תצוגות, טרנדים ומהפכות, או: למה סמסונג לא מנסה להקסים כמו אפל?

ולם אומרים שלאפל יש את אירועי חשיפת המכשירים הכי כובשים, הכי סוחפים; הסיבה היא כריזמה - התלהבות אמיתית של הבכירים והמדגימים מהטכנולוגיה שבראו - והיא דבר שכמעט בלתי אפשרי לשכפל. ואכן, אירועי חברות מתחרות, בראשן סמסונג, פחות סוחפים. קצת מפתיע, בהתחשב בעובדה שהמכשירים שלה הם שנותנים את הטון בשוק, הם שנושאים מהפכות. חלקן קטנות, כרכיבי עיצוב וחלקן גדולות, כקטגוריות מוצר חדשות. אירוע חשיפת מכשירי הנוט 10 שלה בניו יורק היה מאוד צבעוני, אך את המהפכה שבליבו לא ניתן היה לראות על הבמה.

המהפכה הזו החלה עוד ב-2011, ואת השיא שלה ראינו השנה. והוא זה שמראה כמה גדול כוחה של הענקית הקוריאנית וכמה מושפעים ממנה כל האחרים. ואולם, הכוח הזה מגיע עם מחיר גדול, מחיר שהחברה לא משלמת בקלות.

ביולי 2010 השיקה Dell את מכשיר ה-Streak, אבי הפאבלט; מחשב לוח בעל מסך של 5 אינץ', שמריץ את אנדרואיד. באוגוסט 2011 כבר בוטל המוצר הזה; השוק לא הבין איזה ערך יש בטאבלט כל כך קטן. באותה השנה חשפה סמסונג את הגלקסי נוט - עוד עוף מובייל מוזר: טלפון עם מסך של 5.3 אינץ' ועט נשלף. הרבה גבות הורמו כשהוצג, אך תוך זמן קצר התברר כאן כבר יש ערך - החלפת הפנקס, להנאת משתמשים עסקיים. משנה לשנה קיבל עוד יכולות - עריכת קבצים נוחה יותר, ציור מדויק ליוצרים ומעצבים, וכמובן מסך שממשיך לגדול. חברות מתחרות הבינו שיש כאן פוטנציאל, והשיקו פאבלטים משלהם. ללא עטים נשלפים; עט כזה הוא בגדר סיבוך הנדסי, וחכם יותר למכור עט בנפרד, חשבו.

בשנה האחרונה כבר לא ראינו אף פאבלט; או ליתר דיוק, אף אחד כבר לא קרא למכשירים בעלי מסך גדול "פאבלט". לא בגלל שהקטגוריה נמוגה, אלא משום שנבלעה במיינסטרים. יותר מכך: היא שמובילה אותו: כל יצרנית שמכבדת את עצמה מציגה טלפון עילית עם מסך גדול, שיהיה הגדול והאיכותי ביותר שביכולתה לייצר ולמכור באופן כלכלי. לא, אין כבר "פאבלט", כלומר טלפון עם מסך גדול במיוחד ויכולות שאמורות לקסום למשתמש עסקי.

ואכן, כיום אפשר למצוא טלפונים עם מסכים של יותר מ-6 אינץ' בכל רמת מחיר, למעט הבסיסית ביותר. הצמיחה הזו הובילה להתייקרות המכשירים עצמם; התצוגה היא הרכיב היקר ביותר בכל טלפון, וכל חברה שרוצה מסכים גדולים ואיכותיים, תצטרך לקצץ שולי רווח - או לגלגל עלויות אל ההמונים שרעבים לטלפונים חדשים.

סמסונג ניצחה על הצמיחה הזו, לא רק כדי למכור טלפונים; היא גם זו שמייצרת את המסכים הגדולים המתקדמים ביותר בשוק. כשאתה מייצר משהו שגם המתחרים שלך צריכים, ביכולתך לעשות הנחות ולהציע עסקאות אטרקטיביות למותגים גדולים, ואז לתת לכל השוק תחושה שמה שמכרת הוא הסטנדרט. סמסונג, להערכתי, היא אחת הסיבות שהטלפונים שלנו הפכו לכל כך גדולים.

סמסונג, מצידה, רוצה לקבוע סטנדרטים בתחומי התצוגה למיניהם מעוד סיבה: מכירת מסכים היא העתיד שלה. מכירת טלפונים היא עסק מסובך, יקר ומעצבן עם עלויות שיווק עצומות וסוגיות שקשורות לתדמית - אלמנט שפורט על מיתרים רגשיים, כאלה שנשמעים חזק יותר מכל יתרון טכנוחוגי אובייקטיבי ובהתאם, מייקרים ומסבכים את השיווק.

וסמסונג לא רווה נחת מישיבתה על כס מלכות המובייל; המשקיעים מצפים שתמשיך לצמוח בקצבים שאפשר לראות רק בסטארט-אפים או בחברות סיניות, ואין ביכולתה לספק את רצונם.

מכירת מסכים היא ביזנס רווחי בהרבה, עם פוטנציאל צמיחה כמעט בלתי מוגבל. במיוחד אם מייצרים תצוגות גמישות ומתקפלות, כאלה שאפשר לשים על כל משטח, בין אם מדובר בטלפון, בפאנל של מכונית, או לצורך העניין, אפילו בשרפרף חליבה. ולכן, מנסה סמסונג לחזק את עסקי התצוגות שלה דרך עסקי המכשירים. מדובר בשילוב בין חדשנות עסקית וטכנולוגית; סמסונג היתה הראשונה להציג טלפון עם מצלמה בתוך חריר במסך, שזה אמנם פיתרון ביניים עד להשלמת פיתוח מצלמה שהיא חלק מהמסך ומוסתרת בידי פיקסלים, אך עדיין עיצוב אלגנטי ונאה הרבה יותר מכל מגרעות התצוגה של אפל ודומותיה.

מה שמחזיר אותי ליצרנית האייפון; יש סיבה טובה שהיא מנסה לצמצם את הסתמכותה על מכירת טלפונים; גם היא יודעת שזה עסק בעייתי, ושעדיף לסלול אפיקי צמיחה גמישים יותר כשירותים מקוונים. אבל הנכס הכי חשוב של אפל הוא התדמית - הכריזמה שלה, אהדת הקהל והילת החדשנות שהצמיחה לאורך השנים. האייפון הקרוב, הסדרה ה-11 במספר, לא צפויה להיות חדשנית ורק תיישר קו עם טרנדים בשוק המובייל, טרנדים שפעם נהגה לקבוע. אומרים שהאייפון הבא יכלול גם תמיכה בעט חכם. אולי זו הסיבה שסמסונג מסתפקת באירועים ססגוניים ותו לא; היא לא צריכה להקסים על הבמה כדי לעשות כסף.