אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
האמנית סיגלית לנדאו היא "נציבת המלח" צילום: תומי הרפז

האמנית סיגלית לנדאו היא "נציבת המלח"

לנדאו מציגה שתי תערוכות וספר מקיף על יצירותיה בים המלח. נותר לה עוד יעד אחד: בנייה של גשר מלח שיחבר בין ישראלים, ירדנים ופלסטינים במקום הנמוך בעולם

13.08.2019, 07:34 | רעות ברנע

“זה עניין קצת מהפכני עבורי, להציג את מאחורי הקלעים”, אומרת האמנית סיגלית לנדאו על תערוכתה “כתמי־ים” שמוצגת בימים אלה בגלריה דואק במשכנות שאננים בירושלים (עד 30 בספטמבר). “חלק מהעבודות שם הן משהו שעשיתי באופן כמעט תרפויטי וחלקן רישומים לעבודות וידיאו שמוצגות בה”.

התערוכה, שנפתחה במאי האחרון, עברה באופן יחסי בשקט, אולי בגלל אופי היצירות המוצגות בה ואולי בגלל שלנדאו עצמה מרוכזת כעת בפרויקט גדול הרבה יותר: ספרה “Salt Years” (“שנות מלח”) שעליו עבדה במשך ארבע שנים.

קראו עוד בכלכליסט

סיגלית לנדאו בסטודיו שלה בתל אביב. “אין לי סטודיו בברלין ויש לי יחסים מורכבים עם כוחות השוק. עצם זה שאני חיה כאן מעיד על משהו”, צילום: תומי הרפז סיגלית לנדאו בסטודיו שלה בתל אביב. “אין לי סטודיו בברלין ויש לי יחסים מורכבים עם כוחות השוק. עצם זה שאני חיה כאן מעיד על משהו” | צילום: תומי הרפז סיגלית לנדאו בסטודיו שלה בתל אביב. “אין לי סטודיו בברלין ויש לי יחסים מורכבים עם כוחות השוק. עצם זה שאני חיה כאן מעיד על משהו”, צילום: תומי הרפז

בתערוכה היא מציגה סדרת רישומים ושתי יצירות וידיאו שעוסקות בסמליות הצורנית, הצבעונית והתוכנית של המאפה הערבי כנאפה: באחת צילום עילי של שלבי הכנת הקינוח, ובשנייה לנדאו עם קבוצת חברים יורדים מסירה וסועדים את הכנאפה תוך כדי ציפה בים המלח.

כבר שני עשורים שלנדאו נחשבת לאחת האמניות הישראליות הנוכחות בסצינת האמנות הבינלאומית. ללנדאו (50) תואר שני מבצלאל, היא זוכת פרסי קרן גוטסדינר וסנדברג. היא ייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה ב־2011 ומוכרת לקהל הישראלי בעיקר בזכות “DeadSee”: יצירת וידיאו שבה היא שוכבת בתוך ספירלת אבטיחים הצפים בים המלח. בשנים האחרונות היא מטביעה בתחתית ים המלח אובייקטים ושולה אותם כעבור זמן כשהם מכוסים שכבה עבה ולבנה של מלח.

גם התערוכה הנוכחית קשורה קשר הדוק לאותן שנות מלח. יצירת וידיאו אחת מתארת הפלגה של לנדאו וחברים שם, שהיא עוד שלב בדרך להגשמת היעד הבא - בנייה של גשר מלח צף שיאפשר מעבר בין הצד הישראלי לצד הירדני, ויחבר בין ישראלים, ירדנים ופלסטינים בנקודה הנמוכה בעולם. “הגשר הזה, כשיקרה, יהיה נקודת ציון בפרויקט”, היא מסבירה. “ביטוי אדריכלי למשהו הרבה יותר קונספטואלי. בתערוכה שאני מציגה בימים אלה בזלצבורג אני מציגה מצגות ומודלים לתכנון נקודת המפגש הזאת. זה פרויקט אוטופי אבל באמצעות הדפסות הלוגו שלו, למשל על כוסות שמוצגות בתערוכה, הוא תופס איזו צורה והנכחה. בטח בעידן האמת המדומה”.

הספר, שאת צאתו תחגוג במשכנות שאננים בסמוך לתערוכה (ב־6 בספטמבר), מחזיק 400 עמודים המתעדים 15 שנים של עבודה בים המלח. לצד טקסטים של כותבים מעולם האמנות כמו אמיתי מנדלסון ודליה מנור מופיעים בו טקסטים של גיאולוגים ואנשי מקצוע שונים. “מתפרסמים בו גם פסלים ומיצבים שאיש לא ראה ולצדם הליכי ההכנה ועבודת הצוות. הוא מאפשר חשיפה ששום תערוכה לא יכולה לתת”, מספרת לנדאו.

