סין היא העתיד של אפליקציות תשלום, כדאי ללמוד ממנה

כשהטיסה שלי נוחתת בנתב"ג בדרך לביקור מולדת מבייג‘ינג, אני מרגיש לפעמים כאילו נחתתי מהעתיד. אני יודע שעל פי ההגדרות הרשמיות ישראל היא מדינה מפותחת וסין עדיין רק מדינה מתפתחת עם הכנסה נמוכה בהרבה לנפש, אבל בעניינים יומיומיים קטנים, אך חשובים, אומת הסטארט-אפ שלנו מפגרת למרבה הצער בהרבה אחרי מדינת הייצור ההמוני הסינית.  

קחו למשל את ה"רב-קו". מישהו יכול להסביר לי למה כדי לנסוע בתחבורה הציבורית בישראל עדיין צריך להסתובב עם הכרטיס הירוק והמטופש הזה? שמעתי שבזמן שלא הייתי בארץ, התרחשה כאן מהפכה דרמטית במסגרתה ניתן כעת להטעין את הרב-קו דרך הסלולרי, שזה טוב ויפה. בכל זאת, לא היה עדיף לקפוץ שלב ולוותר על הכרטיס הזה לגמרי? בבייג‘ינג עברה כל התחבורה הציבורית בשנים האחרונות למכשור תומך NFC, המאפשר להעביר את הסמארטפון בכניסה לתחתית או לאוטובוס כדי לשלם, בלי צורך להצטייד בכרטיס חיצוני.

הארנק הוא כבר מזמן מוצר לאספנים

למעשה בבייג‘ינג כבר החלו לבחון בתחילת השנה את הדור הבא - תשלום באמצעות זיהוי פנים בכניסה לרכבת התחתית, כך שאפילו את הסלולרי לא צריך להוציא מהכיס. אבל לא צריך להיסחף, יש עדיין כמה דברים שלא כדאי ללמוד מסין ואיסוף מידע ביומטרי הוא אחד מהם.

במסגרת הביקורים מבייג‘ינג, אני מגלה בשמחה לעיתים כי טכנולוגיות שהפכו מזמן לחלק אינטגרלי מהחיים בסין הגיעו סופסוף גם לארץ הקודש. בביקור האחרון למשל מיהרתי להצטייד באפליקציות התשלום ביט ופייבוקס של בנק הפועלים ובנק דיסקונט. בסין אפליקציות תשלום הן החיים עצמם וארנק הוא כבר מזמן מוצר לאספנים, לכן באופן טבעי חשתי גאווה ציונית על כך שסופסוף, אחרי 71 שנות עצמאות, גם לנו יש כמה כאלו.

אני מודה שבפועל עדיין לא יצא לי לשלם באף בית עסק בישראל עם האפליקציות אבל אמשיך לחכות להזדמנות המושלמת לעשות זאת. בכל מקרה כבר השתמשתי באפליקציות כדי לשלם את ההפסד במשחק פוקר עם חברים (50 שקל בלבד, סכום סמלי) ולחלק עם אחרים את החשבון במסעדה. כמובן שהצורך להוסיף טיפ לחשבון במסעדה ממשיך לסבך את החלוקה. אחרי שנים בסין, מדינה ללא טיפים בכלל, אי אפשר שלא לתהות איך עדיין לא הוציאו את המנהג הפרימיטיבי לפיו הלקוח צריך לחשב בעצמו על הטיפ מחוץ לחוק. המסעדות יכולות להוסיף אוטומטית 12% ולעזוב אותנו הלקוחות במנוחה.

בתי קפה וחומוסיות בלי קופה

כמי שנחת מהעתיד של אפליקציות התשלום, אני מרגיש צורך לשלוח צרור עצות לרגולטורים ולשחקנים בשוק המקומי.

נתחיל בציון הכמעט מובן מאליו: אפליקציות תשלום הן דבר נוח להחריד. לכאורה העברת כרטיס אשראי לוקחת רק דקה או שתיים וגם תשלום במזומן הוא לא עניין מסובך, אבל אחרי שמתרגלים להסתובב רק עם הסמארטפון בכיס קשה לחזור אחורה.

זה לא נגמר רק בכך, התפוצה הגבוהה של אפליקציות תשלום מאפשרת גם לשכלל מודלים עסקיים, כמו שקורה מידי יום בסין. האם בית הקפה או החומוסיה השכונתיים באמת צריכים להחזיק קופה וקופאי או שאפשר להחליף אותם בקוד QR לסריקה כפי שעשתה רשת הקפה הסינית "לאקין"?

כשמבינים לעומק עד כמה נוח לחיות בלי ארנק, קשה שלא להסתכל בביקורתיות על החלטת בנק ישראל להגביל את היקף החדירה של האפליקציות הישראליות לבתי העסק בשלוש השנים הקרובות. בנק ישראל הקריב בפועל את הנוחות של אזרחי ישראל כדי להגן על חברות האשראי, שיצאו לאחרונה מבעלות הבנקים.

הגנה על חברות כרטיסי האשראי? עם כל הכבוד, מי שקונה אחזקות בחברת כרטיסי אשראי בעידן התשלומים הסלולרים הנוכחי, מזכיר לי מעט רוכש של מפעל לייצור קלטות אודיו רגע אחרי רישום הפטנט על קומפקט דיסק. המשקיעים בחברות האשראי חייבים היו לקחת בחשבון שהמוצר שלהם הולך ונכחד ולעשות משהו מהר בנושא. באמת קשה לי להיזכר מתי בשנים האחרונות ראיתי סיני מוציא כרטיס פלסטיק מהכיס כדי לשלם, מה אנחנו בתקופת האבן?

לא רק רק בידי הבנקים

באותה נשימה אם יש משהו שאפשר ללמוד מהניסיון הסיני, זה שאפליקציות תשלומים הן עניין רציני מידי מכדי להפקיד אותן רק בידי הבנקים. אחת הסיבות לפופולריות העצומה של ארנקים אלקטרונים בסין היא שאלו משמשים להרבה יותר מאשר תשלומים.

חברות הטכנולוגיה הסיניות עליבאבא וטנסנט, השולטות בתחום, בנו מסלול עוקף בנקים המאפשר ללקוחות לא רק לשלם ולקבל תשלומים, אלא גם להשקיע את כספי הפוקר שהרוויחו מהחברים במסלולים פיננסים גמישים ואטרקטיבים. אם המשתמשים זקוקים לכסף, הם גם יכולים לקבל אשראי במהירות הבזק מבלי לדרוך בסניף בנק. את כל זה כמובן אין לבנקים עצמם רצון להציע.

סוד קסם נוסף של האפליקציות הסיניות נובע מכך שלא ניתנה עד כה כל אינדיקציה כי הפעילות בהן מדווחות לרשויות המס המקומיות. בעלי עסקים סינים קטנים ושאר פרילנסרים מרגישים נוח לקבל תשלומים באפליקציה גם אם אין להם כל כוונה לשלם עליהם מס, ממש כאילו קיבלו כסף במזומן. כנראה שזה משהו שרשות המיסים הישראלית לא תוכל לחיות איתו.

מה עם הצ‘קים לחתונה?

גם ברמה העסקית יש למפעילי אפליקציות התשלומים הישראליות הרבה מה ללמוד מהאסטרטגיות השיווקיות של וויצ‘ט פיי מבית טנסנט ועלי פיי מבית עליבאבא, האפליקציות המובילות בסין. מבין שתי האפליקציות הישראליות שניסיתי, פייבוקס הזכירה לי יותר את החוויה הסינית בשל האפשרות הקלה והמהירה לחלק חשבון במסעדה, השילוב של צ‘ט מובנה ובעיקר האופציה לשמירת יתרה באפליקציה.

הנושא של שמירת יתרה הוא קריטי. רוב החברים הסינים שלי מחזיקים את הכסף הפנוי שלהם ביתרה באפליקציה ומנהלים אותו משם, מבלי להניע אותו הלוך ושוב לחשבון הבנק. העובדה שהכסף נמצא ביתרה מעודדת ברמה הפסיכולוגית את הלקוחות להשתמש בה לתשלום במקום בכרטיס אשראי או מזומן. גם ברמה הפיננסית זה מאפשר לנהל את הכסף בלי עמלות שורה למיניהן על הפקדה או משיכת כסף מחשבון הבנק לאפליקציה. אז למה באפליקציית ביט אין יתרה?

כדי ללמוד מהניסיון הסיני, כדאי לאפליקציות הישראליות להכיר היטב את סיפור הפריצה הגדולה של וויצ‘ט פיי. וויצ‘ט, אפליקציית המסרים המידיים והרשת החברתית המובילה בסין, פרצה כאמצעי לגיטימי להעברת כספים בראש השנה הסיני של 2014. בוויצ‘ט ניצלו אז את המנהג הסיני עתיק היומין לחלק לחברים ומשפחה מעטפות כסף אדומות לרגל השנה החדשה, ובמהלך גאוני איפשרו לסינים לשלוח מעטפות כאלה דיגיטלית דרך האפליקציה, צעד שהמתחרה ג‘ק מא מעליבאבא כינה בזמנו "מתקפת פרל הארבור".

זה הפך ללהיט ענק ובראש השנה הנוכחי לא פחות מ-823 מיליון משתמשים סינים נתנו או קיבלו מעטפות אדומות. הישראלים פחות נוטים למתנות מזומן בחגים, אבל מי מהאפליקציות תצליח לייצר אופציה שתחליף אחת ולתמיד את הצ’קים בחתונות?

לסיכום, העצה הטובה ביותר שלי לרגולטורים ולמנהלי אפליקציות התשלומים בבנקים היא לבטל מיד את הנסיעות שלהם לארה“ב ולאירופה ולשנות יעד לסין, מדינה שהפכה בזמן שיא לנטולת מזומן כמעט לחלוטין. על הדרך יהיה נחמד אם הם ימצאו דרך לפטור אותנו גם מהרב-קו.