צילום: אוראל כהן
עורכת ובמאית "סליחה על השאלה" מבקשת לחשוף אנשים יוצאי דופן כרגילים
עדי לוי לא תביא רוצחים לתוכנית שלה, ויש לה גם בשורה: הישראלים פחות גסי רוח מכפי שנדמה לנו. "ישראלים באמת מתעניינים באדם שמולם, יש להם הרבה חמלה"
"אנשים זה דבר די מרגש בגדול", אומרת עדי לוי (44), עורכת ובמאית הסדרה “סליחה על השאלה”, העולה הערב בעונה שנייה בכאן 11. האמירה לוכדת את רוח התוכנית, שהיא כולה אהבת אדם. בכל פרק יושבים כשמונה אנשים שהם נציגים של קבוצת מיעוט מסוימת. הם לרוב יושבים לבד מול המצלמה, לפעמים בצמד, על רקע לבן, ונשאלים שאלות מסקרנות שלרוב לא מעזים לשאול אותם “מטעמי נימוס” המוגשות להם על דפים. לוי נמצאת מאחורי המצלמה. קולה כמעט לעולם לא נשמע. התשובות מרתקות, כנות והדוברים מציפים את הלב ברגש.
קראו עוד בכלכליסט
“תמיד מופתעים לשמוע שהתוכנית מלוהקת בלי תהליך ארוך של אודישנים, שדרישות הסף הן לא מאוד גבוהות”, היא אומרת בראיון איתה. “צריך להיות חלק מקבוצה, להיות נכון להיחשף ורבאלית ברמה בסיסית — עם דגש על להיחשף”.
בעונה הקודמת הסכימו להיחשף אסירים לשעבר, נמוכי קומה, טרנסג’נדרים, זקנים, פליטים, עולים מרוסיה, מכורים לשעבר, בני דור שני ושלישי לשואה ואחרים. את השאלות שולחים הצופים והן ישירות, לפעמים מצחיקות (“לכולכם יש סבתא בסלון?” שאלו את הרוסים), פולשניות (“למה אתן עובדות בזנות?” נשאלו הטרנסג’נדרים) ומוזרות (“איך אתם יודעים שניגבתם טוב?” נשאלו העיוורים); והתשובות מחכימות, ישירות, מרגשות, כבר אמרנו, ולפעמים עצובות (“מה כואב לך?” נשאל חולה סופני שמשיב, “כואב לי שאין לי כבר חלומות גדולים”).
“הקושי של המשתתפים”, מספרת לוי, “זה שהם נותנים את הלב שלהם במשך שעה וחצי, ובסוף נכנסות שלוש דקות מדבריהם. קושי גדול יותר הוא לבקש מהם לייצג דבר שכל החיים הם מתעקשים שלא מגדיר אותם. זה קשה, במיוחד אם העולם מצביע עליך. נמוכי קומה מאוד לא רצו לבוא לתוכנית, למשל”.
הפרק הערב הוא על אוטיסטים. התוכנית כבר עלתה ליוטיוב והצופים “אמרו לנו שבחרנו רק אוטיסטים במצב קל. אכן בחרתי לא לראיין אנשים שהרגשתי שלא הוגן להושיב אותם מול השאלות האלה. בפורמט האוסטרלי המקורי יש פרקים עם אנשים עם בעיות קוגניטיביות. אני אמרתי שלא אוכל לעשות פרק כזה, כי השאלות עוברות מעל הראש של המשתתפים. זה גרם לי לאי־נוחות כצופה ובטח כמי שעושה את התוכנית”.
עוד גבול שהיא שמה לעצמה: לא פדופילים, לא גברים מכים. “אין לי צורך לספר את הסיפור הזה”, אומרת לוי. “יש משהו בתוכנית הזאת שנעשית בטוב, אני לא אטהר אוכלוסייה שאני לא מאמינה שזה מגיע לה. גם בתוכנית על אסירים לשעבר לא היו רוצחים ואנסים”.
עוד החלטה שהיא קיבלה זה שקבוצה לא יכולה להיות מבוססת דעה. “רציתי לעשות פרק על פמיניסטיות. זה גם חשוב וגם מצחיק, אבל פמיניזם זה דעה, זו בחירה שלך, כך גם טבעונים. אלה אנשים עם אג’נדה. כשאתה טראנס אתה יכול להגיד שאתה רוצה משפחה רגילה ואת יכולה להגיד שאת לא רוצה ילד מהגוף שלך, אמירות מנוגדות וקבילות מאנשים שזה מה שהם”.
לוי מאמינה בחשיפת הקבוצות לקהל וחווה את זה מקרוב. “למלהקת שלי, רנן פריד רמות, יש אבא בכיסא גלגלים. לכן היא יודעת בבטן עמוק בפנים שהוא לפעמים מדהים, לפעמים בלתי נסבל, ויש לו מגבלות ויתרונות כמו כל אדם הולך. ככל שזה נעשה יומיומי, זה נהיה שגרתי ומקובל”. לזה היא שואפת.
לוי אומרת כי מבחינתה הדבר הכי משמח ומשמעותי הוא לגלות שאנשים צעירים, ילדים ממש, רואים את התוכנית.
העונה השנייה, היא מספרת, תעסוק בנושאים יותר קשים, “יש בה יותר כובד. אני לא בטוחה שהורים ייתנו לילדים לצפות בהם, אני מקווה שכן. בשבוע הבא יהיה פרק על אנשים שעברו תקיפה מינית. עוד פרקים קשים לעיכול הם על אנשים עם פוסט־טראומה צבאית, ואנשים עם הפרעות אכילה ויש פרק של לידות שקטות”.
מה ההבדל בין הפורמט האוסטרלי לישראלי?
“תמיד אומרים שהישראלים הכי בהמות, זה ממש לא נכון. בתוכנית האוסטרלית כמות השאלות שכוללות גסויות והתעסקות במיניות בוטה הרבה יותר גבוהה. אצל הישראלים יש הרבה חמלה. הצורך הזה שלנו להידחף גם נובע מזה. ישראלים באמת מתעניינים באדם שמולם”.
זה מחזיר לך את האמון בבני האדם?
“בעקבות התוכנית אני מבינה כמה אנשים סוחבים איתם. אני רואה הכל אחרת. אני מדברת עם הילדים שלי אחרת. אני רואה הכל דרך הפריזמה הזאת, הכל”.
20 תגובות לכתיבת תגובה