על הקשר שלה לים המלח היא אומרת: “יש לי ברית עם המקום הזה ואני מרגישה אליו מחויבות: הכמיהה הזאת לצאת מהמים ולהתערב במציאות היא גם סופו של הספר”.

ספרה ויצירותיה של לנדאו, מימין למטה ובכיוון השעון: הפלגה לים המלח, "כנאפה", "קורות ביתינו" ופרט מתוך התערוכה בזלצבורג. "יש לי ברית עם ים המלח", צילום: באדיבות סטודיו סיגלית לנדאו, יותם פרום ספרה ויצירותיה של לנדאו, מימין למטה ובכיוון השעון: הפלגה לים המלח, "כנאפה", "קורות ביתינו" ופרט מתוך התערוכה בזלצבורג. "יש לי ברית עם ים המלח" | צילום: באדיבות סטודיו סיגלית לנדאו, יותם פרום ספרה ויצירותיה של לנדאו, מימין למטה ובכיוון השעון: הפלגה לים המלח, "כנאפה", "קורות ביתינו" ופרט מתוך התערוכה בזלצבורג. "יש לי ברית עם ים המלח", צילום: באדיבות סטודיו סיגלית לנדאו, יותם פרום

את עדיין להוטה כמו בעבר לעסוק בעבודות שלך בעניינים פוליטיים, מדיניים וחברתיים?

“הייתי תמיד מאוד לוחמנית. כשהרגשתי שאני צריכה ליצוק מקלט, יצקתי מקלט. עכשיו אני חושבת שאני חוזרת למקום שהוא בין להילחם על הכל לבין לא להילחם על כלום. יש הרגשה שקצת ניתקו לנו את העוגנים, שאנחנו במקום של כריתת לשון קלה, ואני עוד מקווה שזה ישתנה. גם ברמה היומיומית אני מתמודדת עם המון קושי. בלהיות אשה אמנית ישראלית יש תמיד מרכיב פוליטי. נכון שאני יחסית מצליחה בחו”ל אבל אני מאלה שאף פעם לא הסתירו את הישראליות שלהם, וגם שוק האמנות היום הוא הרבה פחות קל ממה שהיה לפני 10 או 20 שנה”.

אחרי שעשרות שנים חיה ועבדה בדרום תל אביב, “היגרה” לנדאו לפני ארבע שנים לצפון הארץ שם חיה במשך שלוש שנים (עם בתה אמרי ובן זוגה ושותפה לעבודה, יותם פרום) במקומות שונים כמו מצפה הילה, מושב לימן וגשר הזיו, כשהסטודיו שבו עבדה היה ממוקם בשלומי. לפני כמעט שנה חזרה לעיר, לסטודיו חדש באזור איצטדיון בלומפילד, בלב אזור תעשייה שוקק. “עברתי לצפון מכמה סיבות”, היא מסבירה. “רציתי לחקור את נושא הדו־קיום. זה נשמע נורא פלצני אבל זו האמת. אני גם מאוד אוהבת נושאים שמשיקים לחקלאות, עניין אותי לחקור מינים שונים והתפרצויות של זנים, וזה איפשר לי לחיות לצד חזירי בר ושפני סלע. זה התחיל כהרפתקה שנהפכה לשלוש שנים”. 

ספרה של לנדאו, צילום: באדיבות סטודיו סיגלית לנדאו ספרה של לנדאו | צילום: באדיבות סטודיו סיגלית לנדאו ספרה של לנדאו, צילום: באדיבות סטודיו סיגלית לנדאו

העובדה שבשנים האחרונות את מציגה יותר בחו”ל מאשר בארץ היא מכוונת?

“עולם האמנות פה השתנה. למוזיאונים הגדולים קשה היום לתת לאמנים, ובטח לאמנים ישראלים, את התערוכה הבאה שלהם בזמן. אבל אני לא מחזיקה בית באירופה, אין לי סטודיו בברלין. יש לי יחסים מורכבים עם כוחות השוק שלפעמים אני צריכה לנוח מהם פה. עצם זה שאני חיה כאן מעיד על משהו”.

עכשיו כשהספר שעבדת עליו הרבה זמן יוצא, מה השלב הבא?

“אני הרבה בתנועה. עובדת במדיומים שונים וכל אמצעי כשר מבחינתי, אם זה עבודות שַיִש וברונזה ורדי־מייד ועיסת נייר. השנה אנחנו מולידים ספר ולא מטביעים שום דבר”, היא צוחקת. “במקביל אני מכנסת אנשים שיתמקדו אתי בעבודה על הגשר. החלום שלי הוא להפוך את זה למשהו חברתי, להפיק ממנו ולתרום ממנו. יש לי הרבה רעיונות שיכולים לייצר מקומות עבודה חלופיים, אם נצליח לצמצם את פעילות המפעלים בים המלח. הים הזה יכול לפרנס — אם הממשלה תחליט לבדוק איך הוא יכול לעשות את זה”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות