המפץ הקטן: להפיל את הצורר
"Wolfenstein: Youngblood" הוא משחק טוב בגלל הנוסחה שבבסיסו - הרג נאצים. אבל בשונה משאר המשחקים בסדרה, הוא מצויד בגיבורות פטפטניות והתחכמויות מיותרות
נתחיל מהסוף: למרות הכל Wolfenstein: Youngblood הוא משחק טוב. הוא משחק טוב כי בבסיס שלו עומדת נוסחה מצוינת, כזאת שקשה להרוס גם עם הרבה טעויות והחלטות פיתוח שגויות: לקחת רובה גדול ולהרוג נאצים. הרבה נאצים. אלפי נאצים. השליטה, כמו תמיד במשחקי Wolfenstein, נהדרת, הגרפיקה היא שדרוג סביר של המנוע של משחק האב, והנאצים: הו, כמה נאצים, וכמה דרכים נהדרות להרוג, לחורר ולפוצץ אותם.
קראו עוד בכלכליסט
ועדיין, Youngblood הוא פרק מאכזב באחד המותגים המוצלחים בתחום הגיימינג בשנים האחרונות. "מוטב לשתוק ולהיחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהסיר כל ספק", אמרו גדולים וטובים (מלינקולן, דרך מארק טוויין ועד אוסקר ויילד), ולמרבה הצער, בכל פעם שהמשחק הזה מפסיק להתמקד במה שהוא טוב בו (להרוג נאצים) ופוצה את הפה הוא פשוט נופל על הפרצוף בחוסר חן מוחלט.
המשחק המקורי בסדרה, 3D Wolfenstein (שמכונה גם "הטירה הנאצית"), הוא האב הקדמון הבלתי מעורער של כל משחקי היריות המודרניים. כדרכם של משחקים חלוציים באותה התקופה הוא היה מרהיב ומגוחך, מהתקופה שבה חברות משחקים עדיין לא חשבו שהן זקוקות, למשל, לתסריטאים. כך התקבלו בו החלטות מופרעות ובלתי נשכחות, כמו קרב עם היטלר הלובש חליפה רובוטית, כאלה שאף אחד לא היה מקבל היום, אבל הפכו לחלק מדברי הימים של הגיימינג.
האתחול הנוכחי של הסדרה, שהחל פחות או יותר ב־Wolfenstein: The New Order ב־2014, לא ניסה להפוך את המותג בכוח לרציני יותר או מציאותי יותר. הוא הבריק בין היתר כי הוא חיבק את תמת "היטלר בחליפה רובוטית", מגוחכת ככל שתהיה, בשתי ידיים - אבל התייחס אליה ברצינות גמורה. זה היה משחק מהעבר בחליפה מודרנית נוצצת ובאמירה מרשימה, וכך גם הגיבור שלו: בי.ג'יי בלאזקוביץ, חייל־על אמריקאי, נפצע אנושות בשלהי מלחמת העולם השנייה ומתעורר כעבור כמה שנים בעולם אפל ומדכא, הנשלט בידי הנאצים, שמחזיקים בטכנולוגיה מתקדמת (כמו חיילים מוטנטים ענקיים, רובוטים ותחנות חלל על מרקורי), אבל בעיצוב ברוח שנות החמישים והשישים. לאורך שני משחקי Wolfenstein הוא הסתובב, קודר ואבוד, נאבק לשחרר את ארה"ב מעול הכיבוש הגרמני. הערבוב הזה בין דיסטופיה נאצית למדע בדיוני, בין רגעים רציניים להומור גרוע במיוחד, יצר חוויה קאמפית קיצונית, שהזכירה ברגעים הטובים ספר קומיקס טוב.
Wolfenstein: Youngblood עושה כמה שינויים דרמטיים לנוסחה, רובם, למרבה הצער, ממש איפה שלא צריך. הפעם בלאזקוביץ נעלם במשימה אי שם בפריז והמושכות עוברות לשתי בנותיו התאומות, האחיות ג'ס וסופי. זה נראה כמו צעד מרענן, אבל מדובר בשתי גיבורות די בלתי נסבלות. יוצרי הסדרה מעולם לא ידעו לכתוב דיאלוגים, אבל בלאזקוביץ, למרבה המזל, היה לבד. ג'ס וסופי פטפטניות מאוד והדיאלוגים שלהן כתובים נורא. נכון, אף אחד לא בא לשחק במשחק יריות בשביל הדיאלוגים - אבל הם שם, והם מפריעים. גם שלל ההתחכמויות שהולבשו על המכניקה הפשוטה והכיפית של המשחק, כמו איסוף אינסופי של מטבעות לשדרוג הנשקים או מד בריאות מעל ראשי האויבים, מרגישות מיותרות, גם אם לא קטלניות.
למרות כל זאת, Youngblood נותן את אחת מחוויות הירי הכי מספקות שיש היום, רק חבל שאי אפשר לבקש ממנו להפחית במספר שורות המחץ.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה