינץ' פתח את המצערת וה-F16 פלט להבה כתומה-כחולה מהאגזוז, בעוד מד המהירות טס למעלה, מד הגובה רץ מטה ומקלט המכ"מ (RWR) בקוקפיט מצפצף ומתריע על נעילה מצד סוללות נ"מ של האויב. בגובה נמוך ביותר, לינץ' שבר את מהירות הקול, ואז פנה בחדות כדי לא להישתל בקרקע.

בום על-קולי עצום נוצר כשהוא נע כלפי מטה. כשהיכה בקרקע, נדהמו החיילים העיראקים, חלקם הסתחררו ונפלו מעוצמת הרעש, כשהם קמים עם צלצולים באוזניים ואימה בעיניים. אמנם לא נצפה פיצוץ, אך מאות מהתוקפים היו בטוחים שזו אש ארטילרית, התקפת טילים, או כל סוג אחר של מוות ממעל; הם פשוט תפסו את הרגליים וברחו.

הכוח הבריטי הופתע מאוד מכך שמתקפת העיראקים נשברה, אך מיהר לנצל את ההזדמנות ולנתק מגע ולברוח. לינץ' עצמו, אגב, נחלץ בקושי מהצלילה שלו, ומיד לאחריה נכנס לשרשרת תמרוני התחמקות פראיים; טילי קרקע-אוויר עיראקיים שוגרו אליו, והוא חמק מהם בקושי. כשחזר לבסיס ונכנס לתחקיר שלאחר הגיחה, הופתע לגלות שהטריק שלו עבד. הוא הציל חיי 52 איש, בלי להרוג אף חייל אויב.

בום על קולי נוצר בשל שינויים בתנועת אוויר; מנוע המטוס והתנועה של גופו יוצרים רטט באוויר - גלי קול - אותו אנחנו קולטים בתור רעש. כשהמטוס נע מהר יותר מהגלים שהוא יוצר, הוא דוחק אותם אחריו בצורת חרוט ובמובן מסוים, "צובר" אותם; ובמקום שיגיעו בהדרגה בהתאם לתדר הרעש, מגיעים כולם בבת אחת. כששולי החרוט עוברים אותנו על הקרקע, נשמע זאת כפיצוץ עז.

עוצמת הבום תלויה במרחק שבין המטוס והקרקע, כך שבגובה נמוך יהיה זה רעש אדיר, כזה שבעצמו גורם לגלי הלם. כשסגן אלוף לינץ' כיוון את מטוסו לקרקע וחצה את מהירות הקול, בעצם הבטיח שהמסכנים תחתיו יקבלו את העוצמה המירבית של הבום שעדיין בטוחה לטיסה; לו היה טס נמוך יותר, היה מתקשה להיחלץ מן הצלילה ונשתל בקרקע. המטוס דוחק את האוויר בצורה שאפשר לפעמים גם לראות: כשהוא נע בגובה נמוך ובמהירות תת-קולית גבוהה, תיווצר סביב גופו התאבכות, אם האוויר מספיק לח; זה לא הבום עצמו. 

המקרה של סגן אלוף לינץ' מראה שאפשר להשתמש בבום על קולי בלחימה, אך האם מדובר בנשק? התשובה היא כן מהדהד; בום על קולי שמתבצע בגובה נמוך מעל שטח בנוי יכול לגרום לנזקים פיזיים: קרעים בעור התוף, שבירת שמשות (שיכולות, למשל, ליפול מגובה ולפגוע באנשים), ואפילו להתקפי לב בקרב האוכלוסיה המבוגרת וטראומות איומות אצל ילדים. בום על-קולי בשטח פתוח יכול אף הוא לגרום לנזקים פיזיים, ולמרות שהם פחותים מהדף פצצה או רסס, עדיין מדובר במשהו מסוכן.

אבל פחות סביר שבום כזה יזיק לאנשים מפיצוץ. ולכן, משתמשים בו במקרים רבים כנשק פסיכולוגי - למשל, במתארים בהם רוצים להפחיד אנשים, והטלת פצצה תגרום נזק כבד לבלתי מעורבים. עד לפני כעשר שנים, נהג חיל האוויר לבצע בומים על קוליים מעל לעזה, אך לא בגובה נמוך מדי; כך הפכה שגרת חייהם של תושבי הרצועה לבלתי נסבלת, מה שהוסיף ללחץ על חמאס.

ואולם, ב-2005 הוגשה עתירה לבג"צ בטענה שהפעילות הזו משפיעה גם על ילדים והוריהם ביישובי עוטף עזה - שסובלים מהרעש בדיוק כמו הפלסטינים. חוקי הפיזיקה, כידוע, לא מבדילים בין אויב וידיד.

בתחילת שנות ה-2000 ארעו מספר מקרים של בומים על קוליים בקרבת יישובים ישראליים בשרון בתרגילים ואף אחד בקרבת ירושלים - מה שנגרם בשל תכנון לקוי והוביל לקרקוע טייסות. כיום לא מבוצעים בומים על קוליים מעל לשטח ישראל ורצועת עזה. ואולם, אין מגבלה שכזו מחוץ לישראל; לפי מקורות זרים, ב-2017 ביצעו מטוסי חיל האוויר בום על קולי נמוך מעל ללבנון, שגרם לבהלה והתקפי חרדה.

אך אל לנו לשפוט את צה"ל לחומרה; צבאות זרים נוהגים לחולל בומים על קוליים מעל לשטחי אויב בצורה חופשית לגמרי, גם בתור כלי ללוחמה פסיכולוגית וגם כחלק מהפעולה השוטפת - למשל, רוסיה בשטח סוריה, ארה"ב בשטח עיראק ואפגניסטן ועוד.

אף אחד לא אוהב בומים על קוליים מעל לראש, וכל מדינה מגבילה זאת בתקנות התעופה שלה. למעשה, זו היתה אחת הבעיות בהפעלת מטוס הקונקורד העל קולי; מהיר ככל שיהיה, יכל לעבור את מהירות הקול רק מעל לאוקיינוס.

בשנים האחרונות אלה מנסים מהנדסים בבואינג, לוקהיד מרטין, נאס"א וכמה סטארט-אפים להמציא עיצוב מטוס נוסעים שיפזר גלי קול בצורה הדרגתית, כך שהבום העל קולי שלו יהיה חלש בהרבה. פיתוח שכזה יוכל לאפשר הפעלת מטוסי נוסעים מהירים מאי-פעם, מבלי להחריד ילדים, קשישים או כל מי שנמצא על הקרקע. טיסה נעימה!